משיפז, אני לא בטוחה שהתחברת למקום ממנו אני שואלת את השאלה, תיארת את המקום שלך, וזה, לפחות כרגע, לא נשמע דומה למקום בי ששואל. זה פשוט מעניין אותי איך זה מתהפך, כביכול, כי אם אראה את פעולת המנגנון, זה יכול לעזור לי לראות את 'עצמי', או נכון יותר, את המנגנון, יותר טוב. כשאתה מכיר איך טריק פועל, אז אתה פחות תיטה ליפול בפח שלו. כשאתה רואה איך המנגנון פועל, אז אתה קרוב יותר לראייה אמיתית של עצמך, מאשר כשאתה משלה את עצמך, כי אין לך בררה, כי אתה לא מבין איך הדברים עובדים.

קראתי שוב את ההודעה האחרונה שלך. אני מבינה בה הכל, אבל חסר לי כאילו פירוט. ניסיתי להוסיף אותו. נראה אם הגעתי למשהו מעניין.

ניקח מההודעה שלך את ההשוואה בין האנשים, שכביכול ב'אובייקטיבי' קיבלו אותה כמות כאב, אבל בסובייקטיבי כל אחד מהם מדמיין שהכאב הוא באחוז אחר בהשוואה למה שהוא מדמיין שהוא מסוגל.

נגיד שאחד האנשים חווה שהוא מסוגל לעמוד בסבל שהוא X והשני חווה שהוא מסוגל לעמוד בסבל שהוא X+4, אז זה שחווה שהוא יכול לעמוד רק ב - X, יחווה את הסבל הנכחי, כיותר גדול, מזה שחושב שהוא יכול לחוות x+4. -- > עד כאן מובן.

אז הראשון, יגיד, אני חווה 8 בסולם של 1 - 10, כשאני מסוגל לחוות 2, אז נגיד שהוא חווה 2, והשני יגיד, אני חווה 6 בסולם של 1-10, כשאני מסוגל לחוות 4, אז נגיד שהוא חווה 4.

האם הכוונה היא שה - 2 וה - 4, הם כאילו שווים. כי זה לא 2 ו - 4 בסולם הסובייקטיבי, של כמה אני מסוגל לחוות, אלא זה 2 ו - 4 בלי סולם. זה שווה, כי זה בדיוק מה שהאדם מוכן לחוות?

ענבל, תודה. בלי קשר למפגש, אני עדיין מנסה לבדוק את אי - ההבנה שלי גם פה. רק אם בא לך, את מוזמנת להמשיך לבחון את זה יחד איתי.

את הסיכום שסיכמת אני מבינה. זה חמוד. אני אומרת שאני סובלת מידי, אבל ה'סובלת מידי', נגיד נקרא לזה X, זה בדיוק מה שאני מוכנה לסבול. למשל: האימא תגיד שמה שהיא ראתה היה נוראי מכל, אבל זה לא היה נוראי מכל, כי היא הסכימה לחוות את זה. או מישהו שלא מוכן לסבול נגיד ממוות של מישהו אחר, למשל, יכול להכחיש שהמישהו מת. אם הוא כן מתאבל ואומר שהסבל גדול מידי, זה לא יכול להיות, כי הוא מוכן לסבלו.

המקום של הרחמים העצמיים בתוכנו, המקום הבכיני, שלא מרוצה, שרודף אחרי האושר האינסופי שמגיע לו, לא מוכן להרגיש סבל אפילו לא קטן. היות וה"מטרה" הסופית היא להכיל הכל בו זמנית, הכוונה להכיל את עצמנו בכל הצורות האפשריות, המקום בנו ששוקל, כמה סבל אני סובל, וכל החשבונאות הפנימית של אותה נקודה מתלוננת - כמה מגיע לי סבל? כמה אני סובלת? כמה סבל יש בעולם? משגעת אותנו ומרחיקה אותנו מעצמנו. מה זה משנה לך למה את מרגישה סבל של 8 ובעצם סבלת 2 ? חחחחח זה הזוי - אני מדברת מינסיון, הייתי בסרט הזה (-: זו הרצאה שאליעד עשה איתי בקבוצה. תביני על מה את נתקעת בנסיונות להבין את האחוזים... זה הרי חלק מהמקום של הרחמים העצמיים שמפריע לך להתחבר לאמת.

