האם תמיד תישאר לך שאלה, גם אם תשאל עד הסוף?

אליעד כהן פותח את הנושא בשאלה יסודית מאוד: האם תמיד תישאר שאלה, גם אם תשאל עד הסוף, גם אם תחפור הכי עמוק שאפשר בתוך עצמך? אנשים רבים שואלים את עצמם: בשביל מה להמשיך לשאול ולחקור אם ממילא לא נוכל אף פעם להגיע לוודאות מוחלטת? הרי לכל תשובה תמיד אפשר יהיה לומר "אולי לא", אז למה להתאמץ מלכתחילה?

אליעד מסביר שגישה זו היא סוג של ייאוש, אך היא לא רק ייאוש, אלא גם שקר פנימי שאדם מספר לעצמו. מדוע זו גם ייאוש וגם שקר? הייאוש נובע מכך שאדם אומר לעצמו: בכל מקרה לא אצליח להגיע לוודאות מוחלטת, לכל דבר תמיד יישאר ספק מסוים, לכן אין טעם לנסות בכלל. אבל מדוע זה שקר? כי אם האדם היה באמת משוכנע באופן מוחלט שאי אפשר לדעת שום דבר בוודאות, הוא לא היה סובל יותר משום דבר שקורה לו.

למה אדם סובל אם הוא באמת מאמין שאין שום דבר ודאי?

אליעד נותן דוגמה שמסבירה מדוע מדובר בשקר עצמי. אם מישהו מרביץ לך, ואתה סובל מכך, סימן שאתה לא באמת מאמין שאין ודאות. אם היית משוכנע לחלוטין שכל דבר מוטל בספק, היית מפקפק גם בכאב שאתה מרגיש. אם אתה באמת ובתמים מאמין ששום דבר איננו ודאי, אתה לא אמור לסבול בשום מצב, כי תמיד היית יכול להגיד "אולי הכאב לא אמיתי", או "אולי מה שקורה בכלל לא רע". אם היית באמת חי בתחושה שכל דבר מוטל בספק, לא היה שום סבל, כי סבל מבוסס על ודאות שאתה בטוח בדבר מסוים.

לכן, אם אדם סובל, זה מוכיח שהוא לא באמת משוכנע שאין דבר ודאי. בתוך תוכו האדם עדיין מאמין שישנם דברים מוחלטים וברורים, כמו שהכאב שהוא מרגיש הוא אמיתי וודאי. למרות זאת, כדי להתחמק מחקירה אמיתית הוא אומר לעצמו: "ממילא לא אוכל להגיע לוודאות, אז אין טעם לשאול".

כיצד תגלה אם אתה משקר לעצמך לגבי הספק והוודאות?

אליעד כהן מדגיש שהדרך לגלות האם אתה באמת משקר לעצמך היא על ידי כך שתהיה כנה עם עצמך ותשאל: האם אני באמת חי בתחושה ששום דבר איננו בטוח? האם באמת יש ספק אמיתי בכל דבר? כאשר אתה כנה עם עצמך, תגלה שלמעשה אתה מחזיק בדברים מסוימים כוודאיים ומוחלטים. למשל, אתה בטוח שהסבל שאתה חווה הוא אמיתי, אתה בטוח שמשהו רע לך, ולכן אתה סובל.

כל עוד יש משהו שאתה בטוח בו, אין לך את הזכות לומר שאתה מאמין באמת שכל דבר מוטל בספק. אתה רק משתמש בטענה הזאת כדי להימנע מלחפור פנימה, להימנע מלחקור ולשאול באמת.

האם תשובה של "לא יודע" היא תשובה טובה?

אליעד מסביר נקודה נוספת חשובה: יש מצבים שבהם האדם שואל שאלות פנימיות עמוקות מאוד, ומגיע למקום שבו הוא אומר "אני לא יודע". אליעד מבהיר ש"אני לא יודע" היא אכן תשובה טובה, כי זו תשובה כנה. כשאתה מגיע למקום שבו אתה לא יודע, אתה כבר נמצא במצב שבו אתה לא משקר לעצמך לפחות בנושא הזה. זאת האמת שלך כרגע, האמת היא שאינך יודע.

אך חשוב להבין ש"לא יודע" הוא שלב בתהליך החקירה, ולא נקודת סיום. המשמעות של "לא יודע" היא שהגעת לכנות אמיתית. עכשיו אתה יכול להמשיך לשאול הלאה עד שתגיע למקום עמוק יותר שבו אולי תדע משהו, או שתגיע לאמת כלשהי שתוכל לעמוד מאחוריה בלב שלם.

איך החקירה הפנימית מובילה אותך להבנת האחדות של המציאות?

אליעד כהן מבהיר כי דווקא העובדה שלכל דבר אפשר לומר "אולי לא", ולכל דבר קיים ספק, היא זו שמובילה להבנה עמוקה יותר של המציאות. מדוע? כי כאשר אתה חוקר ושואל עד הסוף, אתה מגלה שבסופו של דבר, כל ההפכים מתאחדים. כאשר אתה באמת מבין ששום דבר אינו מוחלט ושבכל דבר יש ספק, אז אתה גם מבין שבסוף הכל הופך לאחד. ההכרה בכך ששום דבר אינו וודאי, ושאפשר לומר "אולי" על כל דבר, מובילה להבנה שהכל זה למעשה אותו הדבר.

כלומר, הספק האינסופי הזה שמופיע בכל דבר בעולם, אינו מכשול אלא הזדמנות לגלות את האמת האולטימטיבית, שבה כל ההפכים מתאחדים. דווקא השאלה הבלתי פוסקת וההכרה בחוסר היכולת להגיע לוודאות מוחלטת על דברים קטנים, מביאה אותך להבין שבסוף הכל זו מהות אחת שלמה.

לכן אליעד מדגיש את החשיבות של לשאול ולחקור עד הסוף, עד הרגע שבו תבין שאין שום הבדל בין וודאות לספק, בין "יודע" ל"לא יודע", ובסוף תבין שהכל אחד.