ובו יתבאר העניין, שלפעמים האדם חווה חוסר חשק לעשות דברים. תחושה של עייפות כללית, אדישות, אפאטיות וכיו"ב. ויש פסיכולוגים וכיו"ב שחושבים בטעות, שרגשות של אפתיה / חוסר אנרגיה / עייפות נפשית וכיו"ב, נובעים מתוך מצב של דיכאון. שהאדם נמצא בדיכאון באופן כללי. ובגלל שהאדם נמצא בדיכאון באופן כללי, אז זה יוצר אצלו חוסר חשק לעשות דברים, וחוסר שמחה לעשות דברים. וכאשר זה מתמשך, זה יוצר מצב של עייפות כרונית ושל אדישות קלינית וכיו"ב.
וההיגיון בכך הוא, שמה שמניע את האדם לעשות דבר כזה או אחר, זה כמובן הרצון שלו. שהאדם חושב, שהמציאות תהיה טובה יותר, כאשר היא תהיה כך או אחרת. ואז, כאשר יש לאדם רצון שהמציאות תהיה כך או אחרת, אז ככל שיש לאדם רצון גדול יותר שהמציאות תהיה כך או אחרת, כך יש לו יותר חשק לעשות פעולות, כדי לשנות את המציאות שהיא תהיה כרצונו.
אבל, כאשר האדם נמצא בתחושה של דיכאון ועצבות וכיו"ב, אז ממילא הדברים בחיים מאבדים את המשמעות שלהם בעיניו. ואז האדם חווה סוג של אפתיה / עייפות נפשית / אדישות / שאננות וכיו"ב. ואם האדם יהיה "אופטימי" ויסתכל על חצי הכוס המלאה וכיו"ב, אז ממילא תחזור אליו האנרגיה שלו לעשות דברים וכיו"ב. וזה כמובן נכון, אבל רק באופן חלקי בלבד. ולמה?
כי אפתיה / אדישות וכיו"ב, הן לא בהכרח רעות. ולא רק שהן לא רעות, אלא, שלפעמים, הן נובעות דווקא מתוך תחושה של שמחה ושל אושר פנימי. כי האדם חווה אדישות כלפי מה שקורה סביבו, בגלל שהמשמעות שלו, לא באה מהדברים החיצוניים לו, אלא מתוכו.
וכאשר האדם נמצא לדוגמה בדיכאון ועצבות, אז מה שקורה זה, שהמשמעות של האדם, לא נמצאת מחוץ לאדם, אלא נמצאת בתוכו. ואז הדברים שקורים מחוץ לאדם, כבר לא ממש מעניינים את האדם. והאדם חווה כלפיהם, תחושה של אפאטיות ושל חוסר חשק וכיו"ב.
כגון לדוגמה אדם שנמצא במצב של דיכאון, בעקבות מוות של אדם קרוב / פרידה מאדם אהוב וכיו"ב. שהאדם חווה בתוכו כל מיני דברים רגשיים כאלו ואחרים, שגורמים לכך, שהאדם מתבונן אל תוכו פנימה, ושלא יהיה אכפת לו, ממה שקורה מחוצה לו, בעולם החיצוני. ואז האדם, הוא כאילו אדיש למה שקורה לו בחוץ, כי הוא מרוכז בתוכו עם עצמו.
אבל, אפתיה ואדישות, יכולות לנבוע, גם מתוך מקום חיובי של אושר פנימי. כגון לדוגמה אדם שכל חייו חיפש את משפחתו האבודה, שברגע שהוא מוצא את משפחתו האבודה, אז הוא יכול להיכנס למצב של אופוריה ולתחושה של התרוממות רוח וכיו"ב, שתגרום לכך, שגם הוא יהיה בסוג של אדישות כלפי מה שקורה סביבו. וזה דווקא בגלל שהוא מרגיש מלא מבפנים, עד כדי כך, שלא אכפת לו מה שקורה בחוץ.