היי, אכן ניסיתי ניסוח שיוכל להסביר, הנחתי שאולי לא יובן בהכרח.

ממליצה שתעלי את זה במפגש כשתגיעי.

עבורי להבין את זה היה מחוץ לתבנית שהייתי מורגלת בה.

בסופו של דבר זה פשוט.

אנסה שוב: אם אתה אומר שאתה מוכן לסבול רק X, בתוכך אתה אומר יותר מזה אני לא מוכן לסבול, זה מה שאתה סובל בדיוק ביחס למה שהיית יכול לסבול.

אבל יש הקצנה ל X יותר גדול כי אנחנו אוהבים להקצין וחושבים שאנו הרבה יותר אומללים.

אבל בס"כ אם אני אומרת שאני מוכנה רק ככה ולא פסיק יותר, בחווית האינסוף צורות ואפשרויות, זה בדיוק מה שאני סובלת, כי בסופו של דבר את סובלת בדיוק מה שאת מוכנה לחוות כסבל עבורך.

נניח ששני בני אדם, זהים יחסית במבנה ובתכונות, יחוו דבר כלשהו שכלפי חוץ נראה שאמורה להיות אותה חוויה אולי של כאב, וכל אחד יחווה את הכאב באחוז שונה לחלוטין למה שהוא מדמה שהוא מסוגל ולא יותר, לעומת השני שיחווה אחוז כאב אחר לחלוטין לפי מה שהוא מדמה שהוא מסוגל.

- יתכן גם ששניהם יגידו שהם סובלים יותר ממה שהיו מוכנים, אבל אין אפשרות כזו, למה?

ועכשיו אסכם וניתן מכל ההסבר כאן להתייחס רק לזה:

אין אפשרות לאדם, לסבול יותר ממה שהוא מוכן לסבול בדיוק.

כי אם הוא טוען שהוא סובל יותר, אז זה מכיוון שהוא מוכן לסבול יותר, שוב, כי הוא מחליט מה הוא סבל.

ו... עדיין, אם יבוא לך, תעלי את זה במפגש, לפעמים נוח לדסקס על נושא עד שמבינים.

ענבל, לא בטוחה שהבנתי, בקטע של הניסוח של הדברים. אז אגיד מה הבנתי שאת אומרת, ופדבקי אותי אם הבנתי נכון או תסבירי לי שוב. הבנתי שאת אומרת את הדבר הבא:

הבנאדם בא ומתלונן: אני סובל מאוד. בסולם של 1- 10, אני סובל 8.

שואלים אותו: וכמה אתה מסוגל לסבול? או מוכן לסבול? והוא אומר: 2.

למעשה, הוא סובל בדיוק 2. הוא סובל בדיוק כמה שהוא מסכים לסבול.

אז למה הוא חושב שהוא סובל 8 ? כי הסולם שלו הוא יחסי.

אוקי. זה חלק שאני בודאות לא מבינה. (אני גם במצב עייפות מתקדם - 8 מתוך 10 (:.

אני מבינה שבגלל שהסולם יחסי, אז נדמה לי שאני סובלת ביחס לסבל אפשרי בעולם, יותר ממה שאני באמת סובלת. כי יש אינסוף סבל בעולם. ואני משווה למה שיש לי. כמו שמישהו שרוצה להתעשר, ירצה עוד 40% ממה שיש לו היום, אבל כשיהיה לו את העוד 40%, הוא שוב ירצה להתעשר בעוד 40%.

