אליעד כהן מסביר בשיחה זו את עומק מנגנון הכעס והדרך לשחרור מוחלט ממנו. תחילה הוא מדגיש שהבעיה האמיתית אינה בעצם הכעס, אלא בכך שהאדם אינו רוצה את הכעס שלו. לדוגמה, אדם שמשחק שש - בש, כועס כשהוא מפסיד, אך הכעס הזה אינו סבל, אלא חלק מההנאה מהמשחק. האדם בוחר בכעס הזה מרצונו, ולכן אינו חווה אותו כסבל. לעומת זאת, בחיים האדם לא מרגיש שהוא בוחר בכעס, ולכן הוא סובל ממנו.
אליעד מדגים זאת באמצעות דוגמאות פשוטות כמו אדם שאוכל משום שהוא כועס על כך שהוא רעב, או אדם שקם בבוקר משום שהוא כועס על כך שהוא במיטה. כל פעולה שהאדם עושה נובעת מכעס - כי האדם תמיד רוצה לשנות משהו במציאות שלו. כאשר האדם לא מקבל את המציאות, הוא כועס.
מי באמת שולט ברצון ובכעס שלך?
אליעד מעמיק ואומר שהאדם לא שולט לא רק במה שקורה סביבו, אלא גם במה שקורה בתוכו. האדם חושב שהוא "אני" - כלומר, הגוף שלו והתודעה שלו - אבל הוא אינו מבין שהוא בעצם חלק ממשהו גדול יותר, שהוא המציאות כולה. האדם לא באמת בוחר מה הוא רוצה או לא רוצה. אליעד נותן דוגמה שהאדם לא בוחר אפילו את העובדה שהוא קיים, את המחשבות שלו, את הרגשות שלו ואת הרצונות שלו. הוא למעשה מופעל באופן מוחלט על ידי המציאות.
כדי להבין זאת, אליעד מציע דוגמה של דמות בתוך חלום. הדמות בתוך החלום חושבת שהיא עושה את הפעולות, אך מי שבאמת פועל הוא החולם. כך גם האדם - הוא כמו דמות בתוך חלום שהמציאות חולמת, ולכן כל הכעס והרצונות של האדם נקבעים מראש על ידי המציאות.
איך להכיל את הרע, והאם אפשר להגיע למצב שאין כעס בכלל?
אליעד מסביר את הרעיון של "הכלה". הכלה אמיתית אינה לומר "אני רוצה את הרע", אלא להבין לעומק שכל המציאות, כולל הרע והטוב, הם בעצם אותו דבר בדיוק. להכיל את הרע משמעותו שהאדם מגיע למצב שבו הוא יכול לחוות את התחושות הכי שליליות - כעס אינסופי, דיכאון אינסופי, כאב אינסופי - ולהיות שלם לחלוטין עם זה. כאשר האדם מבין לעומק שכל הדברים הם למעשה ביטוי של אותו הדבר עצמו, אז הוא לא מפחד משום תחושה או רגש, כי הוא מבין שהוא זה שיוצר את הכל.
אליעד מדגיש שהאדם לא יכול להימנע לחלוטין מכעס כל עוד הוא קיים, כי כל קיום מחייב רצון כלשהו, ורצון הוא תמיד חיסרון, ולכן סוג של כעס. אך האדם יכול להגיע למצב שהוא חווה את הכעס בצורה כזו, שהוא מבין שהוא זה שרוצה בכעס הזה, ואז הכעס אינו בעיה.
איך להפסיק לשקר לעצמך ולראות את האמת הפנימית?
אליעד מסביר שכל סבל נובע מכך שהאדם משקר לעצמו. האדם חושב שמשהו חיצוני לו גורם לו סבל, אך בפועל הסבל נובע רק מתוך הרצון שלו עצמו. הוא נותן דוגמה של אדם במונית שמישהי מרעישה לידו. האדם חושב שהרעש הוא שגורם לסבל שלו, אך אליעד מראה שזה לא נכון - הבעיה האמיתית היא שהאדם לא רוצה את הרעש הזה. הוא מדגים זאת בכך שאם האדם היה רוצה את הרעש, לא היה סובל כלל. ולכן, האדם חייב להפסיק לשקר לעצמו ולהודות שהבעיה היא בו בלבד - ברצון שלו לשנות את המציאות.