ואדם שלא מתעניין באוכל, זה או בגלל שהוא כ"כ חולה, עד כדי כך שאין לו חשק לאכול. או בגלל שהוא כ"כ בריא וכ"כ שבע, עד כדי כך שגם אין לו חשק לאכול. ולא בגלל שהוא חולה, אין לו חשק לאכול. אלא דווקא בגלל שהוא מאוד בריא ומאוד שבע, ומאוד עסוק בדברים שמעניינים אותו, עד כדי כך שאין לו חשק לאכול, דווקא בגלל שהוא מרגיש מלא מבפנים.
כך שאפתיה ואדישות, יכולות לנבוע, גם ממצב של דיכאון. שהאדם סובל מאיזה מצוקה נפשית מאוד חזקה, שגורמת לכך שלא יעניינו אותו הדברים שקורים מחוצה לו. או שהאדם נמצא במצב של בריאות נפשית מאוד גדולה, עד כדי כך ששום דבר חיצוני, לא יכול להפר את שלוות הנפש שלו.
כי האדם מתעניין ומגלה עניין, בכל דבר שנתפש עבורו כבעל משמעות. והאדם חושב שדבר כלשהו הוא משמעותי עבורו, כאשר הוא חושב שהדבר הזה יכול להשפיע על רמת האושר שלו. ואם האדם חושב שדבר כלשהו יכול להשפיע הרבה על האושר שלו, אז הדבר הופך להיות מאוד משמעותי עבורו. ואם האדם חושב, שדבר כלשהו, לא ממש יכול להשפיע על רמת שביעות הרצון שלו מהמציאות, אז ממילא הוא לא מייחס לו משמעות.
ולכן, כאשר האדם נמצא בדיכאון בגלל איזו בעיה נפשית ומועקה נפשית פנימית, אז הדברים החיצוניים לו, מאבדים את המשמעות שלהם עבורו. כי האדם חושב, שהם לא יכולים להשפיע באופן משמעותי על האושר הפנימי שלו. ולכן האדם חווה חוסר חשק ועייפות כרונית לעשות דברים. בגלל שבתת המודע שלו נראה לו, שהדברים לא ממש יעזרו לו להיות מאושר יותר.
כי בסופו של דבר, האדם עושה, את מה שהוא חושב שיעשה אותו מאושר יותר. ואם בתת המודע של האדם, נראה לו שדבר כלשהו יעשה אותו מאושר, אז האדם ילך ויעשה אותו. ואם בתת המודע, האדם חושב שדבר כלשהו לא יעשה אותו למאושר יותר, אז ממילא, גם אם הדבר הזה נראה כדבר חשוב, עדיין האדם לא ילך לעשות אותו. כי המאמץ, לא שווה את התועלת, בעיני האדם באותו הרגע.
אבל כיו"ב ממש, מי שהוא מאושר באמת מבפנים, גם הוא חווה סוג של אפתיה / אדישות / שאננות כלפי המציאות. ולמה? כי הדברים שחיצוניים לו, הם לא ממש משפיעים על רמת האושר שלו. ולכן ממילא הוא מגלה בהם פחות עניין. ולא בגלל שהעולם לא מעניין אותו בגלל דיכאון וכיו"ב. אלא דווקא בגלל ההיפוך. שהאדם כ"כ טוב לו מבפנים, עד כדי כך, שלא ממש מעניין אותו לשנות את המציאות החיצונית לו.
ואדם שחושב שהמציאות טובה כפי מה שהיא עכשיו, ואדם שחושב שהמציאות לא תהיה טובה יותר אם היא תשתנה, ממילא זה יוצר אצלו תחושה של קבלת המציאות כפי מה שהיא עכשיו, וממילא זה מוריד לו את החשק לנסות לשנות את המציאות. וזה לא בהכרח נובע מדיכאון, אלא לפעמים זה דווקא נובע משמחה.
