כסף לא קונה אושר, אבל עדיף לבכות בפרארי, לבכות בלמבורגיני, כסף ואושר, עושר ואושר, האם כסף מביא עושר? להיות שמח בחלקך, איזהו עשיר השמח בחלקו, האם הכסף מביא אושר? מה גורם לאושר? האם כסף קונה אושר? האם כסף יכול לקנות אושר?
האם הכסף באמת יכול לקנות אושר?
אליעד כהן מסביר שהמשפט "כסף לא קונה אושר, אבל עדיף לבכות בלמבורגיני" מבטא את הרעיון הנפוץ שכסף אולי אינו יכול לגרום לך להיות מאושר, אבל עדיף לך להיות לא מאושר עם כסף מאשר בלי כסף. על פניו, הרעיון נשמע הגיוני, כי בן אדם סובל יגיד לעצמו: "אם כבר לסבול, לפחות אהיה בלמבורגיני ולא כהומלס ברחוב". לכאורה, יש עדיפות למציאות שבה יש תנאים טובים יותר, מאשר מציאות גרועה שבה אין תנאים כלל.
אך אליעד כהן מסביר לעומק את הרעיון הזה בצורה אחרת: הוא טוען שאין באמת הבדל בין לבכות בלמבורגיני או לבכות ברחוב, כי הבעיה עצמה, תחושת הסבל והאומללות, אינה תלויה בכסף או בתנאים חיצוניים. הוא מדגיש זאת באמצעות דוגמאות מפורטות.
האם עדיף להיות עצוב בלמבורגיני או ברחוב?
אליעד כהן נותן דוגמה של שני אנשים שסובלים מדיכאון: אחד מהם הוא הומלס ברחוב, והשני עשיר ויושב בלמבורגיני. הדעה הרווחת היא שלזה שיושב בלמבורגיני עדיף, כי לפחות יש לו כסף, רכוש, והוא לא רעב, אולי אפילו יכול להרשות לעצמו טיפול פסיכולוגי. אבל אליעד מראה שיש בזה דווקא סיכון נוסף: אם האדם העשיר היה בטוח שכל האושר יגיע אליו אם רק ישיג את הכסף והלמבורגיני, אז כשהוא ישיג אותם וימשיך להרגיש רע, זה עלול להגביר את תחושת הסבל שלו. דווקא בגלל שהייתה לו ציפייה שהכסף וההצלחה ימנעו את הסבל, האכזבה שלו גדולה יותר כשהוא מגלה שהוא עדיין אומלל.
אליעד מביא דוגמה ברורה נוספת עם אדם עשיר בעל מסעדה לעומת הומלס. כשההומלס מגיע למסעדה, אפילו אם המלצר ישפוך עליו מים או תה, הוא יקבל זאת יותר בקלות כי הציפייה שלו מראש הייתה נמוכה מאוד. לעומת זאת, האדם העשיר שהוא הבעלים של המסעדה מצפה ליחס טוב, וכשמגיע יחס רע הוא סובל הרבה יותר, דווקא בגלל הציפייה שהייתה לו. כלומר, הסבל של האדם קשור ישירות לפער בין הציפייה לבין המציאות, ולא למצב החומרי שבו הוא נמצא.
בהמשך, אליעד מדגיש שלמעשה, האדם שמחזיק בכסף עלול להיות אומלל יותר מאדם חסר כסף, כי העשיר מעלה את רף הציפיות שלו מהחיים. למשל, אם אדם קיווה כל חייו ללמבורגיני, ברגע שהוא משיג אותה ומגלה שהיא לא הופכת אותו למאושר כפי שחשב, הסבל שלו עשוי להיות גדול יותר מהאדם שכלל לא ציפה ללמבורגיני מלכתחילה.
אליעד מרחיב ומסביר שכסף עצמו לא יכול לפתור את בעיית הסבל. הוא מראה שהבעיה אינה החיסרון של הדבר עצמו, אלא התפיסה של האדם לגבי הדבר החסר לו. אם האדם יבין שהרצון שלו אינו מחויב, כלומר, שהאושר אינו תלוי בכסף, אז הסבל שלו יכול להיעלם גם בלי כסף. האדם ירגיש טוב ברגע שהוא יבין שהרצונות שלו עצמם אינם מוחלטים, אלא יחסיים וניתנים לשינוי. אליעד אומר שזהו הסוד הגדול: כאשר האדם מבין שרצונותיו אינם מוחלטים, הוא יכול להשתחרר מהסבל גם בלי שום קשר לכסף או תנאים חיצוניים.
לדוגמה, אדם חלם כל חייו על למבורגיני וחשב שזה הדבר שיגרום לו אושר מוחלט. ביום שהוא משיג אותה, הוא מגלה שהוא עדיין לא מאושר. באותו הרגע הוא יכול להבין שכל הציפיות שלו עד היום היו שגויות. התובנה הזאת יכולה לשחרר אותו מהסבל, כי הוא מבין שגם אם ישיג דברים נוספים שהוא רוצה, הם לא בהכרח יביאו לו אושר. התובנה מאפשרת לאדם להיות חופשי מהתלות ברצונות חיצוניים ולהגיע לאושר אמיתי.