מה שאני לא מבינה - זה את המשחק בין ה - 8 ל - 2. למה אם אני חרדה 2, אני אחשוב שאני חרדה 8, ולא למשל: 6. אני מבינה את ההקצנה, אבל למה זה מתהפך בדיוק? למה 8 הופך ל - 2?

עימנואל, במקרה של הגיל - אני רוצה לשקר, אבל אני מתעבת את השקר (הייתי מעדיפה לא להצטרך לשקר כדי להיות מקובלת). אז אולי ההבחנה פה היא בין:

רוצה משהו שאני תופסת כטוב (למשל: זוגיות) = רוצה

לבין:

רוצה משהו שאני תופסת כרע (למשל: שקרים) כדרך להשגת הטוב = מוכנה

שניהם רוצה, אבל זה לא רק משחק מילים לראות שיש ניואנס אחר.

אחת ההשלכות של לשים - לב להבדל הזה, הוא לראות:

כשאני רוצה את הטוב (טוב ספציפי כלשהו, נגיד: שיהיה לי כסף), תמיד זה יביא אותי גם לרצות את הרע (למשל: לעבוד קשה בשביל הכסף, לפחד שלא יהיה לי כסף).

ולראות הרע שאני רוצה כאמצעי להשגת הטוב, הוא תמיד הפוך לטוב: הפחד שלא יהיה לי כסף או המאמץ 'לעשות כסף' - זה תודעת מחסור ולא עושר.

כנ"ל: השקר של האישה לגבי גילה, זה ההיפך מאהבה וקבלה שלה כפי שהיא (שזה בעצם מה שהיא רוצה).

כנ"ל: האובססיה שיש לאדם לסיגריה היא ההיפך מתחושת הרגיעה שהוא משיג באופן רגעי מעישונה.

ומכאן, נובעת ההבנה שכל רצון שלי לטוב, בתוכו עצמו יש את הרצון שלי לרע. ואם כך - או שאסכים לחיות בצורה זו, או שאוותר על הרצון לטוב!!! - כי ממנו נובע הרצון לרע.

בהמשך לשאלה של עימנואל - האם יש הבדל בין רוצה למוכנה? זה מדהים, יש באדם הממוצע משהו עיוור כל - כך. הוא רוצה טוב, וזה עסקת חבילה עם זה שיהיה לו רע, בדיוק באותו עניין בו הוא רוצה את הטוב (כמו ששלומי הצביע לי שרשימת הרצונות=רשימת הפחדים), והוא עדיין רוצה את הטוב הזה. לא סתם רוצה, מעדיף, מוכן, אלא ממש נצמד לזה.

אם יתנו לכם קערת ספגטי עם רוטב האהוב עליכם, נגיד ספגטי בולונז, עם פרמג'ן מגורר מעל, ומעל הכל, קורטוב קטן של רעל עכברים מפוזר. האם הייתם אוכלים?

נראה שהקיום שלנו הוא כזה שמכריח אותנו לקבל את הרע עם הטוב, כעסקת חבילה. עם אתה מכוון למצומצם, אתה מקבל דבש ורעל יחד. אי - אפשר להפריד.

פולי, אפשר בבקשה הסבר ל"המביא לא מביא לנשמה"?

גלית יקרה, אהיה עירנית יותר, אנסה להעביר את העניין של ה 100% בפרוט.

הרעיון שאדם מניח שיש רק 100% ואז מחלק את זה לפי מה שנראה לו... אבל יש אינסוף חרדה נניח, ואז בגלל שהאדם חושב שיש רק 100 אחוז הוא אומר 20 אחוז אני מוכן לסבול ו80 אחוז לא.

אבל מהמקום שיכולה להיות אינסוף חרדה ומההנחה שהוא מוכן לסבול רק 20 אחוז או X אחוז, מה שהוא אומר שהוא מוכן לסבול, זה בדיוק מה שהוא באמת סובל סה"כ. הוא חושב ומקצין שהוא סובל 80 % כי לא מבין שיכול מעבר להגיון לסבול הרבה יותר...