ועוד יש להוסיף ולומר, כי אם האדם יהיה עם אפתיה בשלמות, אז ממילא הוא לא יעשה שום דבר בשום נושא בעולם. כי מי שאוכל לבריאותו, ומי שבורח מאש לבריאותו, הרי שהוא לא אפאטי לגמרי. כך שלהיות אפאטי לגמרי, זה אפשרי כמובן, אבל זה יביא את האדם לכך, שהוא לא יעשה שום דבר בעולם, ושלא יהיה קיום לעולם.
אבל, יש גם את הצד השני של המטבע, והוא, שאם האדם אף פעם לא יהיה אפאטי ואדיש, אלא הוא תמיד יגלה עניין בכל דבר, הרי שלעולם האדם לא יהיה מרוצה משום דבר. כי בסופו של דבר, מוכרח שהאדם יהיה גם אדיש וגם אפאטי, כלפי דברים מסוימים.
כגון לדוגמה אדם שלא יהיה אדיש, לכך שיש חיידקים באוויר שאותו הוא נושם. שאדם כזה, לא ממש יוכל לשרוד בעולם. ויש לאדם חוסר אנרגיה / וחוסר חשק / ועייפות כרונית / ותשישות נפשית וכיו"ב, להתחיל להילחם בחיידקים שיש באוויר שאותו הוא נושם. ולמה? כי האדם אפאטי לכך, מסיבות שונות. וכמובן, שגם זה במינונים שונים ובעוצמות שונות.
והרעיון הוא, שיש שתי נקודות מבט מנוגדות, שבהן תלוי, האם האדם יהיה אפאטי, או יגלה עניין ויתעניין בדבר כלשהו. ונקודת המבט הראשונה אומרת, שיש טוב ורע. ושיש בעולם דברים שהם טובים יותר וטובים פחות. ושכל דבר בעולם, יכול להשפיע על הטוב והרע של האדם. ושהאדם מוכרח תמיד, לגרום למציאות להיות כמה שיותר טובה עבורו, כמה שהוא יכול.
ומי שבא מגישה כזאת, אז ממילא, הוא לא יכול להיות אדיש למה שקורה סביבו, והוא לא יכול לחוות חוסר אנרגיה לשנות את המציאות שסביבו. ולמה? כי הוא חושב שהוא מוכרח לשנות תמיד את המציאות, שתהיה טובה כמה שיותר...
וההיגיון בכך הוא, שמה שמניע את האדם לעשות דבר כזה או אחר, זה כמובן הרצון שלו. שהאדם חושב, שהמציאות תהיה טובה יותר, כאשר היא תהיה כך או אחרת. ואז, כאשר יש לאדם רצון שהמציאות תהיה כך או אחרת, אז ככל שיש לאדם רצון גדול יותר שהמציאות תהיה כך או אחרת, כך יש לו יותר חשק לעשות פעולות, כדי לשנות את המציאות שהיא תהיה כרצונו.
אבל, כאשר האדם נמצא בתחושה של דיכאון ועצבות וכיו"ב, אז ממילא הדברים בחיים מאבדים את המשמעות שלהם בעיניו. ואז האדם חווה סוג של אפתיה / עייפות נפשית / אדישות / שאננות וכיו"ב. ואם האדם יהיה "אופטימי" ויסתכל על חצי הכוס המלאה וכיו"ב, אז ממילא תחזור אליו האנרגיה שלו לעשות דברים וכיו"ב. וזה כמובן נכון, אבל רק באופן חלקי בלבד. ולמה?
כי אפתיה / אדישות וכיו"ב, הן לא בהכרח רעות. ולא רק שהן לא רעות, אלא, שלפעמים, הן נובעות דווקא מתוך תחושה של שמחה ושל אושר פנימי. כי האדם חווה אדישות כלפי מה שקורה סביבו, בגלל שהמשמעות שלו, לא באה מהדברים החיצוניים לו, אלא מתוכו.
