... היש לבין האין, ובין דבר להיפוכו. והאין האמיתי, הוא האין סוף, וכל דבר שהוא יש, יש לו סוף של זמן ומקום. ומצד השכל והמהות הנפרדת של האדם, האדם לעולם לא יוכל להשיג את השלמות, כי מצד מהותו הוא חסר את ...

... השכל שהחכם האמיתי מגלה, על ידי זה האדם רואה ומבין, שהכל אחד. כי השלמות האין סופית שנמצאת מחוץ לכל המקום והזמן, שאין בה שום צורה כלל, היא באחדות מוחלטת עם כל צורה שהיא. שכל צורה, היא שלמה באמת, למרות שהיא ... צורה מצומצמת. וזהו דבר שהוא נגד השכל, שהצורה תהיה באחדות, עם המהות האין סופית שלה. כי הצורה היא יש מקום וזמן, והמהות היא אין מקום וזמן, ואלו שני הפכים מנוגדים. ולכן המשמעות והשלמות, נראית לאדם כרחוקה מכל הצורות, כי בשום צורה אין שלמות. ואעפכ החכם האמיתי מגלה לאדם, שהכל אחד ממש. כי השלמות האין סופית שמחוץ למקום ולזמן, היא באחדות עם כל אחת מהצורות שבתוך המקום והזמן, והכל אחד ממש. ועל ידי זה שהאדם מבין את העניין הזה באמת, על ידי זה, בכל פעם שהוא מתקרב ... נפרדים, הוא לא מסוגל לראות בכל צורה, את התגלמות המהות של המציאות עצמה. כי המהות של המציאות, ממלאת את המקום והזמן כולם. ובשכל האנושי לא ניתן להבין, שכל צורה סופית, היא עצמה המהות השלמה, של כל המקום והזמן כולם. ואז כדי להבין את המהות, האדם חייב לחשוב על משהו, שהוא נפרד מכל הצורות. ובכך בעצם, הוא מצד ... אבל מהצד השני הוא יוצר את שיא ההפרדה של המהות, מהצורות. ואחכ, אחרי שהאדם מבין מהי המהות והאחדות שנמצאת מחוץ למקום ולזמן ולכל מה שישנו, אחכ הוא רואה ומבין את האמת, שהכל אחד ממש. ושהכל הוא מחויב המציאות, למרות שהוא נראה ...

... של האחדות, חונק ומגביל ומצמצם לו את החיים של הנפרדות. ועל האדם לדעת, שכל זמן שהוא לא נמצא כל הזמן, באופן רציף ללא כל מאמץ, בתחושה של האחדות, ללא כל הפסקה אפילו לא כחוט השערה, כל זמן שהאדם לא ... מהאני החיצוני שלו והלאה רק בנפרדות, ומהאני שלו פנימה, יהיה רק באחדות אמיתית בו זמנית תמיד. שזהו החיבור של הזמן עם מעל הזמן. כי לפני הגדרת האני, שם אין זמן כלל. כי הגדרת האני היא בתוך הזמן והמקום (שיש מקום וזמן לאני ולהפך של האני). והנקודה שלפני האני, היא מחוץ לזמן ולמקום. והדרך של האדם להשיג את החוויה הזאת, היא רק על ידי זה שהאדם מסתכל אל תוכו פנימה, ורואה במו ...

... הופך להיות הכל ממש, עד כדי כך שהוא בגודל אין סופי, וממלא את כל המציאות כולה, כולל את כל הזמן והמקום בבת אחת. עד כדי כך שנשארת רק ישות אחת קיימת בלבד. עד שאין שום דבר שנפרד מהאני של האדם, ...

