מי שיתבונן על כל הדברים ש"ישנם", יראה ששום דבר לא באמת קיים כישות ממשית, אלא הכל אלו הגדרות, של צירוף של ישויות שונות אחרות. כמו למשל המילה "דכגעגכ" שאין לה שם משמעות כלל, לעומת המילה "שולחן" שיש לה משמעות.
והמשמעות של המילה שולחן, נמצאת מחוץ לשולחן. כי המילה שולחן בפני עצמה, היא חסרת כל משמעות. והמשמעות של המושג ושל הישות של השולחן, היא נובעת ותלויה במשמעות של סך כל הדברים שיוצרים את מהות השולחן. כגון למשל השימוש בשולחן, הצורה שלו, הידע שהאדם יודע על השולחן וכולי, שהם בעצם המהות של ישות השולחן.
ואם בכל העולם כולו, היה רק שולחן בלבד, והשולחן היה ממלא את כל המקום והזמן, הרי שלא הייתה שום משמעות לשולחן ולא היה שום שולחן ושום ישות שולחן כלל. וקיומו של השולחן, תלוי בקיומן של עוד ישויות אחרות. כי השולחן לא יכול להתקיים, בלי כל שאר הישויות, שנותנות לו את המשמעות שלו.
כי שולחן לא יכול להיות קיים סתם כך משום דבר, אלא מוכרח שיהיו ישויות "ממשיות" אחרות שהן אינן השולחן, ושהצירוף שלהן בצורה כלשהי, היא בעצם יוצרת את הישות של השולחן. אבל בלי שיהיו ישויות ממשיות אחרות, אין שום קיום לישות של שולחן כלל.
והצירוף של הישות "עגכעג" עם הישות "ראטראט", לא יוצר משהו בעל משמעות כלשהי. כי הישויות הבסיסיות עצמן, הן עצמן חסרות כל משמעות. ומוכרח שתהיה משמעות כלשהי למשהו, שעל בסיסו יהיה ניתן ליצור משמעויות נוספות.
ומי שיתבונן היטב יראה, כי הישות של "שולחן", נראית לאדם הרבה יותר ממשית מאשר הישות של "דכגעגכ". וזה משום שהישות של השולחן, מורכבת מישויות שהן בעלות משמעות עבור האדם, בשונה מהישות "דכגעגכ", שהיא לא מורכבת והיא לא מבטאת שום ישות בעלת משמעות אמיתית.
כי אם נאמר לדוגמה שהישות "דכגעגכ", מורכבת מהשילוב של הישות "עגכעג" עם הישות "ראטראט", הרי שלא אמרנו בכך שום דבר משמעותי. כי עדיין אין שום משמעות, גם לא לישויות הבסיסיות, שמרכיבות את הישות הסופית.
ולכאורה, הכל נראה הגיוני עד כאן. אלא שמי שיעמיק ויתבונן, הוא יגלה כי מצד האמת גם השולחן, אין לו משמעות יותר או פחות מאשר לישות של "דכגעגכ". ולמה? משום שלאדם נדמה שהשולחן מבטא צורה והרכבה של ישויות בעלות משמעות, שהן יוצרות את המשמעות של השולחן.
אך אם האדם יתבונן היטב, הוא יגלה שגם הישויות שההרכבה שלהן נותנת לשולחן את המשמעות שלו, גם הן אין להן משמעות וקיום בפני עצמן, אלא גם הן רק ביטוי של צירוף והרכבה של ישויות אחרות, ושבלי אותן ישויות אחרות, אין קיום לישויות, שההרכבה שלהן מהווה את השולחן.
והרעיון הוא, שהקיום של ישות השולחן, תלוי בקיומן של ישויות אחרות. וכל ישות בעולם, גם היא, קיומה תלוי בקיומן של ישויות אחרות. ואין שום ישות בעולם, שהיא עצמה באמת קיימת בקיום עצמי, אלא כל הישויות בעולם, הן רק צירופים של ישויות אחרות, שהן עצמן לא קיימות בזכות עצמן.
וזהו כמובן דבר פלא. כי ההיגיון אומר שלא יכול להיות שמשום דבר יתהווה משהו ממשי. ובהכרח שיש איזה משהו ממשי, שהצורות השונות שלו, הן הישויות והמשמעויות השונות. וע"פ ההיגיון בהכרח שיש איזו ישות אחת שהיא תמיד קיימת, ושממנה עשויים כל הדברים כולם.