וכאשר האדם נמצא לדוגמה בדיכאון ועצבות, אז מה שקורה זה, שהמשמעות של האדם, לא נמצאת מחוץ לאדם, אלא נמצאת בתוכו. ואז הדברים שקורים מחוץ לאדם, כבר לא ממש מעניינים את האדם. והאדם חווה כלפיהם, תחושה של אפאטיות ושל חוסר חשק וכיו"ב.
כגון לדוגמה אדם שנמצא במצב של דיכאון, בעקבות מוות של אדם קרוב / פרידה מאדם אהוב וכיו"ב. שהאדם חווה בתוכו כל מיני דברים רגשיים כאלו ואחרים, שגורמים לכך, שהאדם מתבונן אל תוכו פנימה, ושלא יהיה אכפת לו, ממה שקורה מחוצה לו, בעולם החיצוני. ואז האדם, הוא כאילו אדיש למה שקורה לו בחוץ, כי הוא מרוכז בתוכו עם עצמו.
אבל, אפתיה ואדישות, יכולות לנבוע, גם מתוך מקום חיובי של אושר פנימי. כגון לדוגמה אדם שכל חייו חיפש את משפחתו האבודה, שברגע שהוא מוצא את משפחתו האבודה, אז הוא יכול להיכנס למצב של אופוריה ולתחושה של התרוממות רוח וכיו"ב, שתגרום לכך, שגם הוא יהיה בסוג של אדישות כלפי מה שקורה סביבו. וזה דווקא בגלל שהוא מרגיש מלא מבפנים, עד כדי כך, שלא אכפת לו מה שקורה בחוץ.
ואדם שלא מתעניין באוכל, זה או בגלל שהוא כ"כ חולה, עד כדי כך שאין לו חשק לאכול. או בגלל שהוא כ"כ בריא וכ"כ שבע, עד כדי כך שגם אין לו חשק לאכול. ולא בגלל שהוא חולה, אין לו חשק לאכול. אלא דווקא בגלל שהוא מאוד בריא ומאוד שבע, ומאוד עסוק בדברים שמעניינים אותו, עד כדי כך שאין לו חשק לאכול, דווקא בגלל שהוא מרגיש מלא מבפנים.
כך שאפתיה ואדישות, יכולות לנבוע, גם ממצב של דיכאון. שהאדם סובל מאיזה מצוקה נפשית מאוד חזקה, שגורמת לכך שלא יעניינו אותו הדברים שקורים מחוצה לו. או שהאדם נמצא במצב של בריאות נפשית מאוד גדולה, עד כדי כך ששום דבר חיצוני, לא יכול להפר את שלוות הנפש שלו.
כי האדם מתעניין ומגלה עניין, בכל דבר שנתפש עבורו כבעל משמעות. והאדם חושב שדבר כלשהו הוא משמעותי עבורו, כאשר הוא חושב שהדבר הזה יכול להשפיע על רמת האושר שלו. ואם האדם חושב שדבר כלשהו יכול להשפיע הרבה על האושר שלו, אז הדבר הופך להיות מאוד משמעותי עבורו. ואם האדם חושב, שדבר כלשהו, לא ממש יכול להשפיע על רמת שביעות הרצון שלו מהמציאות, אז ממילא הוא לא מייחס לו משמעות.
ולכן, כאשר האדם נמצא בדיכאון בגלל איזו בעיה נפשית ומועקה נפשית פנימית, אז הדברים החיצוניים לו, מאבדים את המשמעות שלהם עבורו. כי האדם חושב, שהם לא יכולים להשפיע באופן משמעותי על האושר הפנימי שלו. ולכן האדם חווה חוסר חשק ועייפות כרונית לעשות דברים. בגלל שבתת המודע שלו נראה לו, שהדברים לא ממש יעזרו לו להיות מאושר יותר.
