... קיימת רק מנקודת מבט של אדם שמנסה להפריד בין התודעה לבין המציאות. בפועל, המציאות היא
אחדותית, וההפרדה בין המציאות לבין התפיסה היא יצירה של ההכרה בלבד. אליעד מדגיש שוב ושוב שאין משמעות למציאות ללא התודעה שמפרשת אותה, וגם אין תודעה ללא המציאות שהיא חווה. המסקנה ... חווה את רצונו נחשב צמצום, כי במקום פנימי יותר אין הפרדה בין אלוהים לבין רצון. כיצד אפשר לומר
שהכל אחד, אבל עדיין לכעוס? שאלה: אני יכול להגיד
שהכל אחד, אבל אני יודע שאני לא חווה את זה. למשל, אם באמת הייתי יודע
שהכל אחד לא הייתי מתרגז היום בעבודה. אליעד: אתה משקר את עצמך כשאתה אומר אם הייתי חווה
אחדות לא הייתי כועס. מאיפה אתה יודע? גם
באחדות אפשר לכעוס. שאלה: נכון, אבל אולי לא הייתי מרגיש כעס. אליעד: יש משהו פנימי לפני תחושת הכעס, משהו שקודם לעצם החוויה של אני. ברגע שאתה כועס, אתה חווה מצד אחד את קיומך, ומצד ... וגם כלום, או אני הכל ואני לא כלום. בפועל, האדם יכול לחוות שהוא סך כל האפשרויות: גם הנפרד, גם
המאוחד, גם לפני הכל וגם אחרי הכל. האם זאת חוויה אחת? כן, זו חוויה אחת שכוללת בתוכה את כל הפרספקטיבות ביחד: אתה יכול לראות את המציאות כנפרדת, וגם כחוויה פנימית של אני לפני המקום והזמן, וגם כחוויה של המצוי הראשון שבו
הכל אחד . ככל ששואלים מי אני? ברצינות ובנחישות, מגלים דרגות עומק נוספות: פעם אתה חווה אני המציאות, פעם אני היוצר של המציאות, פעם אני
האחדות המוחלטת. למה לחזור לאני המצומצם אם אפשר להיות
באחדות מוחלטת? שאלה: אם אפשר להיות בחוויה שבה אין הפרדה, למה בכלל לחזור לאני שמודע לעצמו ולרצונותיו? אליעד: זו בעצם שאלה על מהותו של הבורא לפני שהוא נפרד מעצמו. אפשר לשאול גם שאלה יותר קיצונית: לא הגיוני
שאחדות תחזור לכאן, כי
באחדות אין ישות נפרדת שרוצה לחזור. אלו שאלות עמוקות על עצם בריאת העולם: איך יתכן שיש מאין? איך נולדה נפרדות מתוך
אחדות שאין בה אפילו פוטנציאל של נפרדות? אם היית מגיע למצב שאינך יודע שאתה קיים, לא היית יכול לרצות דבר. ממילא, איך בכלל נוצר רצון לברוא עולם? יש דעות שאומרות שזה נוצר מעצמו, אבל ... רק אז יבין מבפנים איך העולם נברא, איך מתהווה נפרדות ואיך נוצרים רצונות. האם אחרי המוות מגיעים
לאחדות? שאלה: האם ברגע שאני נפטר מהעולם אני חוזר
לאחדות? אליעד: לא בהכרח. יכול להיות שאתה פשוט עובר לעולם אחר. אם אתה מגדיר את
האחדות כמצב לא כאן, סימן שאתה עדיין בנפרדות, כי אתה מתייחס לשתי מציאויות נבדלות. לצאת מעולם אחד ולהיכנס לאחר לא אומר שאתה
באחדות. אחדות אמיתית היא חיבור לכל העולמות בו זמנית, בלי להתנתק. מה ההבדל בין
אחדות שהיא ההיפך מנפרדות, לבין
אחדות אמיתית? יש
אחדות שמסלקת כל רע או כל רצון, אך זו עדיין הפרדה: אתה אומר רק
אחדות ולא נפרדות.
אחדות אמיתית כוללת את הכל, גם את הנפרדות, בלי מאמץ, בלי צורך לבחור או או. יש אנשים שאומרים לפעמים אני
באחדות ולפעמים לא, וזה מראה שהם בכלל לא חווים
אחדות אמיתית, כי
אחדות אמיתית נמצאת לפני ולתוך כל המצבים. מדוע חשוב ליהנות מהנפרדות ולא לבטל אותה? בסופו של דבר, המטרה היא להיות כאן וליהנות, במקום לברוח. רבי נחמן, למשל, דיבר נגד תאוות הגוף, אך ... העמוק שיש בכל צורה, בלי להתנתק מהצורות החיצוניות. מדוע רבי נחמן מדבר על צדיק ולא צדיק אם
הכל אחד? שאלה: למה רבי נחמן מבדיל בין צדיק לאחרים, אם בסופו של דבר אין הבדל אמיתי? אליעד: כשהוא מדבר בשפה של ההפרדה, הוא משתמש במונחים צדיק ורשע כדי להסביר עניינים לאדם שנמצא בתודעת נפרדות. אבל מבחינה פנימית, הוא עצמו יודע
שהכל אחד. כיצד רבי נחמן שולל כביכול את כל השיטות, ומה משמעות אין לו אמונה בשלמות שאין שלמות אחריה? רבי נחמן אומר שיש השגה מאוד גבוהה של אלוהים, וכל זמן שאדם לא הגיע לה, הוא לא מבין ... עבודת אלילים מוגדרת כאן כהתייחסות לכוח חיצוני כלשהו כאילו הוא הסיבה והמקור, במקום לזכור שיש
שורש אחד לכל. למשל, מי שחושב שהמזון מחיה אותו עובד אלילים, כי הוא מייחס למזון כוח עצמאי, במקום להבין שיש רצון או כוח ראשוני שמחיה הכל. כך לגבי כל דבר: אם אדם חושב שהקיר מונע ממנו ... זה גם שולחן רגיל, וגם מקור אין - סופי שמכיל את כל הכוחות. בקצה האחרון, אין הבדל בין נפרדות
לאחדות, כך שאפשר לומר שהשולחן הוא רק שולחן וגם רק אלוהים, בו זמנית. מהי המשמעות של שלמות שאין שלמות אחריה לצורך רחמנות אמיתית? כשאין לאדם את ההבנה הזו, הרחמנות שלו היא אכזריות ... עצמו. המסקנה היא להבחין שמכל צד אפשר לקרוא לזה אכזריות או רחמנות. רק כשהאדם משיג את עומק
האחדות, הוא מבין שכל הפרספקטיבות קיימות ביחד, והוא מאפשר גם התערבות וגם אי - התערבות, בלי סתירה פנימית. האם לרצות לשנות את המציאות הוא בהכרח דבר רע? אליעד מסביר שיש כאן הבנה ...