... לחכם האמת, לסייע לו עצמו וכולי. ובעולם החיצוני בלבד, בו החכם חי בעולם של הנפרדות שלנו (שאצלו הוא נמצא באחדות עם העולם הפנימי שלו, למרות שהם נראים כהפוכים ומנוגדים), בעולם החיצוני שלנו, החכם האמיתי, הוא ורק הוא מרחם על ... יודע באופן גלוי שהכל אחד. ואעפכ, זהו צמצום הכרחי. שהחכם מוכרח להגדיר עבור האדם בשכל של נפרדות, איך להגיע לאחדות, שהאדם חושב שהיא נפרדת ממנו וכולי. והעצות של החכם האמיתי, הן כולן עצות של ידיעה והבנה של אמת בלבד. ...

ריקנות, שנובעת מהתקרבות לאחדות - ושכל אמיתי של אחדות לפעמים, כאשר האדם מתקרב אל האחדות של המציאות, הוא מרגיש סוג של ריקנות וחוסר הנאה. כי האדם רגיל ליהנות, מכך שהרצון שלו מתמלא. וכאשר האדם מתקרב אל אחדות, שהיא נפרדת מהנפרדות, אז הוא בעצם מרחיק את עצמו, מכל ההיאחזות שלו בכל הצורות כולן. ואז ממילא אין לו ... אחד ממש בצורה מוגדרת. וממילא, לא שייך לרצות בו שום דבר מוגדר, ולכן לא שייך ליהנות ממילוי רצון כלל. והאחדות של אמת, היא עניין אחר לגמרי. כי היא לא נפרדת מהנפרדות, והיא כולה תלויה בהבנה בלבד. והבנה בלבד, פירושו ... בעיניו ממש, את השלמות האין סופית ממש, השלמות שגדולה מהמקום והזמן עצמם, כאשר האדם רואה אותה ממש, שהיא עצמה באחדות אחת ממש, עם כל צורה וצורה, אז ממילא האדם חווה, בכל מקום ובכל זמן ובכל צורה שהיא, את השלמות הזאת של המציאות. וריבוי הצורות של המציאות, הוא ריבוי חוויית האחדות וכולי.

... שורש כל הרע וגם שורש כל הטוב שיש בעולם, כפי שיתבהר בהמשך. והעניין הוא, ששורש כל הטוב שבעולם, הוא האחדות של המציאות, שהכל מושלם והכל אחד והיש והאין הם אחד. כי כאשר הכל אחד, אין שום חיסרון כלל ואין ... כי השכל אומר שהכל אחד, והאמונה אומרת שיש נפרדות. ובשכל השלם, האדם גם רואה נפרדות, רק שהיא עבורו מושלמת כאחדות. ונחדד, כי כאן בעצם הבנו כי השכל של האדם, הוא בכלל אמונה. כי רק כאשר האדם משתמש בכל השכל ... סובל רק משום שאין לו מספיק אמונה, או שיש לו אמונת שקר. כי האמונה צריכה להיות רק במקום של אחדות ההפכים. שכאשר האדם מאמין בה, אז הוא חי טוב באמת. וכמובן שבפועל, האמונה, לא באמת עובדת. כי האדם יש ... אמונה. והאדם לא יכול רק להאמין שהכל אחד נגד השכל, כי השכל של האדם, לא נותן לו להכיל את אחדות ההפכים. והאדם חי את חייו, תוך כדי שימוש בשכל של עצמו. והאדם לא יכול לחיות את חייו, רק תוך ... שלו הוא רואה שהכל אחד, וגם אם הוא ינסה לברוח לאין שכל שלו, גם אז הוא יהיה בחוויה של אחדות ושלמות. ונוסיף עוד, כי אחרי שהשכל של האדם מבין שהכל מושלם, עכשיו האמונה של השקר היא טובה מאוד. כי האמונה מאפשרת לאדם לחיות בתוך הנפרדות שלנו, ולהגדיל (במרכאות, כי היא מגדילה ולא מגדילה בו זמנית) את החוויה של האחדות. כי כאשר יש רק שכל, אין שום נפרדות כלל ויש רק אחדות אחת אין סופית. כי האדם מלא כולו רק באחדות של המציאות. אבל כאשר יש גם אמונה, אז האדם יכול להאמין שיש נפרדות, ולחוות גם בה את האחדות והשלמות. ויש אין סוף אפשרויות של נפרדות. וממילא זה אומר שיש אין סוף, אין סוף חוויות של שלמות. ונוסיף עוד ונאמר, כי בשכל האמיתי, הכל אחד ממש. דהיינו, שהנפרדות והאחדות הם אחד ממש. ואז ממילא אין שום חילוק בין שכל לבין אמונה. כי בשכל האמיתי, אפשר להבין שהנפרדות היא נפרדות והיא גם אחדות בו זמנית. ואז אפשר להיות בנפרדות ובאחדות בו זמנית, ללא שום אמונה כלל. וכל זמן שהאדם לא מסוגל עדיין להכיל בשכל שלו, איזה דבר שהוא כן ... שהשכל של האדם מסוגל להכיל בתוכו, גם שכל שנראה כאילו צריך רק אמונה כדי להכיל אותו, שזה השכל של האחדות של היש והאין, רק אז השכל של האדם הוא שלם באמת. ונסכם: כי האדם לא צריך שתהיה לו לא ...

