במאמר הזה ניקח שתי גישות הפוכות, ששתיהן מתיימרות להוביל את האדם אל האושר, ונבדוק את האמת עליהן. ולצורך העניין ניקח את הבודהיזם אל מול ההדוניזם (הדוניזם = נהנתנות).
הרעיון שעומד מאחורי הבודהיזם (ומאחורי פילוסופיות רבות נוספות), הוא כי הסבל של האדם נובע מכך שהוא תלוי רגשית בתופעות חולפות. העולם משתנה כל הזמן. וכאשר האדם נאחז רגשית בדברים מסוימים, הדבר הזה יוצר אצל האדם תלות רגשית, שבסופו של דבר יוצרת סבל. ואם יצליח האדם לא להיות תלוי רגשית בשום דבר, ושהכל יהיה אצלו אחד... הרי שהוא יגיע אל ההארה ואל האושר.
ומהצד השני ניתן להעמיד אל מול הבודהיזם ושכיו"ב, את התפישה של ההדוניזם ושל הנהנתנות, שאומרת שתכלית החיים היא להשיג כמה שיותר הנאות. ושמי שרוצה להיות מאושר, עליו להשתדל להשיג כמה שיותר עונג. שזה בעצם אומר שעל האדם לנסות להתאהב כמה שיותר בדברים, כדי להפיק מהם כמה שיותר הנאה וכולי. ואם יצליח האדם להפיק הנאה מכל דבר, הרי שהוא הגיע אל האושר.
ואפשר בעצם לחדד ולומר, שצד אחד של המטבע אומר, כי על האדם לנסות להתנתק רגשית מכל דבר, כדי לא לסבול וכדי להגיע להארה ולהיות מאושר באמת, ומהצד השני של המטבע, על האדם כן לנסות להיקשר רגשית אל הדברים, כי כך האדם מפיק מהדברים יותר הנאה, וזו הדרך אל האושר.
והשאלה היא מהי האמת? מה טוב יותר? ולהיכן שתי הדרכים האלו מובילות?
ומי שיתבונן בעניין יראה, כי שתי הדרכים האלו שהן הפוכות לחלוטין, שתיהן מובילות את האדם לאותה הנקודה בדיוק. ונסביר: אם ינסה האדם לברוח מהסבל באמצעות הבודהיזם, הרי שהוא רק יגדיל את הסבל שלו. ואם ינסה האדם לברוח מהסבל שלו באמצעות הנהנתנות, הרי שגם הוא רק יגדיל את הסבל שלו. אך קיימת גם דרך שלישית כדלהלן.
כי אם יצליח האדם להתנתק רגשית מכל הדברים שבעולם, הרי שחייו יהיו חסרי משמעות. וחיים חסרי משמעות, הם לחלוטין לא אושר, אלא רק סוג אחר של סבל. והבודהיסט, תמיד ירגיש שחסרה לו היכולת להתאהב והיכולת להתקשר רגשית והיכולת לבטא את הרגשות שלו בעוצמה חזקה, כי הוא תמיד צריך להיזהר לא להקשר רגשית כדי לא לסבול. כך שהבודהיזם חסר את ההדוניזם ואת הנהנתנות.
ומהצד השני, גם הנהנתן, גם הוא בסופו של דבר ירגיש שחייו חסרי משמעות כלשהי. כי בסופו של דבר, אם יהיה לאדם את כל מה שהוא רוצה, הרי שלא יהיה לו יותר עניין במה שיש לו. ובנוסף, הנהנתנות יוצרת גם סבל. מאחר שהיא קושרת את האדם רגשית לדברים שמהם הוא מפיק הנאה, שעל ידי התלות הרגשית הזאת, על ידה נוצר הסבל. כך ששתי הדרכים...
הרעיון שעומד מאחורי הבודהיזם (ומאחורי פילוסופיות רבות נוספות), הוא כי הסבל של האדם נובע מכך שהוא תלוי רגשית בתופעות חולפות. העולם משתנה כל הזמן. וכאשר האדם נאחז רגשית בדברים מסוימים, הדבר הזה יוצר אצל האדם תלות רגשית, שבסופו של דבר יוצרת סבל. ואם יצליח האדם לא להיות תלוי רגשית בשום דבר, ושהכל יהיה אצלו אחד... הרי שהוא יגיע אל ההארה ואל האושר.
ומהצד השני ניתן להעמיד אל מול הבודהיזם ושכיו"ב, את התפישה של ההדוניזם ושל הנהנתנות, שאומרת שתכלית החיים היא להשיג כמה שיותר הנאות. ושמי שרוצה להיות מאושר, עליו להשתדל להשיג כמה שיותר עונג. שזה בעצם אומר שעל האדם לנסות להתאהב כמה שיותר בדברים, כדי להפיק מהם כמה שיותר הנאה וכולי. ואם יצליח האדם להפיק הנאה מכל דבר, הרי שהוא הגיע אל האושר.
ואפשר בעצם לחדד ולומר, שצד אחד של המטבע אומר, כי על האדם לנסות להתנתק רגשית מכל דבר, כדי לא לסבול וכדי להגיע להארה ולהיות מאושר באמת, ומהצד השני של המטבע, על האדם כן לנסות להיקשר רגשית אל הדברים, כי כך האדם מפיק מהדברים יותר הנאה, וזו הדרך אל האושר.
והשאלה היא מהי האמת? מה טוב יותר? ולהיכן שתי הדרכים האלו מובילות?
ומי שיתבונן בעניין יראה, כי שתי הדרכים האלו שהן הפוכות לחלוטין, שתיהן מובילות את האדם לאותה הנקודה בדיוק. ונסביר: אם ינסה האדם לברוח מהסבל באמצעות הבודהיזם, הרי שהוא רק יגדיל את הסבל שלו. ואם ינסה האדם לברוח מהסבל שלו באמצעות הנהנתנות, הרי שגם הוא רק יגדיל את הסבל שלו. אך קיימת גם דרך שלישית כדלהלן.
כי אם יצליח האדם להתנתק רגשית מכל הדברים שבעולם, הרי שחייו יהיו חסרי משמעות. וחיים חסרי משמעות, הם לחלוטין לא אושר, אלא רק סוג אחר של סבל. והבודהיסט, תמיד ירגיש שחסרה לו היכולת להתאהב והיכולת להתקשר רגשית והיכולת לבטא את הרגשות שלו בעוצמה חזקה, כי הוא תמיד צריך להיזהר לא להקשר רגשית כדי לא לסבול. כך שהבודהיזם חסר את ההדוניזם ואת הנהנתנות.
ומהצד השני, גם הנהנתן, גם הוא בסופו של דבר ירגיש שחייו חסרי משמעות כלשהי. כי בסופו של דבר, אם יהיה לאדם את כל מה שהוא רוצה, הרי שלא יהיה לו יותר עניין במה שיש לו. ובנוסף, הנהנתנות יוצרת גם סבל. מאחר שהיא קושרת את האדם רגשית לדברים שמהם הוא מפיק הנאה, שעל ידי התלות הרגשית הזאת, על ידה נוצר הסבל. כך ששתי הדרכים...
050-3331-331