ובו יתבאר, כי האדם יכול בפחות מרגע אחד לבטל מעצמו את כל תחושת הרע, על ידי זה שהוא ירכז את כל המחשבה שלו, לחשוב על המהות של כל הדברים כולם, ששם אין שום רע כלל.
כגון לדוגמה, אדם שסובל מכאבים ומרגיש מכך רע, שאם הוא ירצה, הוא יכול בפחות מרגע אחד, לבטל מעצמו את כל תחושת הרע שיש לו מהכאבים שלו. עד כדי כך, שהאדם יכול לבטל גם את הכאבים עצמם, אם הוא רק ירצה בכך. ואיך? על ידי התבוננות על מהות הכאבים עצמם.
ז"א, שכאשר יש לאדם כאבים והאדם מרגיש מהם רע, אם האדם יבחר לשאול את עצמו, למה אני לא רוצה להרגיש את הכאבים האלו? ולמה אני שונא את הכאבים האלו? ולמה אני רוצה להרגיש טוב ולא רוצה להרגיש רע? ולמה אני רוצה להרגיש טוב, דווקא בלי כאבים? אם האדם ישאל את השאלות האלו באמת, הוא יגלה את האחדות של המציאות. וממילא כל תחושת הרע תתבטל. ולא רק שתחושת הרע תתבטל, אלא שאפילו הקיום העצמי של האדם יתבטל, ואז ממילא, מצד התודעה העצמית של האדם, התבטל כל הקיום הנפרד של כל העולם כולו.
כי מי שיכריח את עצמו למצוא תשובה לשאלה, של "למה יש נפרדות", שהיא בעצם מלובשת בשאלה, למה אני רוצה להרגיש טוב? ולמה אני לא רוצה להרגיש כאבים? ולמה אני חושב שכאבים זה רע? וכיו"ב, מי שיכריח את עצמו להתבונן על השאלה הזאת עד סופה, השאלה עצמה תעביר את האדם, אל עולם שכולו אחד, שבו, אין שום טוב ורע כלל.
כי השאלה של "למה אני רוצה כך ולא אחרת" וכיו"ב, היא גורמת לאדם להתבונן על הרצון שלו מבחוץ, לפני יצירת הצורה הסופית של הרצון שלו. כי בנקודת ההתחלה, הרצון אינו מוגדר כלל. ורק אח"כ, הרצון מקבל את הצורה הסופית שלו. כי בנקודת ההתחלה, דהיינו, מנקודת מבט שקודמת לרצון של האדם, שלא להרגיש רע, מנקודת המבט הזו, אין שום הבדל בין טוב לבין רע, ואין שום הבדל בין כאב לבין רוגע ובריאות.
כי התודעה של האדם, מזדהה עם נקודת מבט, שנמצאת, אחרי ההגדרה הסופית של הרצון של האדם, שהוא לא ירגיש רע מכאבים. כי הרצון הסופי של האדם, הוא רצון מוגדר. שהאדם לא רוצה צורה מסוימת מוגדרת. שעל ידי זה, האדם מרגיש טוב או רע. והאדם מזדהה כולו עם הצורה הסופית של הרצון שלו, שלא להרגיש רע.
אבל, קיומו של הרצון המוגדר, הוא אינו מחויב. כי לא מחויב המציאות, שהאדם ירצה להרגיש רק טוב. ולא מחויב המציאות, שהאדם לא ירצה להרגיש כאבים. אלא, זו רק אפשרות בלבד. כי מצד הפוטנציאל של המציאות, קיימת האפשרות, שהאדם כן ירצה להרגיש רע, ושהאדם כן יאהב את הכאבים. וכפי שזה אכן בא לידי ביטוי במקרים שונים (סאדו מאזו / מזוכיזם וכיו"ב).
והמציאות אצל האדם שמרגיש רע מכאבים, היא בצורה סופית כזו, שבה, האדם לא רוצה להרגיש רע מכאבים. אבל זו רק אפשרות של המציאות בלבד. כי המציאות הייתה יכולה להיות גם אחרת. והמציאות שבה האדם לא רוצה להרגיש כאבים, היא רק אפשרית בלבד, אך היא אינה מחויבת.
וכאשר האדם מתבונן בדבר הזה לעומקו, דהיינו, כאשר האדם שואל את עצמו, למה המציאות היא בצורה כזו, שבה הוא לא רוצה להרגיש רע מכאבים? על ידי זה האדם מתחבר לנקודת המבט, שקיימת לפני הצורה שבה הוא לא רוצה להרגיש רע מכאבים. כי השאלה "למה", היא הופכת את המחויב, לאפשרי. כי בעיני האדם, נדמה לו שזה מחויב המציאות שהוא לא ירצה את הכאבים. והשאלה "למה" אני לא רוצה את הכאבים, היא גורמת לאדם להתחבר אל נקודת המבט, שבה, זה שהוא לא רוצה את הכאבים, זה רק אפשרי בלבד, אך לא מחויב כלל.