... שלמות. והשלמות לא נמצאת בשום מקום ובשום זמן. כי כל דבר שישנו, הוא נפרד משאר הדברים במקום ובזמן. וגם הזמן והמקום בעצמם, נפרדים. ואין שום דבר בעולם שיש בו שלמות. ולכן, מי שרוצה שלמות, יש רק דרך אחת להשיג אותה, ... לאותו אין שום דבר. כי האין שום דבר הזה, הוא דבר גדול מאוד. כי הכלום, הוא גדול יותר מכל המקום והזמן. כי בלי צורת מקום וזמן, יש כלום. ומהות המקום והזמן, היא גדולה מהם, והיא הכלום שחסר את הצורה שלהם. ומי שרוצה שלמות, עליו להתחבר אל אותו שום דבר וכלום, ... את עצמו מיהו ומהו, ומהו העולם הזה שבו הוא נמצא וכולי, על ידי זה האדם רואה ומבין את מהות הזמן והמקום שהיא כלום ממש, ואז האדם מבין שהוא גם רק כלום ממש, וגם בו זמנית, הוא גם רק משהו ממשי, ...

... האמת, בפרט של החכם האמיתי, היא מזכירה לאדם את האלוהים שהוא, והיא גורמת לאדם להבין, עד כמה הוא רחוק מהמקום האמיתי שלו. כי האדם (כמו כל ישות), הוא מלך אמיתי, אלוהים עצמו וכולי. כי מצד האמת, הצורה והמהות, הם ... יכול לשאת על גבו את כל הצרות של העולם, והוא סובל תמיד מתחושת חיסרון של שלמות, והוא מחכה כל הזמן לכך שהאני שלו יעלם ויחדל ויפסיק להיות קיים. אך לצערו הרב, זה לא קורה ולא יקרה. כי האני של ... האדם, הוא הגיהנום. כי השכל של האדם, מסתיר ממנו את כל הטוב שיש בכל העולמות, וגורם לו להיות כל הזמן, בחוויה של נפרדות צמצום וחיסרון. ואז האדם פוגש את החכם האמת, שמזכיר לו שהוא האדם עצמו, הוא המלך. ומספר ...

... עבור כל האנשים שבעולם, לכל זמן ולכל מקום. משום, שהשכל של מי שאינו חכם אמת, הוא קליפה, שהיא נמצאת בתוך המקום והזמן, ולכן היא לא מתאימה לכל מקום ולכל זמן. אבל השכל של החכם האמת, הוא מחוץ למקום ולזמן, והוא מלובש במקום ובזמן. ולכן הוא מתאים לכל מקום ולכל זמן. ובפועל, על האדם ללמוד את הספר הזה, ולהתבונן ... להתבונן היטב, על השכל שמתגלה בכל מקום ומקום בספר הזה, ולראות כיצד הוא יכול לקחת ממנו, עצה מוחשית עבור המקום והזמן שלו וכולי. ועוד אוסיף ואומר, כי על האדם לדעת את האמת, שמצד אחד הוא יכול להיעזר באחרים, שיסבירו לו ...

... ושל סבל, שהן הפך חוויית האלוהות, שהיא אין סופית במהותה, ללא שום צורה והגדרה, אפילו ללא הגדרת תודעה עצמית. והמקום היחיד שבו נמצאת האחדות של המציאות, היא רק בתוך עומק פנימיות האני של האדם, או רק בתוך עומק פנימיות ...

