לפעמים בן אדם לא מתנגד מרוב הלם ותדהמה. מניסיון. לפעמים הוא כ"כ מופתע ממשהו שפתאום קורה לו שזה כמו באג שמוציא מכלל פעולה את כל המערכת. פעם כשהייתי חיילת בתחנת אוטובוס בא אלי אחד האנשים הכי דוחים פיזית שאני יכולה לתאר ופתאום נישק אותי על הפה. כל כך הזדעזעתי ונגעלתי שלא יכולתי לזוז או לדבר. לא צעקתי, לא ברחתי. ההלם נמשך במשך כל הנסיעה לבסיס שארכה 3 שעות. פשוט לא יכולתי להתרכז בכלום ורק שיחזרתי את זה בראש ואפילו כעסתי על עצמי איך זה שאני שכל כך חזקה לא הגבתי על כך. אם האוטובוס היה נשרף אני חושבת שכן הייתי בורחת. לא יודעת. כל התגובות שלי נהיו איטיות וב slow motion. אבל בשום פנים ואופן אי אפשר להגיד שרציתי את זה קצת או שבאותו רגע לא סבלתי. נהפוך הוא. כשהגעתי לבסיס דבר ראשון הלכתי לשטוף טוב טוב את הפה. עם סבון. כי זה מה שהיה.

לעומת זאת, מכיוון שלא יכולתי להפסיק לחשוב על זה ולכעוס על עצמי איך לא צעקתי עליו או התלוננתי או עשיתי משהוא, אחרי שנתיים כשבא משהוא אחר והתנפל עלי, הוא כבר חטף בעיטות כאלו חזקות וצעקתי כל כך חזק שאפילו אני הייתי בשוק ולא האמנתי שאני יכולה להגיע לכזה ווליום ולבעוט כל כך חזק. גם התוקף עצמו ברח ממני מרוב הפתעה. למה פעם אחת התנגדתי ובפעם הקודמת לא? למרות שהראשון היה הרבה יותר מגעיל? פשוט מרוב ההלם וההפתעה בפעם הראשונה שלא היו קיימים בפעם השנייה. לעומת זאת בפעם השנייה כבר היה גם את כל הזעם והכעס מהפעם הראשונה. בקיצור, מניסיון שלי, לא ניתן לקבוע משהוא אך ורק מחוסר תגובה. צריך לבחון טוב את כל המקרה ומה היה שם