האדם חייב לשאול את עצמו לעומק: "למה אני בכלל לא רוצה את הרעש הזה? למה אני לא רוצה את המציאות כפי שהיא?" רק כאשר האדם באמת יחקור לעומק את הרצון שלו, הוא יגלה שהבעיה אינה ברעש, אלא ברצון שלו עצמו.
מה משמעות ההבנה שהמציאות היא זאת שרוצה הכל דרכי?
הנקודה המרכזית שאליעד מדגיש היא שהאדם הוא לא יישות עצמאית, אלא חלק בלתי נפרד מהמציאות...
- איך להשתחרר לחלוטין מהכעס?
- האם אני באמת בוחר את הרצון שלי?
- איך להכיל את הרגשות השליליים שלי?
- למה האדם לא מקבל את המציאות כפי שהיא?
- מה זה להכיל את הרע?
- איך לחוות את עצמי כאלוהים?
- מה זה אומר שהמציאות רוצה הכל דרכי?
כשאת יושבת מולי, את מתכוונת לגוף ומקסימום לתודעה. עכשיו התודעה והגוף שלך זה חלק ממשהו גדול יותר. עכשיו את לא שולטת בכל מה שקורה סביבך, את חווה חוויה של עבד, את חווה שמכריחים אותך לקום בבוקר, לאכול, לעבוד וכו', והחוויה הזאת מדכדכת.
עכשיו, לא רק שאת לא בוחרת מה שקורה סביבך, את גם לא בוחרת את מה שקורה בתוכך. זה נכון בגלל שאת מזדהה עם הגוף והתודעה, אבל אם היית יותר חכמה, היית מבינה שאת זה לא רק הגוף והתודעה, אלא את המציאות. כשהיית הולכת ברחוב ורואה מישהו הולך, היית מבינה שאת מזיזה אותו. רק שתביני שיש צורת חשיבה מסוימת, שבה הכל כרצונך תמיד.
אם תביני את זה, תמיד יהיה לך טוב, ואם לא תביני, לא משנה איך תסובבי את זה, תמיד תרגישי חסר.
אין אדם שהוא בלי כעס, אפילו אדם שאוכל, הוא כועס על זה שהוא רעב. אפילו שאני מזיז את היד, זה בגלל שלא היה לי טוב וכעסתי, ולכן הזזתי אותה. האדם לא מרוצה מהמציאות ולכן הוא כועס, ולכן הוא משנה דברים.
ההבנה היא שאת המציאות, שאצלה הכל מושלם, הכל אחד. ואת המציאות, שבוחרת לצמצם את עצמך, ואת היא זאת בוחרת, שהצורה הזאת תכעס. בהתחלה זה מתחיל שטוב לך, כי הכל אחד, ואחר את מצמצמת את עצמך לגוף שלך, ובוחרת מה שקורה לך. אז אם היית חווה זאת, אז היית מבינה שהכל כרצונך.
עכשיו, אין אפשרות להתחמק מהכעס לגמרי, כל זמן שאת קיימת, תמיד את רוצה משהו. להגיד אני רוצה לחיות זה גם סוג של כעס, למה? כי אני לא רוצה למות. לכן אין שיטה שתעבוד נגד הכעס.
מה פירוש לא לכעוס? שאת מסוגלת להכיל בתוכך כעס אין סופי. את מגיעה למצב שאת יכולה לכעוס בכעס הכי גדול בעולם, ושיהיה לך טוב עם זה. זה נקרא שאין לך בעיה של כעס.
