שאלה: איך להטיל ספק בחושים?

אליעד: מי הציע לך להטיל ספק בחושים? אם העצה באה ממך, אז אולי עדיף לא לשמוע לעצות שלך? אך אם לא תשמע לעצות שלך, אז למי תשמע?

בא נניח שתטיל ספק בחושים, למשל אתה רואה שולחן, אז אולי אין כאן שולחן? מה זה נתן?

אם תטיל ספק בחושים, אז לא תדע אם יש כאן שולחן או אין כאן שולחן, נכון? אז עכשיו אתה תטיל ספק בחושים שלא יודעים, ואתה תאמר, יש שולחן. גם כרגע אתה מטיל ספק בחושים, אם החושים היו תופסים את המציאות אחרת, אז כבר עכשיו היית מטיל בהם ספק.

מה זה נותן שמטילים ספק בחושים? החושים קיימים בכל מקרה.

שאלה: אם אטיל ספק בחושים, אולי אראה את הדברים כפי שהם.

אליעד: אבל מי מחליט לך איך הדברים הם כפי שהם? אולי כפי מה שהם זה לראות שיש כאן שולחן.

האם עוור שלא רואה כאן שולחן, האם הוא רואה את הדברים כפי שהם?

ואם תראה את הדברים כפי מה שהם, מה זה נתן?

אתה מפספס משהו בלהטיל ספק בחושים. לא הבנת את הפואנטה.

להטיל ספק בחושים זה לא אומר שאין כאן שולחן, אם תעצום עיניים אתה מיד מטיל ספק בחוש הראייה ולא רואה שולחן. ואז מה?

הרעיון זה להבין את החושים. יש פה שולחן, שאלת השאלות היא, מה עומד מאחורי ה"יש פה שולחן".

אם אני רוצה לדייק יותר, אני רואה שיש פה עכשיו שולחן. ואם נרצה לדייק יותר, אני חושב שהעין שלי משדרת למוח שלי צורה של שולחן שנמצאת בתוך החדר עכשיו.

יש - יש שולחן, אני רואה שיש שולחן, ויש העין שלי אומרת למוח שלי שיש שולחן.

היותר מדוייק, אני חושב שיש פה שולחן. אני עכשיו חושב שיש פה שולחן.

אז נשאר להבין מה זה, אני חושב שיש שולחן.

אז אם מפרקים את זה, מהצד שיש הבדל בין יש לאין, יש אני, ולאני יש מחשבה שאומרת לו שיש פה משהו בצורה מסויימת שמוגדרת כרגע על ידי כשולחן. ואם הולכים אחורה ושואלים, מי אמר שיש הבדל בין יש לאין? אז אני לא יודע אם יש פה שולחן או אין פה שולחן.

אם אני לא יודע אם יש הבדל בין יש לאין, אז אני לא יודע ממילא הלאה.

אני אומר, כשאתה רואה שולחן תנסה להבין מה זה אומר. זה אומר שהמוח שלי חושב שיש שולחן.

במה תלוי שאני יחשוב שיש פה משהו? בזה שאני מבדיל בין מה שיש למה שאין. ואם אין הבדל בין יש לאין, אז אני לא יכול בכלל לדעת שיש פה משהו.

המטרה היא לא להטיל ספק בחושים, אלא המטרה בסוף זה לצאת מכל ההגדרות. ולצאת מכל ההגדרות זה על ידי הבנה.

אם אתה מבין, אתה מבין שיש הבדל בין יש לאין, ואז אתה מבין שיש הבדל בין אני ללא אני, ויש לי זיכרונות, ועבר והווה, ומחשבות וסיפורים, ואני רואה משהו ואז אני קורא לזה שולחן - זה מה שמסתתר מאחורי, הנה שולחן.

אבל ההתחלה של מה שמסתתר מאחורי - הנה שולחן, זה אני מאמין שיש הבדל בין יש לאין. ועל האמונה הזאת מושתת כל התפיסה.

ההבנה שאומרת הינה שולחן, תבין אותה עד לעומק שתראה שהיא נשענת על זה שיש הבדל בין יש לאין. אתה צריך להבין אותה ולא להטיל בה ספק.

איפה כן אפשר להטיל ספק בחושים, כשאתה שואל, אולי אין שולחן? זה עדיין משאיר את השולחן, אבל כשאתה שואל, אולי לא, אולי לא? אז בסוף אתה לא יודע כלום.

איך זה הולך? יש פה שולחן, אולי לא? אולי לא, אבל אני רואה פה שולחן. מה יותר אמיתי, שאני רואה שיש פה שולחן או שיש פה שולחן? שאני רואה שיש פה שולחן.