אבל מי שיחפש את הישות הזאת, הוא לא ממש ימצא את הישות הזאת. כי הישות של השולחן, היא בעצם עשויה מהמון ישויות אחרות. וגם הן, כל אחת מהן, עשויה מישויות אחרות וכך הלאה. וכל הישויות כולן, אינן קיימות בזכות עצמן, אלא הן כולן סוג של תעתוע ואחיזת עיניים.
שהאדם מייחס משמעות לישות שהיא חסרת כל משמעות. ואח"כ האדם מייחס עוד משמעות אחרת לישות אחרת שגם היא חסרת כל משמעות. ואח"כ השילוב של הישויות האלו, הוא נראה לאדם כמשמעותי. ואח"כ המשמעויות שנוצרו ברבדים החיצוניים, הם כאילו יוצרים משמעות חדשה, לאותן ישויות בסיסיות שהן עצמן חסרות משמעות, והכל עשוי משום דבר ממש.
כי כל הישויות כולן, קיומן תלוי בקיומן של ישויות אחרות. ושום דבר אמיתי, לא עומד מאחורי כל הישויות האלו בפני עצמו, כבסיס אמיתי של כל הישויות שישנן.
ומי שיעמיק בעניין יראה, כי לכאורה שתי הישויות הבסיסיות ביותר בעולם, הן המקום והזמן. כי שום ישות לא יכולה להתקיים בלי מקום וזמן שבו היא נמצאת. אך קיומם של המקום והזמן, הוא לכאורה לא תלוי בשום דבר. ומי שיחקור את משמעות הזמן והמקום, יראה שגם הזמן והמקום, גם אלו שתי צורות שונות.
ולצורך ההעמקה נחדד: כי בלי מקום, אין זמן, ובלי זמן, אין מקום. כי בלי מקום כלל, אין אפשרות שיהיה שינוי תנועה, שבו יהיה זמן. ובלי זמן, לא ניתן לנוע ממקום למקום, וא"כ אין מקום. ויש מקום לרגעי הזמן, וכל מקום נמצא בזמן אחר (והבן היטב). ובכל מקרה, הזמן והמקום, הם בסך הכל צורות שונות, של מצוי ראשון שהוא מחויב המציאות, והוא עצמו חסר כל זמן ומקום.
כי מהות הדבר, היא ללא הצורה החיצונית של הדבר. והמהות של הזמן והמקום, דהיינו, הישות / הוויה שמהווה את הישות של הזמן ושל המקום, היא עצמה אין בה עדיין את שינוי הצורה של הזמן והמקום....
והמשמעות של המילה שולחן, נמצאת מחוץ לשולחן. כי המילה שולחן בפני עצמה, היא חסרת כל משמעות. והמשמעות של המושג ושל הישות של השולחן, היא נובעת ותלויה במשמעות של סך כל הדברים שיוצרים את מהות השולחן. כגון למשל השימוש בשולחן, הצורה שלו, הידע שהאדם יודע על השולחן וכולי, שהם בעצם המהות של ישות השולחן.
ואם בכל העולם כולו, היה רק שולחן בלבד, והשולחן היה ממלא את כל המקום והזמן, הרי שלא הייתה שום משמעות לשולחן ולא היה שום שולחן ושום ישות שולחן כלל. וקיומו של השולחן, תלוי בקיומן של עוד ישויות אחרות. כי השולחן לא יכול להתקיים, בלי כל שאר הישויות, שנותנות לו את המשמעות שלו.
כי שולחן לא יכול להיות קיים סתם כך משום דבר, אלא מוכרח שיהיו ישויות "ממשיות" אחרות שהן אינן השולחן, ושהצירוף שלהן בצורה כלשהי, היא בעצם יוצרת את הישות של השולחן. אבל בלי שיהיו ישויות ממשיות אחרות, אין שום קיום לישות של שולחן כלל.
והצירוף של הישות "עגכעג" עם הישות "ראטראט", לא יוצר משהו בעל משמעות כלשהי. כי הישויות הבסיסיות עצמן, הן עצמן חסרות כל משמעות. ומוכרח שתהיה משמעות כלשהי למשהו, שעל בסיסו יהיה ניתן ליצור משמעויות נוספות.
ומי שיתבונן היטב יראה, כי הישות של "שולחן", נראית לאדם הרבה יותר ממשית מאשר הישות של "דכגעגכ". וזה משום שהישות של השולחן, מורכבת מישויות שהן בעלות משמעות עבור האדם, בשונה מהישות "דכגעגכ", שהיא לא מורכבת והיא לא מבטאת שום ישות בעלת משמעות אמיתית.