ובנקודת המבט שבה הרצון של האדם, לא מוגדר לכך שהוא לא ירצה את הכאבים, בנקודת המבט הזו, אין שום הגדרת רצון כלל. כי שום רצון מוגדר של האדם, קיומו הוא אינו מחויב המציאות. כי כל רצון מוגדר של האדם, קיומו הוא רק אפשרי המציאות בלבד. כי הוא יכול להיות קיים, ויכול גם שלא להיות קיים. ובנקודת המבט הפנימית ביותר על הרצון של האדם, שם, הרצון של האדם לא מוגדר כלל. כי שם, אין שום העדפה, לכך, שהמציאות תהיה בצורה כזו ולא בצורה אחרת.
וכאשר האדם מתבונן על שורש הרצון שלו, דהיינו, שהאדם שואל את עצמו, "מה באמת אני רוצה?", דהיינו, מהו באמת הרצון הפנימי והעמוק ביותר שלי, על ידי זה האדם מגיע אל הרצון שאינו מוגדר כלל. שבו, האדם לא רוצה שום דבר מוגדר כלל. ואז, אין שום רע / טוב מוגדרים כלל.
ובהתחלה, כאשר האדם שואל את עצמו, מה באמת אני רוצה? מיד קופצת לאדם תשובה מוגדרת כלשהי. כגון, אני רוצה להיות מאושר, אני רוצה להיות בריא, וכיו"ב רצונות מוגדרים שונים. ועל האדם לשאול את עצמו על כל תשובה שהיא, למה אני רוצה את הרצון המוגדר הזה? ומהו הרצון הפנימי יותר, העמוק יותר? כי שום רצון, קיומו אינו מחויב, אלא קיומו הוא רק אפשרי בלבד. וכאשר האדם מתבונן מספיק עמוק פנימה, הוא רואה, שבאמת הכל שווה בעיניו, ושהכל אחד בעיניו, באותה המידה ממש. ואז ממילא לא שייך שהאדם יסבול כלל, מאחר שאין שום רצון מוגדר כלל.
וכאשר האדם מתבונן מספיק עמוק, פנימה, אל תוכו, אז גם כל הישות שלו מתבטלת, וממילא, גם כל הכאבים מתבטלים גם הם. כי האדם מרגיש רע מכך שיש לו כאבים, רק משום שהוא יודע שהוא קיים, ושהוא יודע שהגוף שלו כואב, ושהוא יודע שהוא לא רוצה להרגיש את הכאבים וכולי, שעל ידי זה נוצרת תחושת הרע.
ומי שרוצה, יכול לבחור ללכת עם האמת עד הסוף ועד הקצה האחרון שלה, ועל כל דבר שהוא יודע ושגורם לו להרגיש רע, האדם יכול לשאול את עצמו באמת, האם באמת הידיעה הזאת היא נכונה? ואולי היא לא באמת נכונה...
כגון לדוגמה, אדם שסובל מכאבים ומרגיש מכך רע, שאם הוא ירצה, הוא יכול בפחות מרגע אחד, לבטל מעצמו את כל תחושת הרע שיש לו מהכאבים שלו. עד כדי כך, שהאדם יכול לבטל גם את הכאבים עצמם, אם הוא רק ירצה בכך. ואיך? על ידי התבוננות על מהות הכאבים עצמם.
ז"א, שכאשר יש לאדם כאבים והאדם מרגיש מהם רע, אם האדם יבחר לשאול את עצמו, למה אני לא רוצה להרגיש את הכאבים האלו? ולמה אני שונא את הכאבים האלו? ולמה אני רוצה להרגיש טוב ולא רוצה להרגיש רע? ולמה אני רוצה להרגיש טוב, דווקא בלי כאבים? אם האדם ישאל את השאלות האלו באמת, הוא יגלה את האחדות של המציאות. וממילא כל תחושת הרע תתבטל. ולא רק שתחושת הרע תתבטל, אלא שאפילו הקיום העצמי של האדם יתבטל, ואז ממילא, מצד התודעה העצמית של האדם, התבטל כל הקיום הנפרד של כל העולם כולו.
כי מי שיכריח את עצמו למצוא תשובה לשאלה, של "למה יש נפרדות", שהיא בעצם מלובשת בשאלה, למה אני רוצה להרגיש טוב? ולמה אני לא רוצה להרגיש כאבים? ולמה אני חושב שכאבים זה רע? וכיו"ב, מי שיכריח את עצמו להתבונן על השאלה הזאת עד סופה, השאלה עצמה תעביר את האדם, אל עולם שכולו אחד, שבו, אין שום טוב ורע כלל.
כי השאלה של "למה אני רוצה כך ולא אחרת" וכיו"ב, היא גורמת לאדם להתבונן על הרצון שלו מבחוץ, לפני יצירת הצורה הסופית של הרצון שלו. כי בנקודת ההתחלה, הרצון אינו מוגדר כלל. ורק אח"כ, הרצון מקבל את הצורה הסופית שלו. כי בנקודת ההתחלה, דהיינו, מנקודת מבט שקודמת לרצון של האדם, שלא להרגיש רע, מנקודת המבט הזו, אין שום הבדל בין טוב לבין רע, ואין שום הבדל בין כאב לבין רוגע ובריאות.