אז תטיל ספק גם בזה, אולי אני לא רואה שיש פה שולחן? אבל אפילו אם אני לא רואה שיש פה שולחן, אני חושב שיש פה שולחן. אז אולי אתה חושב שיש פה משהו אחר? אז התשובה, אני חושב שיש פה משהו ואני קורא לו שולחן.

ומשפט שאי אפשר לטעות בו, אני חושב שיש פה משהו.

מי אמר, אולי אין פה משהו? אולי פה אין משהו, אבל יש משהו באופן כללי. אולי זה לא פה? יש פה משהו שאני קורא לו שולחן, נחתוך את השולחן, אני חושב שיש פה משהו, נוריד את המילה פה, אז נשאר, אני חושב שיש משהו, נוריד את המילה יש משהו, נשאר, אני חושב שיש אפשרות שיש משהו, נוריד את היש אפשרות שיהיה משהו, נשאר, אני רואה שיש הבדל בין משהו ללא משהו, נוריד את זה, לא יודע כלום.

זה המהלך עד לנוק אאוט.

לא משנה אם אתה רואה שולחן או לא רואה שולחן, אם אתה עדיין יודע שיש משהו או שאין משהו, עדיין אתה נשאר בחווית צמצום.

כול זמן שאתה חווה משהו, או יודע שיש או שאין, אז אתה עדיין במוגדר.

דוגמה, יש פה שולחן, מה המילה הכי חזקה? יש. מה פחות חזקה? פה, ומה פחות חזקה? שולחן. יש - הכי מחויב.

ועכשיו אתה מתחיל להטיל ספק, מי אמר שיש פה שולחן? אני עכשיו רואה פה שולחן. את המילה רואה אפשר להחליף לחושב ש.. ועדיין נשארתי עם אותה משמעות.

ונשאל ומי אמר לך שיש פה שולחן?

השאלה אולי זה חלום? מבחינתי זה לא משנה, מה ההבדל בין חלום למציאות? השאלה היא כמה אני מרגיש שזה ממשי, אם אני מרגיש שזה ממשי עבורי אני מתייחס לזה, ואם זה לא ממשי עבורי, אני לא מתייחס לזה. ואם מבינים את זה, אז כבר אין הבדל בין חלום למציאות.

האדם חושב שיש הבדל בין חלום למציאות, כי הוא אומר, שבמציאות הוא רואה, ובחלום הוא מדמיין, אבל מה זה רואה? זה חושב בעוצמה חזקה, ומדמיין? חושב בעוצמה חלשה. מדמיין חלש זה חולם ומדמיין חזק זה רואה.

אם אדם מבין את זה, אז אין הבדל מבחינתו אם הוא ישן או ער.

אדם שישן בלילה וקרה לו אסון בלילה, הוא סובל מטראומה. כי מבחינתו זה קרה במציאות. אלא אם כן הוא שכח את זה, אבל גם אם זה קרה במציאות והוא שכח, אז זה גם לא משפיע עליו.

זאת אומרת, שמה שקורה לך בחלום בלילה זה כמו שזה קרה לך במציאות, אין שום הבדל, השאלה היא כמה אתה מודע לזה, וכמה אתה זוכר את זה.

נחזור לשולחן, אני חושב שיש פה שולחן, זה יותר חזק מ... אני רואה שיש פה שולחן.

מדוייק יותר, אני עכשיו חושב שיש פה משהו שאני מגדיר אותו כרגע כשולחן. עכשיו נראה מה החוליות החלשות שלו. מה המילה הכי חלשה במשפט? שולחן. אז נשאר, אני עכשיו חושב שיש פה משהו שאני כרגע מגדיר אותו בצורה כל שהיא. המילה שולחן נהפכה לצורה כל שהיא.

אפשר, אני עכשיו חושב שיש פה צורה כל שהיא שאני כרגע מגדיר אותה כצורה.

שאלה: זה שולחן, למה לסבך?

אליעד: אנחנו מנסים לגרום לבן אדם, שכאשר הוא רואה את השולחן, שיבין איך המוח עובד. כי המוח לא רואה פה שולחן, המוח רואה צורה, ולצורה הוא קורא שולחן. אנחנו מסבירים את הדבר שקורה במוח באלפית המילימטר. הוא הספיק להבדיל בין יש לאין, הוא הספיק להבדיל בין מה שהוא לבין מה שלא הוא, הוא הספיק לנתח מקום וזמן, פה או שם, כרגע או אתמול, איזה צורה, איזה גודל, מה אני זוכר שזה ואיך קוראים לזה - כל זה בזמן אמת.