האם כסף מביא איתו יותר צער מאשר אושר...
אליעד כהן מסביר שהמשפט "כסף לא קונה אושר, אבל עדיף לבכות בלמבורגיני" מבטא את הרעיון הנפוץ שכסף אולי אינו יכול לגרום לך להיות מאושר, אבל עדיף לך להיות לא מאושר עם כסף מאשר בלי כסף. על פניו, הרעיון נשמע הגיוני, כי בן אדם סובל יגיד לעצמו: "אם כבר לסבול, לפחות אהיה בלמבורגיני ולא כהומלס ברחוב". לכאורה, יש עדיפות למציאות שבה יש תנאים טובים יותר, מאשר מציאות גרועה שבה אין תנאים כלל.
אך אליעד כהן מסביר לעומק את הרעיון הזה בצורה אחרת: הוא טוען שאין באמת הבדל בין לבכות בלמבורגיני או לבכות ברחוב, כי הבעיה עצמה, תחושת הסבל והאומללות, אינה תלויה בכסף או בתנאים חיצוניים. הוא מדגיש זאת באמצעות דוגמאות מפורטות.
האם עדיף להיות עצוב בלמבורגיני או ברחוב?
אליעד כהן נותן דוגמה של שני אנשים שסובלים מדיכאון: אחד מהם הוא הומלס ברחוב, והשני עשיר ויושב בלמבורגיני. הדעה הרווחת היא שלזה שיושב בלמבורגיני עדיף, כי לפחות יש לו כסף, רכוש, והוא לא רעב, אולי אפילו יכול להרשות לעצמו טיפול פסיכולוגי. אבל אליעד מראה שיש בזה דווקא סיכון נוסף: אם האדם העשיר היה בטוח שכל האושר יגיע אליו אם רק ישיג את הכסף והלמבורגיני, אז כשהוא ישיג אותם וימשיך להרגיש רע, זה עלול להגביר את תחושת הסבל שלו. דווקא בגלל שהייתה לו ציפייה שהכסף וההצלחה ימנעו את הסבל, האכזבה שלו גדולה יותר כשהוא מגלה שהוא עדיין אומלל.
אליעד מביא דוגמה ברורה נוספת עם אדם עשיר בעל מסעדה לעומת הומלס. כשההומלס מגיע למסעדה, אפילו אם המלצר ישפוך עליו מים או תה, הוא יקבל זאת יותר בקלות כי הציפייה שלו מראש הייתה נמוכה מאוד. לעומת זאת, האדם העשיר שהוא הבעלים של המסעדה מצפה ליחס טוב, וכשמגיע יחס רע הוא סובל הרבה יותר, דווקא בגלל הציפייה שהייתה לו. כלומר, הסבל של האדם קשור ישירות לפער בין הציפייה לבין המציאות, ולא למצב החומרי שבו הוא נמצא.
בהמשך, אליעד מדגיש שלמעשה, האדם שמחזיק בכסף עלול להיות אומלל יותר מאדם חסר כסף, כי העשיר מעלה את רף הציפיות שלו מהחיים. למשל, אם אדם קיווה כל חייו ללמבורגיני, ברגע שהוא משיג אותה ומגלה שהיא לא הופכת אותו למאושר כפי שחשב, הסבל שלו עשוי להיות גדול יותר מהאדם שכלל לא ציפה ללמבורגיני מלכתחילה.
אליעד מרחיב ומסביר שכסף עצמו לא יכול לפתור את בעיית הסבל. הוא מראה שהבעיה אינה החיסרון של הדבר עצמו, אלא התפיסה של האדם לגבי הדבר החסר לו. אם האדם יבין שהרצון שלו אינו מחויב, כלומר, שהאושר אינו תלוי בכסף, אז הסבל שלו יכול להיעלם גם בלי כסף. האדם ירגיש טוב ברגע שהוא יבין שהרצונות שלו עצמם אינם מוחלטים, אלא יחסיים וניתנים לשינוי. אליעד אומר שזהו הסוד הגדול: כאשר האדם מבין שרצונותיו אינם מוחלטים, הוא יכול להשתחרר מהסבל גם בלי שום קשר לכסף או תנאים חיצוניים.
לדוגמה, אדם חלם כל חייו על למבורגיני וחשב שזה הדבר שיגרום לו אושר מוחלט. ביום שהוא משיג אותה, הוא מגלה שהוא עדיין לא מאושר. באותו הרגע הוא יכול להבין שכל הציפיות שלו עד היום היו שגויות. התובנה הזאת יכולה לשחרר אותו מהסבל, כי הוא מבין שגם אם ישיג דברים נוספים שהוא רוצה, הם לא בהכרח יביאו לו אושר. התובנה מאפשרת לאדם להיות חופשי מהתלות ברצונות חיצוניים ולהגיע לאושר אמיתי.
האם כסף מביא איתו יותר צער מאשר אושר...
- האם כסף מביא אושר?
- עושר ואושר
- האם כסף יכול לקנות אושר?
- איזהו עשיר השמח בחלקו?
- כסף לא קונה אושר
- מה גורם לאושר באמת?