בקשר למפגש עם אליעד אתמול. אליעד אומר שמה שאנחנו מקבלים, זה מה שאנחנו רוצים. אם יש X חרדה בחיי, ויש 100% חרדה בעולם, אז זה אומר שאני לא רוצה לחוש את ה - 100%, אבל אני כן רוצה להרגיש את ה - x.

נדמה לי שככל הנוגע למצבים קיצוניים יותר, כמו בדוגמת האימא שראתה את בנה נשרף באש, או כשאנו 'מאוימים' על - ידי תחושת אבל קשה או חרדה קשה, אז הדברים הם מאד דינמיים. לדוגמא: אני כל - כך לא מוכנה / לא רוצה לחוש אבל (על פרידה, מוות), אז אני לא אחוש - אני יכולה להיות אפילו בהכחשה של מוות, בתחושת אופוריה, אני יכולה להקהות את חושיי, לישון כל היום, להתאבד, רק לא לחוש את העצב, אבל מה שקורה בהמשך (במידה שלא התאבדתי), זה שהדברים בדרך - כלל יתהפכו - כלומר: אני לא אוכל להכחיש יותר, להקהות את חושיי וכו', ואז העצב ישטוף אותי. בדוגמא של האימא והשריפה: אפשר להגיד - זה לא היה לה עד כדי כך נורא, כי היא לא קפצה איתו לאש, אבל יכול להיות שחודשיים אחר - כך היא תתאבד.

מה שאני מנסה לשאול, זה, האם באמת אפשר להחליט שאנחנו פשוט לא נחווה סבל מסוג מסוים: עד כדי כך אשנא את העצב, שלא אחוש עצב... או שזה יהיה תרופה לזמן כלשהו ובהכרח יתהפך. או האימא - לא עד כדי כך שנאה משהו, אבל בהמשך כן תשנא אותו עד כדי כך.