אבל המוח לא ישר אומר לך שיש פה שולחן, הוא אומר שיש פה צורה ואחר כך יש פה שולחן. אפשר לכתוב ספר מה קרה לפני שהמוח ראה שיש פה שולחן. העולם נברא, הזיכרון הסתכרן, תחושת הזמן - העתיד והעבר, תחושת המקום, כל המנגנון.

ומה שאנחנו מסבירים פה, מה קרה לפני, עד מה קרה בהתחלה. מה היה האירוע הראשון שהוביל לכך שיש פה שולחן? התשובה, שהייתה הפרדה בין יש לאין.

אני כרגע חושב שיש פה משהו שאני כרגע מגדיר אותו בצורה כל שהיא. על מה אפשר לוותר? כרגע ופה זה אותה דרגת קושי, זה זמן ומקום.

אז אפשר להגיד, אני בזמן כל שהוא, חושב שיש במקום כל שהוא, משהו כל שהוא = אני בזמן ובמקום כל שהם חושב שיש משהו.

מה שאני בטוח הוא שיש משהו, ולא משנה הזמן והמקום. מה נשאר לנו - אני, בזמן ומקום כל שהם, חושב, שיש, משהו.

החוליה החלשה זה בזמן ומקום כל שהם, ונשאר אני חושב שיש משהו. ואת זה אפשר להפוך, אני חושב שיש, ואת זה אפשר להפוך, לאני חושב שאולי יש, ואת זה אפשר להפוך, שאני בטוח שיש אפשרות שיש, ואת זה להפוך שאני בטוח שיש הבדל בין יש לאין, ואז אני לא בטוח בזה, וסיימתי.

שאלה: אז נשארת עם האני.

אליעד: לא, אם את לא מבדילה בין יש לאין, אז הכל נעלם.

אני חושב שיש משהו, אני מוכן להטיל בזה ספק ולהגיד שאולי יש משהו, הבסיס של זה שאני חושב שיש אפשרות שיש משהו, כי אם לא הייתי חושב שיש אפשרות, לא הייתי חושב שאולי.

כדי שאפשר לחשוב שיש משהו, אני צריך לחשוב שיש אפשרות שיש משהו. ואני חושב שיש אפשרות שיש משהו מבוסס על זה שאני חושב שיש דבר כזה משהו.

שוב - אני חושב שיש פה משהו, כדי שאחשוב זאת אני צריך להיות מסוגל לחשוב שאולי יש פה משהו. כדי להיות מסוגל לחשוב שאולי יש פה משהו, אני צריך להיות מסוגל לחשוב שיש אפשרות שיש פה משהו. למעשה העברתי את זה לרמת הפוטנציאל. אמרתי שאפילו אם זה לא בכוח זה בפועל. כדי לחשוב שתהיה פה אפשרות שיש משהו, אני צריך לחשוב שיש משהו. וכדי לחשוב שיש משהו, בשביל זה אני צריך לחשוב שיש הבדל בין משהו ללא משהו. ואם אני שואל, מי אמר שיש הבדל בין משהו ללא משהו? זהו, נגמר, המהלך הסתיים.

אין לאן להתקדם יותר.

שאלה: למה אתה לא מפקפק בחושב?

אליעד: בכל צמצום שלא נעשה, בסוף ישארו שלושה - אני, חושב, משהו - החושב, המחשבה, והנחשב. איך שלא נצמצם, בסוף נגיע לשלושת אלו. יש את זה שחושב, יש את הדבר שחושבים עליו, ויש את המחשבה שמחברת אותם. יש את הרצון, הרוצה והדבר שרוצים.

עכשיו, הוודאות של שלושתם היא אותה וודאות, כל אחד מהם תלוי בקיומו של השני. אם אין חושב אין מחשבה. אם אין מחשבה אין חושב. ואי אפשר שתהיה מחשבה מבלי שיהיה מישהו שחושב אותה.

ואז אתה שואל, וזה עצמו על מה נשען? על זה שאני מבדיל בין יש לאין.

למשל אתה לוקח את החושב, ורואה שיש הבדל בין אני ללא אני. אתה לוקח את המחשבה ורואה שיש הבדל בין אני חושב על זה לבין אני לא חושב על זה. אתה לוקח את הדבר שאתה חושב עליו, ורואה שיש הבדל בינו לבין שאר הדברים.

בסוף אחרי כל הצמצומים יש דבר אחד שוודאי לי, שיש ואין זה שני הפכים, ואז שואלים מי אמר? וסיימת.