כי בסופו של דבר, האדם עושה, את מה שהוא חושב שיעשה אותו מאושר יותר. ואם בתת המודע של האדם, נראה לו שדבר כלשהו יעשה אותו מאושר, אז האדם ילך ויעשה אותו. ואם בתת המודע, האדם חושב שדבר כלשהו לא יעשה אותו למאושר יותר, אז ממילא, גם אם הדבר הזה נראה כדבר חשוב, עדיין האדם לא ילך לעשות אותו. כי המאמץ, לא שווה את התועלת, בעיני האדם באותו הרגע.
אבל כיו"ב ממש, מי שהוא מאושר באמת מבפנים, גם הוא חווה סוג של אפתיה / אדישות / שאננות כלפי המציאות. ולמה? כי הדברים שחיצוניים לו, הם לא ממש משפיעים על רמת האושר שלו. ולכן ממילא הוא מגלה בהם פחות עניין. ולא בגלל שהעולם לא מעניין אותו בגלל דיכאון וכיו"ב. אלא דווקא בגלל ההיפוך. שהאדם כ"כ טוב לו מבפנים, עד כדי כך, שלא ממש מעניין אותו לשנות את המציאות החיצונית לו.
ואדם שחושב שהמציאות טובה כפי מה שהיא עכשיו, ואדם שחושב שהמציאות לא תהיה טובה יותר אם היא תשתנה, ממילא זה יוצר אצלו תחושה של קבלת המציאות כפי מה שהיא עכשיו, וממילא זה מוריד לו את החשק לנסות לשנות את המציאות. וזה לא בהכרח נובע מדיכאון, אלא לפעמים זה דווקא נובע משמחה.
ועוד יש להוסיף ולומר, כי אם האדם יהיה עם אפתיה בשלמות, אז ממילא הוא לא יעשה שום דבר בשום נושא בעולם. כי מי שאוכל לבריאותו, ומי שבורח מאש לבריאותו, הרי שהוא לא אפאטי לגמרי. כך שלהיות אפאטי לגמרי, זה אפשרי כמובן, אבל זה יביא את האדם לכך, שהוא לא יעשה שום דבר בעולם, ושלא יהיה קיום לעולם.
אבל, יש גם את הצד השני של המטבע, והוא, שאם האדם אף פעם לא יהיה אפאטי ואדיש, אלא הוא תמיד יגלה עניין בכל דבר, הרי שלעולם האדם לא יהיה מרוצה משום דבר. כי בסופו של דבר, מוכרח שהאדם יהיה גם אדיש וגם אפאטי, כלפי דברים מסוימים.
כגון לדוגמה אדם שלא יהיה אדיש, לכך שיש חיידקים באוויר שאותו הוא נושם. שאדם כזה, לא ממש יוכל לשרוד בעולם. ויש לאדם חוסר אנרגיה / וחוסר חשק / ועייפות כרונית / ותשישות נפשית וכיו"ב, להתחיל להילחם בחיידקים שיש באוויר שאותו הוא נושם. ולמה? כי האדם אפאטי לכך, מסיבות שונות. וכמובן, שגם זה במינונים שונים ובעוצמות שונות.
והרעיון הוא, שיש שתי נקודות מבט מנוגדות, שבהן תלוי, האם האדם יהיה אפאטי, או יגלה עניין ויתעניין בדבר כלשהו. ונקודת המבט הראשונה אומרת, שיש טוב ורע. ושיש בעולם דברים שהם טובים יותר וטובים פחות. ושכל דבר בעולם, יכול להשפיע על הטוב והרע של האדם. ושהאדם מוכרח תמיד, לגרום למציאות להיות כמה שיותר טובה עבורו, כמה שהוא יכול.
ומי שבא מגישה כזאת, אז ממילא, הוא לא יכול להיות אדיש למה שקורה סביבו, והוא לא יכול לחוות חוסר אנרגיה לשנות את המציאות שסביבו. ולמה? כי הוא חושב שהוא מוכרח לשנות תמיד את המציאות, שתהיה טובה כמה שיותר...
050-3331-331