והעניין הוא, כי האדם לא מסוגל לתפוש דברים שאינם מוגדרים עבורו בצורה ברורה. ומשום כך, כדי שהאדם יחווה שינוי כלשהו, לשם כך הוא רוצה לחוות אותו בעולם הממשי שלו, דרך החושים וכולי. כי אצל האדם הטועה, אצלו מה שהחושים אומרים, זו חוויה של אמת.
ואדם כזה שמנסה להבין את המציאות, הוא חושב בטעות שלהבין את המציאות, פירושו לעשות משהו ממשי בעולם הגשמי והחיצוני שלנו. והאדם מנסה לשנות את מעשיו ואת דרכיו, בעקבות השכל של האחדות. והאדם הוא טועה ויישאר טועה, עד שימאס לו לשקר ולהטעות את עצמו.
כי יש אחדות שקרית, שהיא הניגוד של הנפרדות. וכאשר האדם מתחבר לאחדות השקרית, אז הוא מתחיל לשנות את המעשים שלו כאן בנפרדות. כי האחדות השקרית, היא לא מכילה בתוכה את כל צורות המעשים של האדם, והאדם משנה את מעשיו, בעקבות השכל של האחדות השקרית, שבה הוא נאחז.
וכמובן שאחדות שקרית, היא גרועה כמו כל דבר אחר. כי גם היא צמצום וגבול, שאינו מכיל בתוכו את כל הצורות כולן.
והשכל של האחדות האמיתית, הוא נמצא מחוץ לכל הדברים, והוא הבנה (ולא אמונה או מחשבה) עמוקה ואמיתית של האדם, שמשנה לאדם את כל תפישת המציאות שלו, ברמה כ"כ עמוקה, עד שכאשר האדם חווה את קיומו העצמי, הוא חווה אותו בצורה אחרת.
ואין הכוונה היא, שרק כאשר האדם מתבונן על קיומו העצמי, רק אז הוא חווה אותו אחרת, אלא הכוונה היא, שההבנה הזאת היא כ"כ עמוקה, עד שהאדם לא יכול לחוות שום דבר, בלי לחוות קודם לכן את החוויה העמוקה של האחדות. וכאשר האדם נמצא באחדות, אין אצלו שום מחשבה, דיבור, מעשה, רגש, תחושה, או רצון או כל נפרדות שהיא, בלי שהוא קודם לכן, תמיד באופן מוחלט ורציף, לפני תוך כדי וגם אחרי, חווה תמיד את האחדות של המציאות, ללא כל הפסקה וללא כל מאמץ שהוא.
ומי שרוצה להשיג את השכל ואת החוויה הזאת, עליו להבין מה הוא לא מחפש. ועל האדם להבין שהוא לא מחפש ולא רוצה לחפש, שום צורת חשיבה, ששוללת ושלא מכילה בתוכה, את כל צורות החשיבה האפשריות באשר הן. ועל האדם להפסיק לנסות לחפש הגדרות ששוללות את הניגוד שלהן, אלא במקום זה על האדם לחפש אך ורק הבנה של אמת בלבד.
והאדם לא צריך לשנות שום דבר במעשיו החיצוניים. והאדם צריך להפסיק להיות חמור ולחשוב על מה שהוא צריך לעשות או לא לעשות. שאת זה כן צריך לעשות האדם ברמה החיצונית שלנו של הנפרדות, שיש בה טוב ורע, ועל האדם כן להתבונן מה קורה איתו ועם מעשיו. אבל על האדם להבין, שחווית האחדות של המציאות, תבוא רק ואך ורק מתוך הבנה מוחלטת של המציאות.
כי מצד האמת, הכל אחד, והיש...
ואדם כזה שמנסה להבין את המציאות, הוא חושב בטעות שלהבין את המציאות, פירושו לעשות משהו ממשי בעולם הגשמי והחיצוני שלנו. והאדם מנסה לשנות את מעשיו ואת דרכיו, בעקבות השכל של האחדות. והאדם הוא טועה ויישאר טועה, עד שימאס לו לשקר ולהטעות את עצמו.
כי יש אחדות שקרית, שהיא הניגוד של הנפרדות. וכאשר האדם מתחבר לאחדות השקרית, אז הוא מתחיל לשנות את המעשים שלו כאן בנפרדות. כי האחדות השקרית, היא לא מכילה בתוכה את כל צורות המעשים של האדם, והאדם משנה את מעשיו, בעקבות השכל של האחדות השקרית, שבה הוא נאחז.
וכמובן שאחדות שקרית, היא גרועה כמו כל דבר אחר. כי גם היא צמצום וגבול, שאינו מכיל בתוכו את כל הצורות כולן.
והשכל של האחדות האמיתית, הוא נמצא מחוץ לכל הדברים, והוא הבנה (ולא אמונה או מחשבה) עמוקה ואמיתית של האדם, שמשנה לאדם את כל תפישת המציאות שלו, ברמה כ"כ עמוקה, עד שכאשר האדם חווה את קיומו העצמי, הוא חווה אותו בצורה אחרת.
ואין הכוונה היא, שרק כאשר האדם מתבונן על קיומו העצמי, רק אז הוא חווה אותו אחרת, אלא הכוונה היא, שההבנה הזאת היא כ"כ עמוקה, עד שהאדם לא יכול לחוות שום דבר, בלי לחוות קודם לכן את החוויה העמוקה של האחדות. וכאשר האדם נמצא באחדות, אין אצלו שום מחשבה, דיבור, מעשה, רגש, תחושה, או רצון או כל נפרדות שהיא, בלי שהוא קודם לכן, תמיד באופן מוחלט ורציף, לפני תוך כדי וגם אחרי, חווה תמיד את האחדות של המציאות, ללא כל הפסקה וללא כל מאמץ שהוא.
ומי שרוצה להשיג את השכל ואת החוויה הזאת, עליו להבין מה הוא לא מחפש. ועל האדם להבין שהוא לא מחפש ולא רוצה לחפש, שום צורת חשיבה, ששוללת ושלא מכילה בתוכה, את כל צורות החשיבה האפשריות באשר הן. ועל האדם להפסיק לנסות לחפש הגדרות ששוללות את הניגוד שלהן, אלא במקום זה על האדם לחפש אך ורק הבנה של אמת בלבד.
והאדם לא צריך לשנות שום דבר במעשיו החיצוניים. והאדם צריך להפסיק להיות חמור ולחשוב על מה שהוא צריך לעשות או לא לעשות. שאת זה כן צריך לעשות האדם ברמה החיצונית שלנו של הנפרדות, שיש בה טוב ורע, ועל האדם כן להתבונן מה קורה איתו ועם מעשיו. אבל על האדם להבין, שחווית האחדות של המציאות, תבוא רק ואך ורק מתוך הבנה מוחלטת של המציאות.
כי מצד האמת, הכל אחד, והיש...