אם את רוצה להתמודד עם הכעס, הדרך היחידה זה, שאת תכילי את הדבר הכי רע בעולם. תדמייני את הדבר הכי רע בעולם בתוכך, וטוב לך עם זה. זה נקרא להיות נקייה מהכעס לגמרי. אם תחווי שאת רוצה את הדבר הכי רע, אז את האדם הכי חופשי בעולם, כי אי אפשר לאיים עליך. את חווה שאת הראשון, שנמצא מחוץ לדברים. כי אם לא, אז את תמיד תפחדי ממשהו, ותמיד יהיה לך רע ממשהו אחר. אני מביא לך פתרון לכל הבעיות.
שאלה: מה זה להכיל?
אליעד: מצד אחד את מאוד כועסת, אך מצד שני את מכילה את זה, וזה טוב. מצד אחד את מרגישה מאוד רע, אך מצד שני את מרגישה עם זה מאוד טוב.
כרגע את מבינה שאם אני רוצה ויש לי אז טוב לי, ואם אני רוצה ואין לי, אז רע לי, או הפוך. אבל אני מדבר על משהו אחר. אבל תזכרי שרק את מרגישה רע, למציאות לא רע. לא משנה כמה רע לך, המציאות רוצה את זה.
למציאות אין יותר או פחות טוב. היא לא יכולה להגיד שזה יותר טוב מזה, למה? כי היא עושה את שניהם. והיא יכולה גם לשנות, אף אחד לא מגביל אותה. המציאות מכילה את הכל. מה הכוונה להכיל? שהיא חווה את הכל בצורה שווה.
יש דבר אחד שממנו הכל יוצא - יש קיר, יש אליעד, יש שולחן, יש רגשות, ויש הרבה דברים, אבל אין הבדל בין כל הדברים האלה. אין הבדל בין קיר לכעס, שניהם באים מאותו מקום. מצד המציאות אין הבדל בין קיר, לכסא, לבן אדם, ולתחושה של בן אדם. זה הכל צורות שונות. למעשה זה תחושות שונות.
להכיל הכוונה שאת מעבר לדברים. את יוצאת מהגוף, יוצאת מהתודעה של עצמך, יוצאת מהעולם, נמצאת בשום מקום, ומשם את אומרת אני מכילה את הכל. הכל עבורי אותו הדבר, זה סוג של השתוות. את למעשה יוצאת מכל ההגדרות של הטוב והרע, את לא מבדילה בין יש רעש לאין רעש, את לא מבדילה בין זה שאת במונית או בספארי.
במצב שלך עכשיו, את עושה הפרדה בין רעש ללא רעש, עכשיו את לא רוצה את הצורה של הרעש. אבל אם עכשיו היית מחוץ למקום, אז לא הייתה לך שום בעיה.
אני לא אומר לך לרצות את הרעש, כי אם תרצי את הרעש, תרצי את הרעב, ואז תמותי. אני אומר לך, תרצי את זה שאת רוצה לכעוס על הבחורה בגלל שהיא עושה רעש. אבל את תשאלי, למה שאני ארצה להרגיש רע? אז אני אומר לך, תדעי לך שזה את מבחירה חופשית, בוחרת לרצות להרגיש רע.
את עכשיו נוסעת במונית, והבחורה מרעישה. אם היית חווה שהמציאות עכשיו גורמת לי להיות קיימת, המציאות גורמת לי לרצות שהיא לא תרעיש, המציאות גורמת לה להרעיש, המציאות גורמת שאת תשמעי אותה - אם היית חווה את זה תמיד, היית נעלמת במירכאות, והיית נהפכת למציאות.
אם תתבונני בזה מספיק ותראי אנשים זזים, תביני משהו מזיז את האנשים. וכשאת רואה קיר עומד, את מבינה שיש מישהו שעושה שהקיר יעמוד. כשאת מסתכלת על העולם, את רואה שיש מישהו שעושה שהעולם יהיה קיים.
