איך ללמוד נכון את "ליקוטי מוהרן" של רבי נחמן מברסלב?

בלימוד של "ליקוטי מוהרן" מאת רבי נחמן מברסלב, חשוב להבין קודם כל את שיטת הלימוד עצמה ולא רק את התוכן. אליעד כהן מסביר שהמטרה בלימוד היא לאו דווקא להבין את מה שכתוב, אלא להבין את הדרך שבה רבי נחמן לימד. כאשר לומדים תורה מ"ליקוטי מוהרן", התורה לרוב נפתחת בציטוט מסוים, אך הציטוט הזה אינו העיקר. אליעד מסביר שרבי נחמן השתמש בציטוטים כ"אסמכתא בעלמא" בלבד, כלומר, הוא השתמש בהם כנקודת פתיחה לדיון עמוק יותר שרצה להעביר. למעשה, הציטוטים הם כמו עטיפות חיצוניות - הם לא מחייבים הבנה מדויקת של המקור כדי להבין את המסר הפנימי.

לדוגמה, בתחילת תורה ע"א בחלק א', רבי נחמן פותח בציטוט מסוים שנוגע למושגים כמו גלגלים, צדקה, נשר, רחמים ושבת. הציטוט עוסק בשאלה על הבאת מים מבור במדבר, באמצעות חבל שעשוי מסיבים. לכאורה הטקסט נראה טכני, אך המטרה האמיתית של רבי נחמן אינה שתבין את הטקסט כפשוטו, אלא שתדע להוציא ממנו רמזים עמוקים על המציאות ועל הדרך להבין את התורה שלו.

מה המשמעות האמיתית של הציטוטים ב"ליקוטי מוהרן"?

הציטוטים שמובאים בתחילת כל תורה בספר "ליקוטי מוהרן" הם למעשה רק רמז או הקדמה לסוגיה פנימית ועמוקה הרבה יותר. לפי אליעד, רבי נחמן היה יכול להשתמש בכל טקסט אחר, אפילו קטע מעיתון, ועדיין להוציא מתוכו את אותה המשמעות. זאת משום שהמטרה היא המסר העמוק, ולא הטקסט עצמו.

לדוגמה, כשהוא מצטט את המשפט "דרך הנשר בשמיים", רבי נחמן רוצה ללמד משהו על מושג "רחמים" ו"צדקה". כשהוא מדבר על גלגלים, הוא מתייחס לשני מושגים מנוגדים: האמונה בחידוש העולם לעומת האמונה שהעולם קדמון, קבוע ודטרמיניסטי.

מהי המשמעות של המושגים צדקה, גלגלים ואמונה לפי רבי נחמן?

רבי נחמן משתמש במונחים רבים כמו צדקה, גלגלים, רחמים, שבת ואמונה, אך הוא לא מתכוון אליהם בצורה המילולית שלהם בלבד, אלא לכל מושג יש בחינה פנימית וסימבולית. למשל, צדקה אינה רק נתינת כסף לעני, אלא מבטאת אמונה עמוקה בחידוש העולם ובייחוד הבורא. כאשר אדם נותן צדקה מתוך אמונה אמיתית, הוא בעצם מאמין שהעולם מתחדש בכל רגע ורגע ואין לו סיבה לחשוש לעתיד. אם אדם נותן צדקה מתוך פחד או מתוך אינטרס חומרי, הנתינה אינה שלמה ואינה מחזקת באמת את אמונתו.

ה"גלגלים" מסמלים את דרך הטבע והמציאות הדטרמיניסטית שבה כביכול "מחויב" שאם תיתן צדקה, יהיה לך פחות כסף. אך רבי נחמן מלמד אותנו שהצדקה, כשהיא נעשית בצורה שלמה ומתוך אמונה בחידוש העולם, יכולה "לשבור את הגלגלים" - כלומר, לשנות את חוקי הטבע כביכול. הוא מתאר את התהליך הזה כדרך שבה העני למעשה "עושה טובה" לבעל הבית, כי הוא מאפשר לו להוכיח לעצמו שהוא מאמין באמת בחידוש העולם.

מה ההבדל בין נתינת צדקה מתוך אמונה ובין נתינה למטרת רווח?

אליעד מסביר שאם אדם נותן צדקה מתוך רצון להתעשר, הוא לא הבין את הרעיון הפנימי של הצדקה. המטרה של הצדקה היא לשבור את התלות של האדם בכסף, ולחזק את האמונה בכך שהעולם מתחדש בכל רגע. אם האדם נותן צדקה ומרגיש פחד או חשש שלא יהיה לו כסף, הצדקה שלו פחות שלמה ופחות אפקטיבית. לעומת זאת, כאשר אדם נותן צדקה מתוך אמונה אמיתית בכך שכל רגע מתחדש, שאין שום קשר בין כמה כסף יש לו עכשיו למה שיהיה לו בעתיד, אז הצדקה שלו היא שלמה והוא למעשה מתחבר לאמונה אמיתית.

לדוגמה, רבי נחמן מביא סיפור על גביר קמצן שנתן צדקה, אבל שאל את עצמו מדוע היה עליו לעבוד קודם בשביל להרוויח אוכל, אם הקב"ה נותן פרנסה לכל. התשובה היא שהעבודה אינה קשורה לפרנסה, אלא רק לחובותיו של האדם. כשהאדם מאמין בחידוש העולם, הוא יודע שלא העבודה שלו מביאה את הכסף, אלא רצון הבורא בלבד. לכן צדקה שניתנת מתוך אמונה אמיתית מחזקת...