... כל קיום של נפרדות, הוא רע. ואעפכ הנפרדות הרעה היא טובה מאוד, עבור מי שיש לו את השכל של האחדות.

... הוא משנה את חוויית הנפרדות. שהיא עדיין נשארת, עם הרצון וכולי, אבל החוויה שלה שונה לגמרי, מתוך חוויה של אחדות.

... מצד אחד, כל הצורות טובות לו באותה המידה ממש. ואעפכ, הוא רוצה צורה אחת, יותר מאשר צורה אחרת. כי מהאחדות, מתהווה הנפרדות. והיא עדיין נמצאת באחדות, עם האחדות שלפני הבריאה וכולי.

... גם פחד מפני תגובת הקהל. אבל כל זה, רק ברמה החיצונית בלבד. אבל ברמה הפנימית, על האדם להתחבר לנקודת האחדות שלו, שבה הכל אחד, ושהאדם מקבל את עצמו בלי שום תנאי וכולי. ועל ידי זה, האדם ניצול גם מפחד ...

... כל דבר שהוא, או שהוא טוב או שהוא רע. ועפז החלוקה של הטוב והרע בעולם היא מאוד ברורה, והיא שהאחדות היא טובה, כי כאשר הכל אחד, אז אין שום הפרדה וממילא יש שלמות. והנפרדות, היא כולה רעה, ללא שום טוב בכלל. כי בכל מקום שיש הפרדה, יש חיסרון בכל אחת מהישויות, וממילא תמיד רע. ונמצא אם כן, כי האחדות היא טובה, והנפרדות כולה כולל הטוב שבה, היא רעה. כי כל צורה שלה, רחוקה מהשלמות של הטוב המוחלט. וכיוב ... גם ריבוי של הטוב, בבחינת טוב מאוד, דהיינו, יותר טוב מאשר הטוב המוחלט. והעניין הוא, שמי שלא מחובר אל האחדות של המציאות, אצלו האחדות נפרדת מהנפרדות. ולכן יש רק אחדות אחת בלבד. כי באחדות אין שום נפרדות ואין שום ריבוי, והאחדות היא אחת, והטוב הוא אחד, והאמת היא אחת. אבל כל זה נכון, רק אצל הטועים, שהם מפרידים בין האחדות לבין הנפרדות, והם נאחזים באחדות של שקר. אבל יש אחדות של אמת, שבה אין הפרדה בין הנפרדות לבין האחדות והכל אחד ממש. ושם, כל אחת ואחת מאין סוף הישויות הנפרדות, היא עצמה ישות אין סופית בגודל שלה, למרות ... מצומצמת בחיצוניות שלה, ואעפכ הכל אחד ממש, ואין חילוק בין היש סוף לבין האין סוף. ונמצא שיש ריבוי של אחדות. שכל אחת מהישויות הנפרדות, היא עצמה האחדות האחת בפני עצמה. ויש כאן דבר והיפוכו. כי כיצד אפשרי שיהיו הרבה ישויות אין סופיות?! אך אעפכ כך הוא ... מעל שלמות, שההבדל ביניהן, הוא לא במהות השלמות, כי המהות היא אחת, שבשלמות הכל אחד, אלא ההבדל הוא בעוצמת האחדות וכולי. (והאין סוף הוא מחוץ לזמן ולמקום, והוא עצמו נמצא בתוך אין סוף אחר גדול עוד יותר וכולי. אבל כל אין סוף, הוא נמצא באחדות עם האין