כשאדם מתקרב לחכם האמיתי, נפתחים לו שבילי השכל להבין שהכל טוב ושהכל אחד. כי החכם האמיתי מגלה לאדם שהכל טוב תמיד ושהכל אחד תמיד. וכאשר האדם מקבל את השכל של החכם האמיתי שהכל טוב ושהכל אחד, עליו לשים לב לכך שהשכל שלו יהיה עם אמת.
כי יש כאן עניין עמוק, והוא שכאשר האדם מנסה ללמד את עצמו שהכל טוב תמיד, הרי שבכך בעצם האדם משיג את הפעולה ההפוכה של מה שהוא רוצה להשיג. כי יש כאן שתי תפישות מציאות. ותפישת המציאות הראשונה, היא שיש בעולם שלנו טוב ורע, ושלא הכל אחד, ושלא הכל טוב תמיד. ותפישת המציאות השנייה, היא שהכל אחד ושהכל טוב תמיד.
וכל בני האדם בעולם חיים בתפישת המציאות שבה יש בעולם שלנו טוב ורע, ושבה לא הכל אחד ולא הכל טוב תמיד. והנה, כאשר האדם מתקרב לשכל של החכם האמיתי, אז הוא מגלה את תפישת המציאות שבה הכל טוב והכל אחד תמיד. ואז האדם גם הוא רוצה להרגיש שהכל טוב תמיד.
ואז האדם מנסה ללמד את עצמו ולהרגיל את מחשבתו לחשוב שהכל טוב תמיד. וההיגיון של האדם, הוא כמובן ברור. כי האדם רוצה להרגיש כמה שיותר טוב. ולכן האדם מנסה להרגיל את עצמו לחשוב שהכל טוב תמיד. אלא שיש כאן בעיה מאוד עמוקה, והיא שכאשר האדם מנסה להרגיל את עצמו לחשוב שהכל טוב תמיד (ע"ע חשיבה חיובית וכיו"ב), הרי שבכך בעצם, האדם מרחיק את עצמו מההבנה שהכל טוב ושהכל אחד תמיד.
כי ברגע שהאדם מנסה לגרום לעצמו לחשוב שהכל טוב, במקום לחשוב שיש טוב ורע, הרי שבכך בעצם האדם יוצר רע. כי בכך שהאדם מנסה לגרום לעצמו לחשוב שהכל טוב, הרי שבכך בעצם האדם גורם לעצמו לחשוב, שתפישת המציאות של טוב ורע, היא לא מספיק טובה, כמו תפישת המציאות שבה הכל טוב תמיד.
כי השכל של החכם האמיתי הוא שכל עמוק מאוד. וכאשר החכם האמיתי מלמד את האדם שהכל אחד ושהכל טוב תמיד, אין הכוונה של החכם לומר שתפישת המציאות שבה יש טוב ורע היא שגויה. כי במציאות שלנו בהחלט יש גם טוב וגם רע. ולא הכל אחד ולא הכל טוב.
אלא, שהחכם האמיתי מגלה לאדם את האמת, שידע שמצד האמת אין הבדל בין שתי תפישות המציאות המנוגדות האלו. כי כלפי חוץ נראה שיש הבדל בין מי שאומר שהכל אחד ושהכל טוב, לבין מי שאומר שלא הכל אחד ושלא הכל טוב ושיש גם טוב וגם רע. ואצל האדם נדמה לו שיש הבדל בין שתי תפישות המציאות האלו.
והחכם האמיתי כאשר הוא אומר לאדם שהכל טוב תמיד, כוונתו היא לגרום לאדם להבין שתפישת המציאות שבה יש טוב ויש רע, היא טובה בדיוק כמו תפישת מציאות שאומרת שהכל טוב ושהכל אחד תמיד, וטובה בדיוק כמו תפישת מציאות שאומרת שהכל רע, ושהכל לא אחד תמיד.
כי מצד האמת מצד עומק המציאות, אין הבדל בין תפישות המציאות האלו. והחכם האמיתי, גם הוא יודע להבדיל בין טוב לבין רע. כי בעולם שלנו יש טוב ויש רע. אלא, שהחכם האמיתי חווה את הנפרדות של הטוב והרע, כדבר שהוא עצמו טוב מוחלט. ואצל החכם האמיתי, אין הבדל בין הכל טוב לבין הכל רע לבין הכל טוב וגם / או רע. כי מי שיש לו שכל גדול, הוא יודע שהכל אחד תמיד.