זה ממה שאני יכולה להסביר בנושא, חפרתי בזה שעות נוספות (-:

- ואם בא לך, תהפכי את זה חח

אין הבדל בין רוצה ללא רוצה: המביא לא מביא לנשמה

פולי, את בטוחה שיש הבדל בין רוצה ללא רוצה?

אולי ברמה שמבררים את הרצון, הדברים שאני מוכנה הם לא הרצון שלי, אבל הם מתקיימים כי אני מאמינה שיש קשר בין דברים אלו למימוש הרצון שלי. כמו הדוגמא שאת ואורי נתתם, אני מאמינה שאם אשקר לגבי גילי אהיה בזוגיות, ואם לא אשקר אשאר לבד.

אולי זה הזמן לבדוק את ההנחות האלו. לברר את הרצון

יש פה כמה הנחות / אמונות / שקרים.. שלהיות עם גבר יותר טוב מבלי.. שאת לא מספיק טובה.. שלשקר זה טוב מסיבה כלשהי שאת שונאת את השקר וכו וכו..

אין באמת הבחנה, זה משחק מילים, וכן חשוב לדייק אם רוצים להבין כל דבר כפי שהוא. במקרה של הגיל, את (היא) חושבת שאת לא מספיק טובה (וכו) ואת חושבת שאם תשקרי זה יותר טוב מלא לשקר.. אז את מוכנה או רוצה?

למשל: במקרה של האימא שהבן שלה נשרף. זה לא שהיא רוצה שזה יקרה, אלא מוכנה (לא התאבדה לתוך האש יחד איתו).

קוטי, יש לפחות שתי ספרים ו2000-3000 מאמרים והרצאות שקשורות בנושא, תבדוק אותם ואולי לא יהיה לך חבל יותר.

אני הייתי בחרדה חבל שלא הייתי במפגש מפספס הרבה

אני לא זוכרת אם אליעד עשה הבחנה בין רוצה / מוכנה. נדמה לי שלא. כשאני מתבוננת אצל עצמי, אני יכולה לראות שלעיתים אני 'מוכנה' לספוג משהו לא נעים מהעולם, כדי להרוויח משהו נעים. אז אפשר לקרוא לזה 'רוצה'. אבל אני רוצה את זה רק כאמצעי למשהו אחר. אם ניקח את הדוגמא המדוברת של אורי: אני מוכנה לשקר לגבי גילי, כדי להכיר בחור אטרקטיבי. ההבחנה הזו אולי חשובה, לצרכים של הבנת האדם את עצמו. כי מצד אחד, אם אני מוכנה לשקר, אז אפשר להגיד שאני רוצה לשקר. מצד שני, חשוב להבין אולי שאני לא אוהבת את השקר כשלעצמו, אני פשוט פחות שונאת אותו ממה שאני שונאת את הרעיון של לא להכיר גבר.

מה דעתכם? האם זה שונה? האם זה משנה? האם זה עוזר לדייק? או להיפך, אולי?

התכוונתי - "שלא אכפת לו" - מאנשים אחרים, נגיד, מערכים..

עימנואל, בקשר למה שכתבת לפולי - ייתכן (אבל לא בהכרח - ייתכן שהאדם מחובר יותר למי שהוא, לאין סוף, ונעשה מעצמו הדבר הנכון, מה שהמציאות הובילה באותו הרגע). גם אם זה כך, וזה נעשה מאגו, עדיין זה מלמד אותנו משהו על הבנאדם. על הרצונות שלו, כפי שפולי דיברה. מישהו שאומר שהוא לא פוחד למות, אבל ברגע האמת מתגלה לו שהוא מאד רוצה לחיות, גם במחיר של 'ויתור על ערכים' שהוא חשב שהוא מאמין בהם אמונה שלמה. ולהיפך - מישהו שטוען ש'לא אכפת לו', אבל, בעצם, מאד אכפת לו. טוב, המוח שלי נמס. אתגר הזהיר אותי מזה. אני צריכה קפה נמס.