כשאת אומרת שאת רואה שמישהו מזיז את האנשים, למעשה אין אנשים, אין פה שום ישות, חוץ מהישות הראשונה. זה לא כמו תיאטרון בובות, שמישהו מזיז את הבובות. האמת היא שזה שמזיז את הבובות והבובות עצמם זה אותו אחד.
בתיאטרון בובות, אם זה שמפעיל את הבובות, יפסיק להפעיל אותן, הבובות ימשיכו להיות קיימות, אבל במציאות הצורות לא יכולות להיות קיימות ללא ההוויה.
למשל את עוצמת את העיניים ומדמיינת פיל, האם הפיל קיים? הוא קיים, אבל הוא את. את לא רק מזיזה את הפיל, את גם הפיל. כשאת רואה את האנשים, זה לא רק שמישהו מזיז אותם בחוטים, אלא זה מישהו שמהווה אותם, שמקיים אותם. עכשיו שאת רואה חדר, יש משהו שעושה את החדר הזה עכשיו. ואם תחווי את זה, את תיעלמי, ואז תהפכי לראשון.
למשל את מדמיינת פיל, והפיל אומר אני, מי אומר אני?
שאלה: אני.
אליעד: הפיל שאומר אני, האם הוא יודע שמישהו גורם לו להיות קיים ואומר אני דרכו? לא. הוא מבחינתו חושב שהוא עושה את כל הדברים, אבל את היא זאת שאומרת, אני, דרך הפיל.
עכשיו את היא כמו אותו פיל. כי אותו אחד, עשה את זה כל כך משכנע, שאת בטוחה שאת היא זאת שעושה את כל הדברים.
אבל גם כאשר את חולמת חלום, זה מאה אחוז אמיתי לך. אין לך שום אפשרות לדעת שאולי עכשיו את לא בתוך חלום. אולי את כרגע בתוך חלום?
שאלה: אולי.
אליעד: אז בואי נבדוק.
שאלה: כאשר אני חולמת, אני מרגישה שזה ממש אמיתי, אז אולי גם זה חלום, כלפי מישהו אחר?
אליעד: מה שחשוב שתביני שהראשון, הוא את. איך חווים? על ידי שמבינים. אם היית חווה זאת, לא באמת היית כועסת. את הרי בחלום של עצמך, ולכן אין על מה לכעוס?
שאלה: אבל עדיין בתוך החלום, אני קיימת.
אליעד: אבל זה האני הגבוה.
תדמייני שאת הולכת ברחוב, ופוגעת בעמוד ומקבלת מכה, האם את כועסת על הדמיון שלך? לא. את הרי עושה זאת, לכן את לא כועסת. מה שאני בא להגיד, שאם את חווה שאת הראשון, אז הכל זה בהתאם לרצון שלך. זה נקרא פיתרון שנעשה על ידי הבנה. את לא אמורה לשנות כלום, אלא אם את רוצה. גם אחרי שתביני זאת יהיו לך שאלות, אבל את קרובה לסיום.
יש מציאות שהיא עושה בכל. את המציאות שעושה הכל. אם היה לך מספיק רע, אז היית מאוד רוצה להבין זאת, והיית נזכרת שאת עושה הכל.
שאלה: איך אני בודקת, שאני זה המציאות שעושה הכל?
אליעד: אם זה לא את, אז מי זה כן? בואי תנסי לתת לי הסבר שזה לא את.
למשל כשאת במונית, יש רעש. אז מי זה שאחראי שיש רעש במונית? מי אחראי שאת כועסת בגלל הרעש?
שאלה: אני מבינה שהמציאות אחראית על הכל. איך זה עוזר שאני רואה עצמי בתוך חלום?
אליעד: אם את בתוך חלום, ואת הולכת עכשיו, ורואה שמישהו מדבר איתך, האם את מבינה ששניכם זה את? בתוך החלום כל מה שאת רואה, זה את, כי את היא זאת שחולמת את החלום. לכן זה יכול לתת לך הבנה על המציאות, שכול מה שאת רואה, זה את, האני הגבוה.