וכאשר האדם שומע את השכל שהכל טוב תמיד, הוא מנסה לגרום לעצמו להרגיש את הטוב הזה, על ידי זה שהוא מנסה לשכנע את עצמו ולהרגיל את עצמו לחשוב שהכל טוב תמיד. אבל בכך בעצם האדם משיג את הפעולה ההפוכה. כי כאשר האדם אומר שהכל טוב, בכך בעצם הוא אומר שהחשיבה שלא אומרת שהכל טוב, שהיא לא מספיק טובה!
ובכך שהאדם מנסה להרחיק את עצמו מהחשיבה שאומרת שיש טוב ורע, בזה עצמו האדם יוצר רע. כי החשיבה של הנפרדות שיש בה טוב ורע, היא טובה בדיוק כמו החשיבה שאומרת שהכל טוב, או כמו חשיבה אחרת שאומרת שהכל רע. וכאשר האדם מנסה לגרום לעצמו לחשוב שהכל טוב, בזה בעצמו הוא יוצר רע. כי בכך האדם לא מאפשר לעצמו להכיל את הרע.
כי החשיבה של החכם האמיתי היא עמוקה. ומצד האמת גם החכם האמיתי חי בעולם של טוב ושל רע. אלא שהחכם האמיתי יודע שמצד האמת, האחדות נמצאת באחדות עם הנפרדות. ושמצד האמת אין הבדל בין אחדות לבין נפרדות. ועל ידי זה החכם האמיתי חווה את המציאות שיש בה טוב ורע, בדיוק כמו מציאות שבה הכל טוב, או הכל רע.
ונבהיר: למרות שאמרנו שאין הבדל בין הכל טוב לבין הכל רע לבין הכל טוב ורע, הרי שמצד האמת יש רק שתי אפשרויות. והאפשרות הראשונה היא שהכל טוב. והאפשרות השנייה היא שהכל טוב ורע. כי לשמחתנו אין מציאות שבה הכל רע. כי הרע הוא סופי. ולמרות שיש מציאות שבה כמעט הכל רע, הרי שאין מציאות שבה הכל רע. וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקום אחר.
ועיקר הדגש הוא, שאצל החכם האמיתי, אין הבדל בין תפישות המציאות האלו. כי החכם האמיתי מכיל בתוכו את ההפכים באחדות גמורה. ולהכיל את ההפכים באחדות גמורה, אין פירושו שאצל החכם האמיתי אין הפכים, אלא הכוונה היא שהחכם האמיתי חווה את הנפרדות של ההפכים, בדיוק כמו אחדות גמורה שבה אין שום הפכים.
כי מי שמבדיל בין תפישת מציאות שמבדילה בין טוב לרע, לבין תפישת מציאות שלא מבדילה בין טוב לרע, הרי שבכך בעצם הוא עצמו מבדיל בין טוב לרע. ולא להבדיל בין טוב לרע, פירושו שהאדם לא מבדיל בין: להבדיל בין טוב לרע, לבין: לא להבדיל בין טוב לרע. שעל ידי זה האדם גם מבדיל בין טוב לרע בעולם הממשי שלנו, וגם לא מבדיל בין טוב לרע בעולם הפנימי שבתוכו.
וזאת שלמות האחדות, כאשר אין הבדל בין הפכים לבין אחדות. כי גם המחשבה שיש הבדל בין הפכים לבין אחדות ההפכים, גם זאת נפרדות. ואצל החכם האמיתי, אצלו אין הבדל בין הפכים לבין אין הפכים לבין אחדות ההפכים לבין נפרדות לבין אחדות. כי אצלו הכל נפרד והכל אחד בו זמנית. והנפרדות נמצאת באחדות עם האחדות. והאחדות נפרדת מהנפרדות. ובנוסף, גם האחדות עצמה, גם היא נפרדות.