פולי, גם ההוא שהחליט להקריב את חיו, עשה את זה גם מאגו, הוא לא היה מוכן לשאת את חיו עם כאב או משהו..

הכיוון שהבאת יפה ומוסיף. אנחנו לא באמת מכירים את עצמנו, וזה בולט במצבי - קיצון.

אני שואלת את השאלה מכיוון פרקטי - מה אפשר לעשות עם ההבנה, שאם משהו נמצא לי בחיים, אז סימן שאני לא מספיק שונאת אותו? כמה הדבר נתון לבררתי? לבחירתי?

זה היה נורא אינסופי פחות אחד, כי אם זה באמת היה נורא ברמה שהיא לא יכולה להתקיים בסבל הזה, שאין שום סיבה להחזיק בחיים בלי הילד הזה, ההחלטה שלה הייתה שונה.. משהו בה עדיין החזיק בחיים שלה, הרצון לחיות היה חזק יותר מהסבל שבאיבוד הילד.

זה מדגים לנו כמה עד שלא נגיע לרגע האמת אנחנו לא באמת נדע מהו הרצון האמיתי שלנו. היו אנשים שחשבו שהם אגואיסטים לחלוטין וברגע האמת היו מוכנים להקריב את חייהם, אך גם היינו עדים לסיפורים הפוכים.

קשה לי לנסח מה השאלה שלי בדיוק. אני פשוט מרגישה שהמנגנון הזה שאליעד הצביע עליו הוא לא - יציב... אשמח לחשיבה משותפת, אם אתם מבינים לאן אני מכוונת.

בדוגמת האימא: מה זה אומר להגיד, זה לא היה לה עד כדי כך נורא? אז למה אחר - כך זה כן הפך לכל כך נורא? (נגיד שהתאבדה). יש עניין של עיכול.

בקשר למפגש עם אליעד אתמול. אליעד אומר שמה שאנחנו מקבלים, זה מה שאנחנו רוצים. אם יש X חרדה בחיי, ויש 100% חרדה בעולם, אז זה אומר שאני לא רוצה לחוש את ה - 100%, אבל אני כן רוצה להרגיש את ה - x.

נדמה לי שככל הנוגע למצבים קיצוניים יותר, כמו בדוגמת האימא שראתה את בנה נשרף באש, או כשאנו 'מאוימים' על - ידי תחושת אבל קשה או חרדה קשה, אז הדברים הם מאד דינמיים. לדוגמא: אני כל - כך לא מוכנה / לא רוצה לחוש אבל (על פרידה, מוות), אז אני לא אחוש - אני יכולה להיות אפילו בהכחשה של מוות, בתחושת אופוריה, אני יכולה להקהות את חושיי, לישון כל היום, להתאבד, רק לא לחוש את העצב, אבל מה שקורה בהמשך (במידה שלא התאבדתי), זה שהדברים בדרך - כלל יתהפכו - כלומר: אני לא אוכל להכחיש יותר, להקהות את חושיי וכו', ואז העצב ישטוף אותי. בדוגמא של האימא והשריפה: אפשר להגיד - זה לא היה לה עד כדי כך נורא, כי היא לא קפצה איתו לאש, אבל יכול להיות שחודשיים אחר - כך היא תתאבד.

מה שאני מנסה לשאול, זה, האם באמת אפשר להחליט שאנחנו פשוט לא נחווה סבל מסוג מסוים: עד כדי כך אשנא את העצב, שלא אחוש עצב... או שזה יהיה תרופה לזמן כלשהו ובהכרח יתהפך. או האימא - לא עד כדי כך שנאה משהו, אבל בהמשך כן תשנא אותו עד כדי כך.