עכשיו, כאשר משהו מכעיס אותך, אל תנסי למצוא סיבות, למה משהו מכעיס אותך, תנסי לראות שאת מתנגדת למה שקורה, תנסי להסתכל פנימה. למה יש מישהו שלא רוצה את המציאות? במקום לראות שהיא מציקה לך, תבדקי, מדוע אני לא רוצה את הרעש שלה? למעשה את מציקה לעצמך.
אותך לימדו שכאשר יש בעיה, פותרים אותה על ידי זה שמשנים אותה, למשל, יש כאב ראש, לוקחים כדור נגד כאב ראש, ונעלם הכאב ראש. אף אחד לא גילה לך שכאשר יש לך כאב ראש, זה בגללך. אם יש לך כאב ראש, את יכולה לקחת כדור, אבל בתוכך תביני, שהבעיה לא שם, אלא הבעיה היא שאת לא רוצה את הכאב ראש.
כאשר את כועסת על הבחורה, ראשית את צריכה להבין שכול מה שאת חושבת עליה, זה את. קודם כל עליך להבין מי פה אשם. והאשם זה את. את אומרת שהיא פושעת, אבל זה לא נכון, את היא הפושעת. קודם תדעי מי האשם, קודם תביני היכן הבעיה פה? למעשה הבחורה בסדר גמור, את היא שמרעישה לעצמך את הראש.
את צריכה להבין שאת היא האחראית. אף אחד לא אחראי לצרות שלך מלבדך. אם זאבים עכשיו טורפים אותך, רק את אחראית לסבל שלך בגלל הזאבים. תביני שמי שאחראי זה את. לאן זה מוביל? קודם תביני שאת השורש של המצב. רק את האחראית אם טוב לך או רע לך.
אם עכשיו זכית בלוטו וטוב לך, תדעי שזה בכלל לא קשור ללוטו, זה קשור בך, שאת רוצה לזכות בלוטו ולכן טוב לך.
למה זה יוביל? זה יוביל לשאלה המתבקשת, אם אני אחראית לזה, אז למה אני לא תמיד שמחה, כאילו זכיתי בלוטו? למה שאני לא אשמח אם הבחורה מרעישה? אז תשאלי, אבל מי אחראי לרצון שלי? ואם תשאלי את זה, את תראי שזה לא בשליטתך, זה בעצם המציאות עושה. ואז זה יבטל לך את החוויה של הבחירה. ואחר אם תביני את זה יותר, את תיעלמי, לא תהיי קיימת, ואז תהפכי למציאות, ותראה שהכל אחד.
שאלה: בעבודה אני מנסה לעשות זאת, אבל הכעס משתלט עלי.
אליעד: קשה לאדם להרגיש שהוא אשם, ולכן הוא מנסה לגלגל את הכעס על אחרים. אם למשל היית במדבר והיית כועסת, היית מאשימה את עצמך, כי אין לך את מי להאשים. אבל כאשר את נמצאת עם אנשים, עולה לך כעס ואת מוציאה אותו על אחרים. לכן כאשר את כועסת את אומרת שאחרים גם אשמים בכעס שלך, ולא רק את. אבל האמת היא שרק את אחראית לכעס שלך, ולכן עליך לקחת אחריות על החיים שלך.
את צריכה להיות בטוחה בזה, שאת היא האחראית למה שקורה לך, אם לא תהיי בטוחה בזה לא תוכלי להתקדם.
אם לא היית יודעת שאת קיימת, הייתה בעיה? לא. אז מי גורם לכך שתדעי שאת קיימת? המציאות. שאת אומרת, אני ואני, האם את מבינה שאת היא המציאות?
אם היית מבינה שיש מציאות שעושה אותי, וגורמת לרצון שלי, אז אני לא שונה, מפיל בתוך חלום. למשל את מדמיינת פיל בתוך חלום, והפיל אומר שהוא רוצה. מי הוא הפיל? זה את. מה שהפיל רוצה? זה גם הרצון שלך. האם האני של הפיל בשליטתו? לא. האם הפיל אחראי? לא. כל הפיל הגדול הזה, עם כל מה שהוא חושב שהוא יכול לעשות. בשנייה את יכולה להעלים אותו, אם תחשבי על תפוח.