כי אם נאמר לדוגמה שהישות "דכגעגכ", מורכבת מהשילוב של הישות "עגכעג" עם הישות "ראטראט", הרי שלא אמרנו בכך שום דבר משמעותי. כי עדיין אין שום משמעות, גם לא לישויות הבסיסיות, שמרכיבות את הישות הסופית.
ולכאורה, הכל נראה הגיוני עד כאן. אלא שמי שיעמיק ויתבונן, הוא יגלה כי מצד האמת גם השולחן, אין לו משמעות יותר או פחות מאשר לישות של "דכגעגכ". ולמה? משום שלאדם נדמה שהשולחן מבטא צורה והרכבה של ישויות בעלות משמעות, שהן יוצרות את המשמעות של השולחן.
אך אם האדם יתבונן היטב, הוא יגלה שגם הישויות שההרכבה שלהן נותנת לשולחן את המשמעות שלו, גם הן אין להן משמעות וקיום בפני עצמן, אלא גם הן רק ביטוי של צירוף והרכבה של ישויות אחרות, ושבלי אותן ישויות אחרות, אין קיום לישויות, שההרכבה שלהן מהווה את השולחן.
והרעיון הוא, שהקיום של ישות השולחן, תלוי בקיומן של ישויות אחרות. וכל ישות בעולם, גם היא, קיומה תלוי בקיומן של ישויות אחרות. ואין שום ישות בעולם, שהיא עצמה באמת קיימת בקיום עצמי, אלא כל הישויות בעולם, הן רק צירופים של ישויות אחרות, שהן עצמן לא קיימות בזכות עצמן.
וזהו כמובן דבר פלא. כי ההיגיון אומר שלא יכול להיות שמשום דבר יתהווה משהו ממשי. ובהכרח שיש איזה משהו ממשי, שהצורות השונות שלו, הן הישויות והמשמעויות השונות. וע"פ ההיגיון בהכרח שיש איזו ישות אחת שהיא תמיד קיימת, ושממנה עשויים כל הדברים כולם.
אבל מי שיחפש את הישות הזאת, הוא לא ממש ימצא את הישות הזאת. כי הישות של השולחן, היא בעצם עשויה מהמון ישויות אחרות. וגם הן, כל אחת מהן, עשויה מישויות אחרות וכך הלאה. וכל הישויות כולן, אינן קיימות בזכות עצמן, אלא הן כולן סוג של תעתוע ואחיזת עיניים.
שהאדם מייחס משמעות לישות שהיא חסרת כל משמעות. ואח"כ האדם מייחס עוד משמעות אחרת לישות אחרת שגם היא חסרת כל משמעות. ואח"כ השילוב של הישויות האלו, הוא נראה לאדם כמשמעותי. ואח"כ המשמעויות שנוצרו ברבדים החיצוניים, הם כאילו יוצרים משמעות חדשה, לאותן ישויות בסיסיות שהן עצמן חסרות משמעות, והכל עשוי משום דבר ממש.
כי כל הישויות כולן, קיומן תלוי בקיומן של ישויות אחרות. ושום דבר אמיתי, לא עומד מאחורי כל הישויות האלו בפני עצמו, כבסיס אמיתי של כל הישויות שישנן.
ומי שיעמיק בעניין יראה, כי לכאורה שתי הישויות הבסיסיות ביותר בעולם, הן המקום והזמן. כי שום ישות לא יכולה להתקיים בלי מקום וזמן שבו היא נמצאת. אך קיומם של המקום והזמן, הוא לכאורה לא תלוי בשום דבר. ומי שיחקור את משמעות הזמן והמקום, יראה שגם הזמן והמקום, גם אלו שתי צורות שונות.
ולצורך ההעמקה נחדד: כי בלי מקום, אין זמן, ובלי זמן, אין מקום. כי בלי מקום כלל, אין אפשרות שיהיה שינוי תנועה, שבו יהיה זמן. ובלי זמן, לא ניתן לנוע ממקום למקום, וא"כ אין מקום. ויש מקום לרגעי הזמן, וכל מקום נמצא בזמן אחר (והבן היטב). ובכל מקרה, הזמן והמקום, הם בסך הכל צורות שונות, של מצוי ראשון שהוא מחויב המציאות, והוא עצמו חסר כל זמן ומקום.
כי מהות הדבר, היא ללא הצורה החיצונית של הדבר. והמהות של הזמן והמקום, דהיינו, הישות / הוויה שמהווה את הישות של הזמן ושל המקום, היא עצמה אין בה עדיין את שינוי הצורה של הזמן והמקום....
050-3331-331