כי יש בזה סוד, והוא שגם השלמות אינה מושלמת. משום שהיא חסרה את החיסרון. כי כל דבר בעולם, תמיד יש בו חיסרון. כי הוא חסר את מה שהוא לא. וברגע שיש נפרדות בין שלמות לבין חוסר שלמות, הרי שחוסר השלמות חסר את השלמות. אך גם השלמות חסרה את חוסר השלמות. כי מצד שני בכל דבר בעולם, יש בו גם משהו טוב. וגם בחיסרון יש משהו טוב. ולכן גם השלמות יש לה חיסרון, בכך שאין בה חיסרון.
ולכן אצל החכם האמיתי, אצלו יש אחדות אמיתית. כי אצל החכם האמיתי הכל אחד באמת. כי אצל החכם האמיתי אין הבדל בין נפרדות לבין אחדות, לבין שלמות לבין חיסרון. כי הכל אחד ממש. וזאת השלמות, כאשר האדם מכיל בתוכו את ההפכים, ומבין שאין הבדל בין טוב ורע, לבין רע, לבין טוב.
וכאשר יש לאדם שכל אמיתי שבו הכל אחד תמיד והכל לא אחד תמיד, והכל בו זמנית תמיד, הרי שבמצב כזה האדם כבר לא צריך לנסות להזכיר לעצמו או ללמד את עצמו שהכל טוב. ולו רק משום שזה לא נכון. כי לא הכל טוב. ויש גם רע. אלא, שהרע נמצא באחדות עם הטוב, למרות שהוא נפרד ממנו.
ולכן על האדם לשים לב לכך, שההבנה שלו שהכל אחד ושהכל טוב, היא עם אמת. ועם אמת פירושו, שהיא נובעת מעצמה בתוך האדם ללא כל מאמץ. כי יש דבר אחד ויחיד בעולם, שבו תלוי האם האדם יחווה את המציאות מתוך תודעה של אחדות ההפכים או שלא.
והדבר הזה הוא גודל עומק ההתבוננות של האדם על האמת שיש במציאות. כי כל אדם משקר את עצמו בכל מיני דברים. וכאשר האדם מנקה את עצמו מכל השקרים כולם בשלמות, על ידי זה האדם מקבל שכל ישר, ומבין שבאמת הכל אחד תמיד. וכאשר יש לאדם שכל, על ידי זה הוא חווה את האחדות ואת הנפרדות של המציאות בו זמנית. כי מצד האמת יש במציאות שלנו אחדות ונפרדות בו זמנית. והכל נפרד והכל אחד בו זמנית.
וכאשר האדם מנסה לשכנע את עצמו שהכל טוב תמיד, גם זה עצמו שקר. כי כאשר האדם מרגיש רע, עליו להיות אמיתי עם עצמו ולהרגיש רע. וכאשר האדם מרגיש טוב, עליו להיות אמיתי עם עצמו ולהרגיש טוב. כי יש הרבה דברים בעולם, שמצד האמת האדם מרגיש איתם טוב, אבל מצד השקר האדם משקר את עצמו ואומר לעצמו שהוא מרגיש רע.
כגון לדוגמה רגשות אשמה וכיו"ב. שמצד האמת מצד טבעו של האדם אין לו שום רגשות אשמה לשום דבר. ומצד האמת לא אמורים להיות לאדם שום רגשי נחיתות. אלא שהאדם משקר את עצמו, וגורם לעצמו לחשוב שהוא לא מספיק טוב. ועל ידי זה האדם מרגיש רע. ויש עוד המון דוגמאות, לכך שהאדם מרגיש רע, רק בגלל שהוא משקר את עצמו. ואם האדם היה כנה ואמיתי עם עצמו, הוא היה מרגיש טוב. אבל האדם משקר את עצמו וחושב מחשבות שהוא לא באמת חושב שהן אמת, ועל ידי זה האדם סובל.
ובפרט כל מה שקשור לצורת המחשבה החברתית, שבה האדם שופט את עצמו לפי קנה מידה חברתי. ושמצד האמת כל אחד יודע את האמת, שכל מה שכל המשוגעים שיש בעולם חושבים, לא מעלה ולא מוריד לגבי האמת. כי העולם שלנו הוא בית משוגעים. ויש בעולם שלנו הרבה שיגעונות. ובתוך בית המשוגעים הזה, יש בתוכו עוד בתי משוגעים, שבהם נמצאים המשוגעים שגם המשוגעים מסכימים שהם משוגעים. אבל מצד האמת, כולם משוגעים.