סוף שגדול ממנו. כי כל האין סוף כולם, נמצאים מחוץ לזמן ולמקום, דהיינו, באותו זמן ומקום, ללא ... מאשר האמת, או יותר טוב מאשר טוב אמיתי, שכל מהותו היא, שאין טוב ממנו. ואעפכ מי שזוכה לשכל של האחדות, אצלו הנפרדות היא טובה מאוד. דהיינו, שאצלו כל אחת ואחת מהישויות המצומצמות של הנפרדות, היא טובה כמו הישות האחת ... הגיוני, אעפכ כך הוא הדבר), ואז יש ריבוי של האין סוף. ובסיכומו של דבר, מי שלא זוכה לשכל של האחדות, אז אצלו הנפרדות היא רעה. משום שכל ישות, היא חסרה את האחדות האחת הטובה. אבל מי שזוכה לשכל של האחדות, אצלו הנפרדות היא טובה מאוד, משום שכל ישות, היא טובה בטוב האמיתי של האחדות הטובה האחת, וזהו העניין של טוב מאוד.

... כי בעולם שלנו של הנפרדות, האדם מוכרח לשקר. כי בלי השקר, אין שום קיום לעולם. כי כאשר האדם מחובר לאחדות של המציאות בלבד, הרי שאין לו שום ישות עצמית ושום רצון ושום מחשבה או דיבור ומעשה כלל. והאדם חייב ... מהמציאות, בתחושת החיסרון שהוא נפרד ממנה. (ולמה שאיש אמת, ישקר את עצמו בחיצוניות? ולמה הוא מוכרח לשקר בחיצוניות? ולמה מהאחדות נוצרה נפרדות? וכולי). ועוצמת העונש, תלויה ברמת השקר הפנימי של האדם. כי כל אחד כבר יודע בתוכו את האמת, ... ולהיפך, להיפך. ועוד נוסיף ונאמר, כי הטועים שלא יודעים את האמת שהכל מושלם ושהכל אחד, הם עושים הפרדה בין האחדות לבין הנפרדות. ובעיניהם, מי שנמצא באחדות, חייב לשקר כדי להיות בנפרדות. אך מצד איש אמת אמיתי, שיודע שהכל אחד ושהכל מושלם ממש, הוא יודע שהאחדות והנפרדות הם אחד ממש, וממילא הוא לא משקר את עצמו כלל, כי הוא חווה את הנפרדות, כמו האחדות ממש, ללא שום שקר כלל. והמציאות מושלמת לגמרי, למרות שיש בה חסרונות.

... אחת ויחידה, שהיא, איך יכול להיות שהיש הוא אין ושהאין הוא יש והכל בו זמנית. ואז האדם רואה את אחדות המציאות. וכאשר האדם חוקר את מהות המציאות, ברור לו לגמרי שמהות המציאות, היא לא הקיר שמולו. כי האדם מבין ... הכל. ואז האדם מבין את מהות המציאות. ואחכ האדם רואה גם, שהמהות והצורה הם אחד ממש, שזאת ורק זאת האחדות האמיתית. ולכן, אם היו יודעים את כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים את מהותו, למרות שלא ראו אותו ... על ידי שלילת שורשי השקרים, אז ממילא האמת תתגלה, והאדם יראה את האמת, שהיש והאין הם רק לבוש, של אחדות אמיתית וכולי.