אם למשל הוא חושב שהוא עשה ועשה, וכל הזיכרונות שלו, למעשה את היא זאת שמכניסה לו לראש שהוא עשה, את היא זאת שמכניסה לו את הזיכרון, ובשנייה את יכולה למחוק לו את הזיכרון, וכך להעלים אותו.
גם את ככה, האם את בוחרת איך את תראי? לא. האם את בוחרת איך המציאות סביבך תראה? לא. מה את בוחרת? שום דבר. אבל את אומרת, אני זוכרת שאתמול עשיתי כך וכך, אבל המציאות יכולה בשנייה למחוק לך את הזיכרון, ואז את לא זוכרת כלום, בשנייה את הופכת למשהו אחר.
כמו שאת לא מוטרדת מזה שהפיל נעלם, כך אף אחד לא יהיה מוטרד מזה שאת תיעלמי, אם המציאות תימחק לך את הזיכרון. מישהו עכשיו חושב אותך, מישהו מקרין אותך.
שאלה: אני חשבתי שאני אפסיק לכעוס, ומה אם כל הרגשות של דיכאון, דכדוך?
אליעד: מה רע בזה?
שאלה: הייתה לי צפייה שזה יעלם?
אליעד: עצם הצפייה זה הרע. תביני, אם תצליחי להעלים את זה, את מאוד תסבלי, כי תפחדי שזה יחזור אליך. ודבר נוסף, את לא יכולה להעלים את זה לגמרי, כי אפילו כשאת אוכלת זה כעס. אם לא תרגישי כלום, את לא תרגישי שאת קיימת. עצם זה שאת קיימת, זאת כבר בעיה, כי את מזדהה עם משהו שהוא לא אין סופי. כשאת אומרת אני קיימת, זה להגיד, אני לא שאר הדברים. אז זאת גם בעיה. אבל אני רוצה להביא אותך למצב, שאת תהיי קיימת וגם לא קיימת בו זמנית. כשימאס לך את תכבי את המנגנון ותגידי, לא בא לי להיות קיימת. ברוב הזמן תהיי כאן בעולם, אבל בתוכך תהיי גם לא קיימת בו זמנית.
שאלה: חשבתי שצריך לקחת את כל הדברים הרעים ולשים אותם בפח אשפה.
אליעד: לא, אם אנחנו מכבים את הרע, אנחנו מכבים גם את הטוב במירכאות. לכבות את התחושות הרעות, זה אומר לכבות גם את התחושות הטובות. אם את לא מפחדת למות ברעב, זה אומר שאת לא תיהני לאכול. חלק מזה שאת נהנית מאוכל זה בגלל שאת לא רוצה למות ברעב, ולכן את נהנית מהאכילה. אם מכבים את הסבל, אז מכבים את כל התחושות. אם מכבים את הכעס, אז כבר אין יותר אושר.
כשאני אומר לרצות את הרע, הכוונה היא שלא אם תהיי רעבה, את תרצי להיות רעבה, כי אז לא תאכלי. לרצות את הרע, זה לא שאם צועקים אליך, את רוצה שיצעקו אליך. לרצות את הרע זה, שאם צועקים עליך, את אומרת, שאת רוצה את זה שלא יצעקו עלי.
צועקים עלי - אני לא רוצה שיצעקו עלי - אני רוצה את זה שאני לא רוצה שיצעקו עלי.
כשאנשים אומרים, תאהב את הרע, מתכוונים שאם כואבת לך הבטן תאהב את זה, אבל זה סתם. אני לא אומר לך שתאהבי את זה שכואבת לך הבטן, אני אומר, שתאהבי את זה שאת רעה לעצמך, שאת אומרת שאת לא רוצה...