ויש בעולם שלנו הרבה שיגעונות, שהם כל מיני מוסכמות חברתיות. שכולם בתוך תוכם יודעים שכל המוסכמות החברתיות האלו חסרות כל משמעות מצד האמת. אבל לאף אחד אין את האומץ לומר שהמלך הוא עירום. כי כולם מטעים את עצמם בהטעיות שונות.
וחלק גדול מהסבל של האדם, נובע מכך שהאדם מטעה את עצמו בכל מיני שיגעונות חברתיים. שבהם האדם שופט את עצמו לפי קנה מידה חברתי. למרות שהאדם בתוכו יודע שכל מה שחושבים עליו, ושכל מה שהמשוגעים של העולם חושבים, זה הכל חסר כל משמעות. אבל האדם משקר את עצמו ולכן הוא סובל.
ועל האדם להיות אמיתי עם עצמו, ולהיות כנה עם עצמו ולומר לעצמו את האמת לגבי כל דבר. ועל האדם להיות עירני לגבי כל הרצונות שלו. ועל האדם לשאול את עצמו תמיד, האם אני באמת רוצה את הדבר הזה, או שמא אני רוצה אותו רק בגלל שהמשוגעים בבית המשוגעים מנסים לגרום לי לרצות אותו? ועל האדם לשאול את עצמו, האם אני באמת חושב שדבר כלשהו הוא טוב / רע, או שמא אני חושב כך רק בגלל שהמשוגעים אומרים שהוא טוב / רע?
ועל האדם להתחבר לנקודת האמת שבתוכו, ולהיות כנה ואמיתי לפחות עם עצמו. ולא לרמות את עצמו בהטעיות שיש כאן בבית המשוגעים הגדול ביותר, שהוא העולם.
ויש גם שקרים אחרים. שבהם האדם מרגיש רע, והאדם משקר את עצמו ומנסה לשכנע את עצמו שהוא מרגיש טוב. ועל האדם להיות אמיתי עם עצמו ולהודות על האמת שהוא מרגיש רע. וההתחברות של האדם לאמת, תזכך את המחשבה של האדם, ובסופו של דבר תגרום לאדם להרגיש טוב באמת.
ועל האדם לא לשקר את עצמו שהכל טוב או שהכל רע, אלא על האדם פשוט לחפש את האמת לגבי הטוב ורע. ובפועל זה אומר שעל האדם לחקור ולגלות את הסיבה האמיתית שבגללה המציאות שלנו היא כפי מה שהיא. כי הרע נובע רק משום שהאדם לא מבין את המציאות.
ועל ידי זה האדם נצמד אל האמת, על ידי זה בסופו של דבר האדם מקבל שכל אמיתי, ומבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות. ועל ידי זה האדם רואה את האחדות שיש בין הטוב לבין רע. דהיינו, שהאדם עדיין ממשיך להתייחס לרע כאל נפרד מהטוב, אך עדיין האדם מתייחס אל הטוב ואל הרע בצורה אחידה.
ואז ורק אז האדם באמת זוכה להתקרב לשכל של החכם האמיתי באמת. כי ההבנה שהכל טוב, היא הבנה של אמת. אבל היא חייבת לנבוע מתוך האדם עצמו, מתוך הבנת האדם את המציאות. והאדם לא יכול לשקר את עצמו שהכל טוב, וגם זה לא יעזור לאדם שהוא ישקר את עצמו שהכל טוב.
ועל האדם פשוט לחפש את האמת לגבי הטוב והרע. ועל האדם לשאול את עצמו, מפני מה דבר כלשהו נראה לי כרע, ומפני מה דבר אחר נראה לי כטוב? האם זאת האמת? האם זה מוחלט? האם יכול להיות שאולי אפשר לחשוב אחרת ולומר את ההפך על הטוב ועל הרע? ועל האדם פשוט לגלות את השורש של הטוב ושל הרע.