... הכל אחד. כי מהות המקיפים היא אחת, וגם נפרדת בו זמנית. וכל הדברים שבעולם נפרדים זה מזה בזמן ובמקום. וזמן ומקום הם לאו דווקא זמן ומקום ממשיים, אלא זמן ומקום כשני מימדים שמאפשרים את קיומם של הדברים. כי כדי שתהיה משמעות למשהו, לשם כך צריך שתהיה במציאות יותר מאשר ... וכל משמעות אחרת. כי רגע אחד של זמן ונקודה אחת של מקום, הם חסרי כל משמעות והם לא נקראים זמן ומקום. כי רק רגע אחד של זמן, אין בו שום שינוי ואין בו עבר הווה עתיד כלל. וכיוב לגבי נקודה ... שתהיה משמעות למשהו כלשהו. והנה, כל הדברים בעולם, נפרדים זה מזה במקום ובזמן. כי שני המקיפים הגדולים ביותר, הם המקום והזמן. כי כל דבר צריך מקום וזמן. כי גם אם נסיר את כל הצורות כולן, עדיין כל הדברים יישארו נפרדים זה מזה במקום שבו הם נמצאים ובזמן שבו הם נמצאים. כי יכולים להיות שני דברים באותו המקום, אך הם נפרדים, בזמן שבו הם נמצאים. ויכולים להיות קיימים שני דברים באותו הרגע, אך הם נפרדים זה מזה, במקום שבו הם נמצאים. וכאשר כמה דברים נמצאים באותו מקום באותו זמן, הרי שהם ישות אחת ממש. והנה, הזמן והמקום הם אין סופיים. כי לזמן אין סוף וגם למקום אין סוף. כי לזמן לא יכולה להיות התחלה. משום שאם יש לו התחלה, הרי שיש לפני הזמן ואחרי הזמן. ואחכ יש לנו ציר זמן גדול עוד יותר. ובהחלט, כן יכול להיות ציר זמן סופי. אך הוא בהכרח נמצא בתוך ציר זמן אחר גדול עוד יותר. כי לפני ואחרי הזמן, פירושו מרחב זמן גדול עוד יותר. וכיוב לגבי מרחב המקום, שגם הוא לא יכול להיות סופי. כי אם למקום יש הגדרה צורה וסוף, הרי שיש מעל ומתחת ולפני ואחרי וצדדי המקום, כי הרי יש לו סוף. ואם יש לו גדר וגבול, אז יש מקום, גם אחרי נקודת הגבול הזו. ובהחלט ... לדוגמה להגדיר כי קיומו של העולם שלנו לדוגמה, תלוי בקיומו של ציר זמן כלשהו. וניתן גם לומר כי ציר הזמן הזה קיומו הוא לא אין סופי. אך קיומו של הזמן, הוא תמיד יהיה אין סופי. כי תמיד יהיה, לפני ואחרי הזמן וכיוב לגבי המקום. וזה בעצם אומר שיש שני מצויים ראשונים, שבתוכם מתרחשים כל האירועים השונים. והמצויים הראשונים שקיומם הוא מחויב, הם הזמן והמקום. שאי אפשר בלי זמן ובלי