השאלה שאותי עיניינה ולא הספקתי לשאול הייתה - שאני חושב שיכולים יותר להבין ככל שיש פחות מטען ריגשי והרגש - זתומרת האני המודחק - יותר נוכח. אבל אם הוא מסתתר מאחור - ההבנה היא של השכל בלבד - זתומרת לא הבנה מלאה גם של האני. ולכן איהבהנה. לא רצו לפרק הרגשות לפני שאפשר להבין שיכלית וכדי שהרגש המודחק לא יפריע להבנה?

התבוננתי בתהליך של אתגר (חבר שלי) מרגע שנחשף למפגשים עם אליעד ועם חברי הקבוצה, בהשתלבות שלו עם כולם ושל כולם איתו. וחוויתי תהליך מתפתח לכיוון של חיבור מהותי יותר. כמו כן חוויתי גםבעצמי שינויים בתהליך ההתפתחותי בקבוצה, הקבוצה נגלתה לי כסביבה אנושית המאפשרת בירור מי אני בעצם.

אהבתי את השיתוף של אליעד בהתנסות האישית שלו להגיע ל"מקום" בו הוא נמצא היום. אליעד סיפר איך אישית זה קרה לו, מה הוא עשה בתוכו על מנת להתפתח ולהבין את הלא מובן.

במפגש האחרון, כל משתתף אשר רצה, שאל שאלה, אליעד ברר כל שאלה והראה את הקשר החיבור המשותף לכל השאלות כולן. מה שאהבתי זה לכל שאלה יש תשובה ספציפית לה וגם משותפת ואחת עם כל התשובות.

ארבעת נקודות המבט על המציאות, מוטיב עליו חוזר אליעד בכל נושא אשר נידון, מאפשר לי הבנה מסודרת של הבעיה, מכמה זויות ואיפשור לברור הבעיה ביחס לעצמי הפנימי.

"מַעֲשֶׂה אֶחָד הָלַךְ מֵאָבִיו

וְהָיָה בִּמְדִינוֹת אֲחֵרוֹת יָמִים רַבִּים אֵצֶל אֲחֵרִים

וְלִזְמַן בָּא לְאָבִיו

וְהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁלָּמַד שָׁם אָמָּנוּת גָּדוֹל

לַעֲשׂוֹת מְנוֹרָה הַתְּלוּיָה

וְצִוָּה לְהִתְאַסֵּף כָּל בַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזֶּה

וְהוּא. יַרְאֶה לָהֶם חָכְמָתוֹ בְּזֶה הָאָמָּנוּת

וְכֵן עָשָׂה אָבִיו

וְקִבֵּץ כָּל הַבַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזּאת לִרְאוֹת גְּדֻלַּת הַבֵּן

מַה שֶּׁפָּעַל בְּכָל הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁהָיָה בְּיַד אֲחֵרִים

וְהַבֵּן הוֹצִיא מְנוֹרָה אַחַת שֶׁעָשָׂה

וְהָיְתָה מְגֻנָּה מְאד בְּעֵינֵי כֻּלָּם

וְאָבִיו הָלַךְ אֶצְלָם, וּבִקֵּשׁ מֵאִתָּם שֶׁיְּגַלּוּ לוֹ הָאֱמֶת

וְהֻכְרְחוּ לְהוֹדִיעַ לוֹ הָאֱמֶת שֶׁהִיא מְגֻנָּה מְאד

וְהַבֵּן הִתְפָּאֵר: הֲלא רְאִיתֶם חָכְמַת אָמָּנוּתִי

וְהוֹדִיעַ לוֹ אָבִיו שֶׁלּא נִרְאָה יָפָה בְּעֵינֵי כֻּלָּם

הֵשִׁיב לוֹ הַבֵּן: אַדְּרַבָּא! בָּזֶה הֶרְאֵיתִי גְּדֻלָּתִי

כִּי הֶרְאֵיתִי לְכֻלָּם חֶסְרוֹנָם

כִּי בְּזאת הַמְּנוֹרָה נִמְצָאִים הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי אָמָּנוּת הַנִּמְצָאִים