עד שהאדם מגיע אל השורש, שבו האדם רואה את הרע כנפרד מהטוב, אבל עדיין רואה אותו כישות אחת עם הטוב. וזאת השלמות שבה הכל טוב והכל אחד תמיד.
כי יש כאן עניין עמוק, והוא שכאשר האדם מנסה ללמד את עצמו שהכל טוב תמיד, הרי שבכך בעצם האדם משיג את הפעולה ההפוכה של מה שהוא רוצה להשיג. כי יש כאן שתי תפישות מציאות. ותפישת המציאות הראשונה, היא שיש בעולם שלנו טוב ורע, ושלא הכל אחד, ושלא הכל טוב תמיד. ותפישת המציאות השנייה, היא שהכל אחד ושהכל טוב תמיד.
וכל בני האדם בעולם חיים בתפישת המציאות שבה יש בעולם שלנו טוב ורע, ושבה לא הכל אחד ולא הכל טוב תמיד. והנה, כאשר האדם מתקרב לשכל של החכם האמיתי, אז הוא מגלה את תפישת המציאות שבה הכל טוב והכל אחד תמיד. ואז האדם גם הוא רוצה להרגיש שהכל טוב תמיד.
ואז האדם מנסה ללמד את עצמו ולהרגיל את מחשבתו לחשוב שהכל טוב תמיד. וההיגיון של האדם, הוא כמובן ברור. כי האדם רוצה להרגיש כמה שיותר טוב. ולכן האדם מנסה להרגיל את עצמו לחשוב שהכל טוב תמיד. אלא שיש כאן בעיה מאוד עמוקה, והיא שכאשר האדם מנסה להרגיל את עצמו לחשוב שהכל טוב תמיד (ע"ע חשיבה חיובית וכיו"ב), הרי שבכך בעצם, האדם מרחיק את עצמו מההבנה שהכל טוב ושהכל אחד תמיד.
כי ברגע שהאדם מנסה לגרום לעצמו לחשוב שהכל טוב, במקום לחשוב שיש טוב ורע, הרי שבכך בעצם האדם יוצר רע. כי בכך שהאדם מנסה לגרום לעצמו לחשוב שהכל טוב, הרי שבכך בעצם האדם גורם לעצמו לחשוב, שתפישת המציאות של טוב ורע, היא לא מספיק טובה, כמו תפישת המציאות שבה הכל טוב תמיד.
כי השכל של החכם האמיתי הוא שכל עמוק מאוד. וכאשר החכם האמיתי מלמד את האדם שהכל אחד ושהכל טוב תמיד, אין הכוונה של החכם לומר שתפישת המציאות שבה יש טוב ורע היא שגויה. כי במציאות שלנו בהחלט יש גם טוב וגם רע. ולא הכל אחד ולא הכל טוב.
אלא, שהחכם האמיתי מגלה לאדם את האמת, שידע שמצד האמת אין הבדל בין שתי תפישות המציאות המנוגדות האלו. כי כלפי חוץ נראה שיש הבדל בין מי שאומר שהכל אחד ושהכל טוב, לבין מי שאומר שלא הכל אחד ושלא הכל טוב ושיש גם טוב וגם רע. ואצל האדם נדמה לו שיש הבדל בין שתי תפישות המציאות האלו.
והחכם האמיתי כאשר הוא אומר לאדם שהכל טוב תמיד, כוונתו היא לגרום לאדם להבין שתפישת המציאות שבה יש טוב ויש רע, היא טובה בדיוק כמו תפישת מציאות שאומרת שהכל טוב ושהכל אחד תמיד, וטובה בדיוק כמו תפישת מציאות שאומרת שהכל רע, ושהכל לא אחד תמיד.
כי מצד האמת מצד עומק המציאות, אין הבדל בין תפישות המציאות האלו. והחכם האמיתי, גם הוא יודע להבדיל בין טוב לבין רע. כי בעולם שלנו יש טוב ויש רע. אלא, שהחכם האמיתי חווה את הנפרדות של הטוב והרע, כדבר שהוא עצמו טוב מוחלט. ואצל החכם האמיתי, אין הבדל בין הכל טוב לבין הכל רע לבין הכל טוב וגם / או רע. כי מי שיש לו שכל גדול, הוא יודע שהכל אחד תמיד.