מקום כלל. וזאת בעצם ההוכחה לכך שאין מצוי ראשון ויחיד, אלא יש שני מצויים ראשונים. כי הזמן והמקום הם מקיפים את הכל תמיד. ואפילו אם נאמר שאין זמן ומקום כלל ומעולם לא היו זמן ומקום כלל, עדיין גם זה עצמו מצריך את קיומם של הזמן והמקום. כי הנפרדות, תמיד קיימת כפוטנציאל. כי תמיד תהיה קיימת האפשרות לקיומו של דבר כלשהו. ואת האפשרות לקיומו של דבר כלשהו, את האפשרות עצמה, אי אפשר להעלים. וגם הנפרדות שבתוך האפשרות והפוטנציאל, גם היא תופסת זמן ומקום. כי יש מקום לאין ויש מקום ליש. וגם האין הוא רק אפשרי המציאות ולא מחויב, משום שהוא מוגבל ומוגדר, על ידי ההפך והשונה שלו שהוא היש. ולכן גם אם נאמר שבפועל לא קיים שום דבר, הרי שעדיין יש מקום וזמן שבתוכם יש גם את האפשרות, שכן יהיה קיים משהו. כי את האפשרות, לעולם אי אפשר להעלים. וגם האין סוף, ... הגדרה, וממילא הוא לא מחויב ולא מצוי ראשון. ונמצא אם כן שאין אלוהים מצוי ראשון ויחיד, אלא יש את המקום והזמן שהם מקיפים את הנפרדות תמיד. כי הנפרדות היא השורש של הכל. ותמיד היה הווה ותהיה נפרדות תמיד. כי כל ... נפרדת משאר האפשרויות, וממילא אין שום אפשרות שתהיה רק אחדות, כי האפשרות לנפרדות, תמיד קיימת. וכל האירועים כולם מתרחשים בתוך הזמן והמקום. והאירועים כולם הם צורות שונות של שני האלוהים הראשונים שהם הזמן והמקום, שהם אין סופיים כנל. וקיומם הוא הכרחי כנל. כי גם ההעדר שלהם, מצריך את קיומם. כי ההעדר שלהם נפרד מהקיום שלהם, במקום ובזמן כנל, ולכן קיומם הכרחי כנל. והנה, המקום והזמן הם אין סופיים. וכמות האפשרויות שיש בתוך אין סוף מקום ואין סוף זמן, גם היא אין סופית. ובכל נקודה אחת של מקום וזמן, יש פוטנציאל אין סופי של צורות אפשריות. כל שכן בתוך מקום וזמן אין סופיים. וכל האירועים שקורים בעולם, הם כולם רק אפשרויות שונות של המציאות. כי הטועים, נדמה להם שיש חוקי ... כדי לחשוב שבאמת חוקי הפיזיקה וחוקי הסיבה והתוצאה שלנו, הם זהים בכל מקום ובכל זמן. כי ברור לגמרי שהפוטנציאל והמקום והזמן הם אין סופיים. ועל מה ולמה נדמה לאדם שכמות התצפיות המוגבלת שלו במקום ובזמן, מתארת חוקיות אובייקטיבית כלשהי שיש ...