כָּאן הֲלא תִּרְאֶה שֶׁאֵצֶל זֶה, מְגֻנָּה חֲתִיכָה זוֹ

אֲבָל חֲתִיכָה אַחֶרֶת יָפָה אֶצְלוֹ מְאד

וְאֵצֶל אַחֵר לְהֵפֶךְ אַדְּרַבָּא, זאת הַחֲתִיכָה שֶׁהִיא מְגֻנָּה אֵצֶל חֲבֵרוֹ

הִיא יָפָה וְנִפְלָאָה בְּעֵינָיו, רַק זאת הַחֲתִיכָה מְגֻנָּה

וְכֵן אֵצֶל כֻּלָּם

מַה שֶּׁרַע בְּעֵינֵי זֶה הִיא יָפָה בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ, וְכֵן לְהֵפֶךְ

וְעָשִׂיתִי מְנוֹרָה זאת מֵחֶסְרוֹנוֹת לְבַדָּם

לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם שֶׁאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת

וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד חִסָּרוֹן

כִּי מַה שֶּׁיָּפֶה בְּעֵינָיו הוּא חִסָּרוֹן בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ

אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּתִקּוּנוֹ

אִם הָיוּ יוֹדְעִים כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת וְהַנִּמְנָעִים שֶׁל הַדָּבָר

הָיוּ יוֹדְעִים מַהוּת הַדָּבָר, אַף שֶׁלּא רָאוּ אוֹתוֹ מֵעוֹלָם"

רבי נחמן

לפני - כן, הייתי יותר בחוויה של הכל רע, אני עושה לעצמי כל - כך רע, כי לא מוכנה לקבל את זה שדברים לא מושלמים. ומרוב שעשיתי לי רע, אז פתאום בחזרה למשחק, כל מה ש"רע" בו הוא יחסי. ביחס לרע שאני חוויתי, ביחס לאובדן רצונות שהיו לי, כבר הרבה יותר קשה למציאות לאיים עליי. - > מה שאני חוויתי זה התרחקות מהמשחק על - ידי הקצנה של החלקים המאיימים בו, עד כדי כך הקצנה, שאחר - כך החחלקים המאיימים כביכול במשחק, מתגמדים. אני רואה את זה כמשחק. כבר הייתי שם ומעבר, כך שזה לא משנה לי.

הרעיון שאליעד הציג מצא - חן בעיני, כי עדיין יש דברים לא מעטים (הרבה הרבה פחות מפעם) שאכפת לי מהם, ואותו מנגנון פועל שוב - זה שלא מוכן לקבל את חוסר - השלמות שבדברים. אז במקום שוב פעם ושוב פעם להחריב הכל, ואז להגיד: טוב, גם זה לא משנה לי וגם זה לא משנה לי. או במקום להיגרר / לגרור את עצמי למצב קיצון בו באמת שום דבר לא משנה לי (והייתי במצב הזה, רק קצר מידי. זמנית. הרצף שאליעד דיבר עליו היה קיים אצלי בחוויה של לא אכפת לי כמעט מכלום, ולא - לא אכפת לי מכלום), אפשר להפעיל כלי מכיוון אחר - לפתוח את העיניים ואשכרה לראות איך העולם (הנתפס בתודעה) לעולם אינו מושלם. זה מייצר אפקט מאוד נעים. מושלם כמעט (-:

משהו שחודש לי, הוא נקודת - מבט שפשוט רואה שבכל דבר יש חיסרון. הבנתי את זה רגשית. זה התחיל לקרות לי בתום המפגש - אני ראיתי בד - בבד עם היתרון של דברים שעשיתי גם את החיסרון. הרעיון הוא שראיתי / לא הדחקתי את זה. וגם - קיבלתי את זה. והקבלה של זה, הראייה של זה בכל מקום, היא משחררת.