וכאשר האדם שומע את השכל שהכל טוב תמיד, הוא מנסה לגרום לעצמו להרגיש את הטוב הזה, על ידי זה שהוא מנסה לשכנע את עצמו ולהרגיל את עצמו לחשוב שהכל טוב תמיד. אבל בכך בעצם האדם משיג את הפעולה ההפוכה. כי כאשר האדם אומר שהכל טוב, בכך בעצם הוא אומר שהחשיבה שלא אומרת שהכל טוב, שהיא לא מספיק טובה!
ובכך שהאדם מנסה להרחיק את עצמו מהחשיבה שאומרת שיש טוב ורע, בזה עצמו האדם יוצר רע. כי החשיבה של הנפרדות שיש בה טוב ורע, היא טובה בדיוק כמו החשיבה שאומרת שהכל טוב, או כמו חשיבה אחרת שאומרת שהכל רע. וכאשר האדם מנסה לגרום לעצמו לחשוב שהכל טוב, בזה בעצמו הוא יוצר רע. כי בכך האדם לא מאפשר לעצמו להכיל את הרע.
כי החשיבה של החכם האמיתי היא עמוקה. ומצד האמת גם החכם האמיתי חי בעולם של טוב ושל רע. אלא שהחכם האמיתי יודע שמצד האמת, האחדות נמצאת באחדות עם הנפרדות. ושמצד האמת אין הבדל בין אחדות לבין נפרדות. ועל ידי זה החכם האמיתי חווה את המציאות שיש בה טוב ורע, בדיוק כמו מציאות שבה הכל טוב, או הכל רע.
ונבהיר: למרות שאמרנו שאין הבדל בין הכל טוב לבין הכל רע לבין הכל טוב ורע, הרי שמצד האמת יש רק שתי אפשרויות. והאפשרות הראשונה היא שהכל טוב. והאפשרות השנייה היא שהכל טוב ורע. כי לשמחתנו אין מציאות שבה הכל רע. כי הרע הוא סופי. ולמרות שיש מציאות שבה כמעט הכל רע, הרי שאין מציאות שבה הכל רע. וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקום אחר.
ועיקר הדגש הוא, שאצל החכם האמיתי, אין הבדל בין תפישות המציאות האלו. כי החכם האמיתי מכיל בתוכו את ההפכים באחדות גמורה. ולהכיל את ההפכים באחדות גמורה, אין פירושו שאצל החכם האמיתי אין הפכים, אלא הכוונה היא שהחכם האמיתי חווה את הנפרדות של ההפכים, בדיוק כמו אחדות גמורה שבה אין שום הפכים.
כי מי שמבדיל בין תפישת מציאות שמבדילה בין טוב לרע, לבין תפישת מציאות שלא מבדילה בין טוב לרע, הרי שבכך בעצם הוא עצמו מבדיל בין טוב לרע. ולא להבדיל בין טוב לרע, פירושו שהאדם לא מבדיל בין: להבדיל בין טוב לרע, לבין: לא להבדיל בין טוב לרע. שעל ידי זה האדם גם מבדיל בין טוב לרע בעולם הממשי שלנו, וגם לא מבדיל בין טוב לרע בעולם הפנימי שבתוכו.
וזאת שלמות האחדות, כאשר אין הבדל בין הפכים לבין אחדות. כי גם המחשבה שיש הבדל בין הפכים לבין אחדות ההפכים, גם זאת נפרדות. ואצל החכם האמיתי, אצלו אין הבדל בין הפכים לבין אין הפכים לבין אחדות ההפכים לבין נפרדות לבין אחדות. כי אצלו הכל נפרד והכל אחד בו זמנית. והנפרדות נמצאת באחדות עם האחדות. והאחדות נפרדת מהנפרדות. ובנוסף, גם האחדות עצמה, גם היא נפרדות.