... אין סופיים, שבהם יש את כל הצורות כולן. והתודעה של האדם חווה בכל פעם רצף כלשהו של צורות, לפי הזמן והמקום שבו האדם נמצא. ושום רצף אירועים, הוא לא יותר או פחות הגיוני, מאשר רצף אירועים אחר. וגם זה ... נראה מסודר. כי כל ההוכחות האלו, הן כמובן שקר מהמון סיבות (כפי שכבר ביארתי במקום אחר). אך ההבנה שהמקום והזמן קיומם הוא אין סופי, ובתוכם יש אין סוף אפשרויות באין סוף מקום וזמן, היא ממילא שוללת את כל החשיבה על קיומו של אלוהים וכולי. וגם אלוהים הוא לא יכול להיות ראשון ואין ... הנפרדות היא הייתה הווה ותהיה תמיד לנצח נצחים. והשאלה מי יצר את העולם וכולי, היא שאלה טיפשית. כי יש אין סוף מקום וזמן, ללא כל נקודת התחלה, וללא כל הגבלה של צורות וכולי כנל. (ומתחילת הזמן עד עכשיו, עבר אין סוף זמן, פחות הזמן שעוד לא עבר עד סופו. וכיוב לגבי מרחב המקום האין סופי). אז מהו סוד הצמצום? והעניין הוא, כי מי שיפקח את עיניו, יראה ויבין מיד, כי גם המקום והזמן, גם הם צורות סופיות, שהן חלק מדבר אחר גדול עוד יותר. כי המקום, הוא לא המציאות כולה, וגם הזמן, הוא לא המציאות כולה. וגם המקום וגם הזמן, הם חלקים של המציאות השלמה. ויש מקיף אחר גדול עוד יותר, מאשר המקום והזמן האין סופיים. כי הזמן הוא אכן אין סופי, מנקודת מבט של הזמן. אך הוא לא אין סופי בשלמות, כי הוא לא מכיל בתוכו את מרחב המקום עצמו. כי המקום, הוא לא חלק מהזמן, אלא קיומו מקביל לקיומו של הזמן. והזמן, לא גדול יותר מאשר המקום, אלא הוא סוג של מרחב ומימד שונה, מאשר מרחב המקום. וזה בעצם אומר, שהזמן הוא לא אין סופי באמת, כי יש גם את הישות של המקום, שהיא מגדירה ומגבילה אותו. וכיוב גם המקום, שהוא לא מכיל את הזמן, אלא מקביל לו. וגם הוא לא אין סופי בשלמות. כי יש הבדל בין זמן לבין מקום. ואם יש הבדל בין הזמן לבין המקום, הרי שזה אומר שאלו ישויות סופיות, שגם אם הן אינן מוגבלות בתוך הזמן והמקום עצמם, הרי שגם הן מוגבלות מנקודת מבט חיצונית להן. והטועים חושבים, שהקיום הראשון, הוא של הנפרדות בלבד. שזה כמובן ... האחדות והנפרדות הם אחד ממש, ולכן גם הנפרדות היא המצוי הראשון). כי השאלה האמיתית, היא לא מה היה לפני הזמן ומי יצר את הזמן, ומה יש בסוף המקום ומי יצר את המקום, כי אלו שאלות שגויות, שהתשובה שלהן היא פשוטה, והיא שהמקום והזמן קיומם הוא נצחי. והשאלה האמיתית היא, מה הוא הזמן ומה הוא המקום. מה הוא הרגע הזה, ברגע הזה, ומה הוא המקום, בנקודה הזאת. ומי שיתבונן יראה, כי הזמן והמקום, גם הם לא מחויבי המציאות. כי הזמן מוגבל ומוגדר על ידי המקום, והמקום מוגבל ומוגדר על ידי הזמן. ואם לא היה זמן, לא היה ניתן לנוע בתוך המקום. ואם לא היה מקום, לא היה מקום לרגעי הזמן השונים. ובלי שום מקום, לא יכול להיות שום דבר בשום זמן, ובלי שום זמן, לא יכול להיות שום דבר בשום מקום. ומי שיתבונן אל תוך הזמן והמקום, יראה כי גם הם צורה של משהו אחר, שהוא חסר את הצורה של הזמן והמקום. כי ההוויה של המקום, היא חסרת הצורה של המקום. וההוויה של הזמן, היא חסרת הצורה של הזמן. ובין ההוויה של הזמן לבין ההוויה של המקום, אין שום הבדל כלל. כי כאשר אין שום מקום, אין גם שום זמן ולהיפך. וממילא ההוויה של הזמן ושל המקום, היא בכלל ישות אחת ממש. כי יש רק שתי אפשרויות בלבד. והאפשרות הראשונה היא, שיש הבדל כלשהו בין ההוויה של המקום חסרת הצורה של המקום, לבין ההוויה של הזמן חסרת הצורה של הזמן, או שאין כל הבדל ביניהן. ואם אין ביניהן שום הבדל, הרי שממילא הן ישות אחת ממש. ומי שיתבונן יראה, ... העדר מוחלט של מקום, לבין העדר מוחלט של זמן. וממילא זה אומר, שיש לנו ישות אחת, שהיא ההוויה של הזמן ושל המקום. ובמאמר מוסגר נסביר, כי העדר מקום, אין פירושו מקום ריק / חלל פנוי וכיוב, כי זהו עדיין מקום ריק. והעדר מקום מוחלט, הוא החיבור של הזמן ושל המקום לישות אחת, שבה אין שום הבדל בין הצורה של הזמן לבין הצורה של המקום. ויש לשים לב לכך, שלא כתבנו שהאחדות היא מהווה את הנפרדות (הזמן והמקום), אלא כתבנו שהיא ההוויה שלה. כי מהווה את, זה בעצם לייחס לה תודעה וכיוב. והמינימום ההכרחי שאפשר לומר, ... כי בלי שום זמן ושום מקום, זה העדר מוחלט. ונזכיר ונאמר, כי לא מדובר כאן על מה שהיה לפני הזמן והמקום, כי רק הטועה חושב שיש לפני הזמן. כי לפני הזמן, פירושו עוד ציר זמן אחר. ואנחנו כאן מדברים על מה שיש כרגע בתוך / מחוץ לזמן. ...