כי התודעה של האדם, מזדהה עם נקודת מבט, שנמצאת, אחרי ההגדרה הסופית של הרצון של האדם, שהוא לא ירגיש רע מכאבים. כי הרצון הסופי של האדם, הוא רצון מוגדר. שהאדם לא רוצה צורה מסוימת מוגדרת. שעל ידי זה, האדם מרגיש טוב או רע. והאדם מזדהה כולו עם הצורה הסופית של הרצון שלו, שלא להרגיש רע.
אבל, קיומו של הרצון המוגדר, הוא אינו מחויב. כי לא מחויב המציאות, שהאדם ירצה להרגיש רק טוב. ולא מחויב המציאות, שהאדם לא ירצה להרגיש כאבים. אלא, זו רק אפשרות בלבד. כי מצד הפוטנציאל של המציאות, קיימת האפשרות, שהאדם כן ירצה להרגיש רע, ושהאדם כן יאהב את הכאבים. וכפי שזה אכן בא לידי ביטוי במקרים שונים (סאדו מאזו / מזוכיזם וכיו"ב).
והמציאות אצל האדם שמרגיש רע מכאבים, היא בצורה סופית כזו, שבה, האדם לא רוצה להרגיש רע מכאבים. אבל זו רק אפשרות של המציאות בלבד. כי המציאות הייתה יכולה להיות גם אחרת. והמציאות שבה האדם לא רוצה להרגיש כאבים, היא רק אפשרית בלבד, אך היא אינה מחויבת.
וכאשר האדם מתבונן בדבר הזה לעומקו, דהיינו, כאשר האדם שואל את עצמו, למה המציאות היא בצורה כזו, שבה הוא לא רוצה להרגיש רע מכאבים? על ידי זה האדם מתחבר לנקודת המבט, שקיימת לפני הצורה שבה הוא לא רוצה להרגיש רע מכאבים. כי השאלה "למה", היא הופכת את המחויב, לאפשרי. כי בעיני האדם, נדמה לו שזה מחויב המציאות שהוא לא ירצה את הכאבים. והשאלה "למה" אני לא רוצה את הכאבים, היא גורמת לאדם להתחבר אל נקודת המבט, שבה, זה שהוא לא רוצה את הכאבים, זה רק אפשרי בלבד, אך לא מחויב כלל.
ובנקודת המבט שבה הרצון של האדם, לא מוגדר לכך שהוא לא ירצה את הכאבים, בנקודת המבט הזו, אין שום הגדרת רצון כלל. כי שום רצון מוגדר של האדם, קיומו הוא אינו מחויב המציאות. כי כל רצון מוגדר של האדם, קיומו הוא רק אפשרי המציאות בלבד. כי הוא יכול להיות קיים, ויכול גם שלא להיות קיים. ובנקודת המבט הפנימית ביותר על הרצון של האדם, שם, הרצון של האדם לא מוגדר כלל. כי שם, אין שום העדפה, לכך, שהמציאות תהיה בצורה כזו ולא בצורה אחרת.
וכאשר האדם מתבונן על שורש הרצון שלו, דהיינו, שהאדם שואל את עצמו, "מה באמת אני רוצה?", דהיינו, מהו באמת הרצון הפנימי והעמוק ביותר שלי, על ידי זה האדם מגיע אל הרצון שאינו מוגדר כלל. שבו, האדם לא רוצה שום דבר מוגדר כלל. ואז, אין שום רע / טוב מוגדרים כלל.
ובהתחלה, כאשר האדם שואל את עצמו, מה באמת אני רוצה? מיד קופצת לאדם תשובה מוגדרת כלשהי. כגון, אני רוצה להיות מאושר, אני רוצה להיות בריא, וכיו"ב רצונות מוגדרים שונים. ועל האדם לשאול את עצמו על כל תשובה שהיא, למה אני רוצה את הרצון המוגדר הזה? ומהו הרצון הפנימי יותר, העמוק יותר? כי שום רצון, קיומו אינו מחויב, אלא קיומו הוא רק אפשרי בלבד. וכאשר האדם מתבונן מספיק עמוק פנימה, הוא רואה, שבאמת הכל שווה בעיניו, ושהכל אחד בעיניו, באותה המידה ממש. ואז ממילא לא שייך שהאדם יסבול כלל, מאחר שאין שום רצון מוגדר כלל.
וכאשר האדם מתבונן מספיק עמוק, פנימה, אל תוכו, אז גם כל הישות שלו מתבטלת, וממילא, גם כל הכאבים מתבטלים גם הם. כי האדם מרגיש רע מכך שיש לו כאבים, רק משום שהוא יודע שהוא קיים, ושהוא יודע שהגוף שלו כואב, ושהוא יודע שהוא לא רוצה להרגיש את הכאבים וכולי, שעל ידי זה נוצרת תחושת הרע.
ומי שרוצה, יכול לבחור ללכת עם האמת עד הסוף ועד הקצה האחרון שלה, ועל כל דבר שהוא יודע ושגורם לו להרגיש רע, האדם יכול לשאול את עצמו באמת, האם באמת הידיעה הזאת היא נכונה? ואולי היא לא באמת נכונה...
050-3331-331