כי יש בזה סוד, והוא שגם השלמות אינה מושלמת. משום שהיא חסרה את החיסרון. כי כל דבר בעולם, תמיד יש בו חיסרון. כי הוא חסר את מה שהוא לא. וברגע שיש נפרדות בין שלמות לבין חוסר שלמות, הרי שחוסר השלמות חסר את השלמות. אך גם השלמות חסרה את חוסר השלמות. כי מצד שני בכל דבר בעולם, יש בו גם משהו טוב. וגם בחיסרון יש משהו טוב. ולכן גם השלמות יש לה חיסרון, בכך שאין בה חיסרון.
ולכן אצל החכם האמיתי, אצלו יש אחדות אמיתית. כי אצל החכם האמיתי הכל אחד באמת. כי אצל החכם האמיתי אין הבדל בין נפרדות לבין אחדות, לבין שלמות לבין חיסרון. כי הכל אחד ממש. וזאת השלמות, כאשר האדם מכיל בתוכו את ההפכים, ומבין שאין הבדל בין טוב ורע, לבין רע, לבין טוב.
וכאשר יש לאדם שכל אמיתי שבו הכל אחד תמיד והכל לא אחד תמיד, והכל בו זמנית תמיד, הרי שבמצב כזה האדם כבר לא צריך לנסות להזכיר לעצמו או ללמד את עצמו שהכל טוב. ולו רק משום שזה לא נכון. כי לא הכל טוב. ויש גם רע. אלא, שהרע נמצא באחדות עם הטוב, למרות שהוא נפרד ממנו.
ולכן על האדם לשים לב לכך, שההבנה שלו שהכל אחד ושהכל טוב, היא עם אמת. ועם אמת פירושו, שהיא נובעת מעצמה בתוך האדם ללא כל מאמץ. כי יש דבר אחד ויחיד בעולם, שבו תלוי האם האדם יחווה את המציאות מתוך תודעה של אחדות ההפכים או שלא.
והדבר הזה הוא גודל עומק ההתבוננות של האדם על האמת שיש במציאות. כי כל אדם משקר את עצמו בכל מיני דברים. וכאשר האדם מנקה את עצמו מכל השקרים כולם בשלמות, על ידי זה האדם מקבל שכל ישר, ומבין שבאמת הכל אחד תמיד. וכאשר יש לאדם שכל, על ידי זה הוא חווה את האחדות ואת הנפרדות של המציאות בו זמנית. כי מצד האמת יש במציאות שלנו אחדות ונפרדות בו זמנית. והכל נפרד והכל אחד בו זמנית.
וכאשר האדם מנסה לשכנע את עצמו שהכל טוב תמיד, גם זה עצמו שקר. כי כאשר האדם מרגיש רע, עליו להיות אמיתי עם עצמו ולהרגיש רע. וכאשר האדם מרגיש טוב, עליו להיות אמיתי עם עצמו ולהרגיש טוב. כי יש הרבה דברים בעולם, שמצד האמת האדם מרגיש איתם טוב, אבל מצד השקר האדם משקר את עצמו ואומר לעצמו שהוא מרגיש רע.
כגון לדוגמה רגשות אשמה וכיו"ב. שמצד האמת מצד טבעו של האדם אין לו שום רגשות אשמה לשום דבר. ומצד האמת לא אמורים להיות לאדם שום רגשי נחיתות. אלא שהאדם משקר את עצמו, וגורם לעצמו לחשוב שהוא לא מספיק טוב. ועל ידי זה האדם מרגיש רע. ויש עוד המון דוגמאות, לכך שהאדם מרגיש רע, רק בגלל שהוא משקר את עצמו. ואם האדם היה כנה ואמיתי עם עצמו, הוא היה מרגיש טוב. אבל האדם משקר את עצמו וחושב מחשבות שהוא לא באמת חושב שהן אמת, ועל ידי זה האדם סובל.
ובפרט כל מה שקשור לצורת המחשבה החברתית, שבה האדם שופט את עצמו לפי קנה מידה חברתי. ושמצד האמת כל אחד יודע את האמת, שכל מה שכל המשוגעים שיש בעולם חושבים, לא מעלה ולא מוריד לגבי האמת. כי העולם שלנו הוא בית משוגעים. ויש בעולם שלנו הרבה שיגעונות. ובתוך בית המשוגעים הזה, יש בתוכו עוד בתי משוגעים, שבהם נמצאים המשוגעים שגם המשוגעים מסכימים שהם משוגעים. אבל מצד האמת, כולם משוגעים.
