האם מוסרי לפגוע בחפים מפשע כדי להילחם בטרור?

אליעד כהן דן בשאלה המורכבת לגבי הלחימה בטרור וההתמודדות עם גל הטרור בישראל. הוא מתייחס לאמירה הידועה "הבא להורגך השכם להורגו", ומסביר לעומק את ההשלכות המוסריות והמעשיות של גישה זו.

תחילה, אליעד מדגיש שהאמירה "להרוג את כולם" איננה גישה מעשית שהוא בהכרח תומך בה, אלא הצגה של עמדה קיצונית שנועדה להמחיש נקודה מסוימת. עם זאת, הוא מציין שגם את העמדה ההפוכה - זו שמתנגדת לפגיעה רחבה מתוך חשש לפגיעה בחפים מפשע - ניתן להבין ולהסביר בצורה הגיונית.

הוא מציג את התפיסה המורכבת שלפיה, כאשר קיים איום מוחשי על ביטחון האדם, יש לפעול בצורה ברורה נגד מקור האיום, ללא קשר לזהותו האתנית או הדתית של המאיים. מבחינת האמת האובייקטיבית, אין הבדל אם המאיים הוא יהודי, ערבי, מוסלמי או נוצרי. אליעד מסביר שהמושג החשוב פה הוא "האיום עצמו", ללא שיוך מגזרי או דתי. הדוגמה שהוא נותן היא של שכונת פשע שבה מתגוררים עבריינים מסוכנים. הוא מסביר שאם עבריין מסוים מאיים באופן ישיר על החיים או על ביטחון הציבור, יש לנטרל אותו ואת הסובבים אותו, כולל משפחתו אם צריך, כי אחרת לא ניתן להסתובב בביטחון ברחוב.

אליעד מדגיש שהרעיון שלו הוא חזרה לאינסטינקטים הבסיסיים ביותר של האדם, אשר לפיהם, הגנה עצמית היא ערך עליון. הוא טוען שאין סיבה אמיתית לפחד מהביקורת או מהתפיסה של "פגיעה בחפים מפשע". לפי אליעד, במקרה שאכן קיימת סכנה ברורה, מוצדק לחלוטין לפעול כדי לנטרל את הסכנה גם במחיר פגיעה מסוימת בחפים מפשע, שכן המטרה העליונה היא להגן על החיים ועל ביטחון האזרחים.

האם צריך להמתין עד שהאויב יתקוף כדי להגיב?

אליעד מתייחס לפסוק המוכר "הבא להורגך השכם להורגו", ומפרש אותו בצורה ברורה וישירה. לדבריו, הרעיון אינו להמתין עד הרגע האחרון, אלא להקדים ולהרוג את האויב עוד לפני שהוא מצליח להוציא לפועל את האיום שלו. הוא נותן דוגמה חריפה ומפורשת: אין לחכות שהאויב יחזיק סכין ביד כדי לנטרל אותו, גם אם האויב הוא עדיין ילד בן שש ועוד לא עשה שום דבר בפועל, אך ברור שהוא יהפוך לאיום ממשי בעתיד, יש לנטרל אותו מבעוד מועד. הדוגמה הזו מוצגת במטרה להדגיש את הרעיון המרכזי של מניעת טרור באופן יזום, ללא המתנה לפגיעה ראשונה.

מה חשוב יותר - מוסר או ביטחון?

אליעד מסביר כי הבעיה המרכזית לדעתו היא לא רק המוסר, אלא הגישה של מקבלי ההחלטות בישראל. הוא טוען שהבעיה האמיתית היא שהמנהיגים אינם פועלים באותה נחישות ובאותה מידת אכפתיות כלפי אזרחיהם כפי שהם פועלים כשמדובר בהגנה עצמית על עצמם. לפי דעתו, מנהיגים צריכים להפגין אותה רמת נחישות ואכפתיות כלפי ביטחון האזרחים בדיוק כפי שהיו מפגינים אילו האיום היה מופנה כלפיהם באופן אישי.

הנקודה העיקרית שאליעד מדגיש היא הצורך לקבל החלטות קשות לפעמים, גם אם הן נתפסות כפחות מוסריות בעיני חלק מהציבור או התקשורת. לטענתו, ערך החיים והביטחון צריך לעמוד מעל השיקולים של מוסר פופולרי, וישראל צריכה להחליט אם היא מעוניינת לנצח במאבק מול הטרור או לשמור על תדמית מוסרית של "הצבא המוסרי בעולם".

לסיכום, אליעד כהן טוען שהגישה הריאלית היחידה לניצחון על הטרור היא פעולה תקיפה ומונעת, ללא חשש מוגזם מפגיעה בחפים מפשע. הוא מדגיש את הצורך בחזרה לאינסטינקטים בסיסיים של הגנה עצמית מוחלטת, וטוען כי רק מדיניות של נחישות ברורה ללא היסוס יכולה להביא לסיום אמיתי של גל הטרור בישראל.