ויש בעולם שלנו הרבה שיגעונות, שהם כל מיני מוסכמות חברתיות. שכולם בתוך תוכם יודעים שכל המוסכמות החברתיות האלו חסרות כל משמעות מצד האמת. אבל לאף אחד אין את האומץ לומר שהמלך הוא עירום. כי כולם מטעים את עצמם בהטעיות שונות.
וחלק גדול מהסבל של האדם, נובע מכך שהאדם מטעה את עצמו בכל מיני שיגעונות חברתיים. שבהם האדם שופט את עצמו לפי קנה מידה חברתי. למרות שהאדם בתוכו יודע שכל מה שחושבים עליו, ושכל מה שהמשוגעים של העולם חושבים, זה הכל חסר כל משמעות. אבל האדם משקר את עצמו ולכן הוא סובל.
ועל האדם להיות אמיתי עם עצמו, ולהיות כנה עם עצמו ולומר לעצמו את האמת לגבי כל דבר. ועל האדם להיות עירני לגבי כל הרצונות שלו. ועל האדם לשאול את עצמו תמיד, האם אני באמת רוצה את הדבר הזה, או שמא אני רוצה אותו רק בגלל שהמשוגעים בבית המשוגעים מנסים לגרום לי לרצות אותו? ועל האדם לשאול את עצמו, האם אני באמת חושב שדבר כלשהו הוא טוב / רע, או שמא אני חושב כך רק בגלל שהמשוגעים אומרים שהוא טוב / רע?
ועל האדם להתחבר לנקודת האמת שבתוכו, ולהיות כנה ואמיתי לפחות עם עצמו. ולא לרמות את עצמו בהטעיות שיש כאן בבית המשוגעים הגדול ביותר, שהוא העולם.
ויש גם שקרים אחרים. שבהם האדם מרגיש רע, והאדם משקר את עצמו ומנסה לשכנע את עצמו שהוא מרגיש טוב. ועל האדם להיות אמיתי עם עצמו ולהודות על האמת שהוא מרגיש רע. וההתחברות של האדם לאמת, תזכך את המחשבה של האדם, ובסופו של דבר תגרום לאדם להרגיש טוב באמת.
ועל האדם לא לשקר את עצמו שהכל טוב או שהכל רע, אלא על האדם פשוט לחפש את האמת לגבי הטוב ורע. ובפועל זה אומר שעל האדם לחקור ולגלות את הסיבה האמיתית שבגללה המציאות שלנו היא כפי מה שהיא. כי הרע נובע רק משום שהאדם לא מבין את המציאות.
ועל ידי זה האדם נצמד אל האמת, על ידי זה בסופו של דבר האדם מקבל שכל אמיתי, ומבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות. ועל ידי זה האדם רואה את האחדות שיש בין הטוב לבין רע. דהיינו, שהאדם עדיין ממשיך להתייחס לרע כאל נפרד מהטוב, אך עדיין האדם מתייחס אל הטוב ואל הרע בצורה אחידה.
ואז ורק אז האדם באמת זוכה להתקרב לשכל של החכם האמיתי באמת. כי ההבנה שהכל טוב, היא הבנה של אמת. אבל היא חייבת לנבוע מתוך האדם עצמו, מתוך הבנת האדם את המציאות. והאדם לא יכול לשקר את עצמו שהכל טוב, וגם זה לא יעזור לאדם שהוא ישקר את עצמו שהכל טוב.
ועל האדם פשוט לחפש את האמת לגבי הטוב והרע. ועל האדם לשאול את עצמו, מפני מה דבר כלשהו נראה לי כרע, ומפני מה דבר אחר נראה לי כטוב? האם זאת האמת? האם זה מוחלט? האם יכול להיות שאולי אפשר לחשוב אחרת ולומר את ההפך על הטוב ועל הרע? ועל האדם פשוט לגלות את השורש של הטוב ושל הרע.
עד שהאדם מגיע אל השורש, שבו האדם רואה את הרע כנפרד מהטוב, אבל עדיין רואה אותו כישות אחת עם הטוב. וזאת השלמות שבה הכל טוב והכל אחד תמיד.
050-3331-331