והעניין הוא, כי כל מה שהאדם באמת רוצה, זה את השלמות. ולכן האדם לעולם אינו מאושר, משום שהוא תמיד משווה כל דבר אל חוויית השלמות. וברגע שהתודעה של האדם נפרדה מהאחדות של המציאות, מיד באותו הרגע, כל מה שהתודעה רוצה, זה להתאחד עם המציאות, ולחזור להיות מה שהיא הייתה, לפני שהיא הייתה.
והרצון הזה מחלחל באדם, עד שבסופו של דבר כל אדם ישיג את השלמות ויחזור להתאחד עם האחדות של המציאות. ועד שהדבר הזה קורה, עד אז האדם סובל, מהגעגועים שלו אל האחדות של המציאות, שהם מתגברים בכל פעם מחדש. ובכל פעם ופעם, האדם נופל מחדש אל הטעויות של העולם הזה, ובכל פעם ופעם, הוא מתעורר מחדש להתקרב אל אחדות המציאות. ובדרך, האדם סובל מכך שבכל פעם הוא נע ונד, בין חיפוש האחדות, לבין שיגעונות העולם.
וככל שהאדם משתדל יותר ויותר בכל כוחו להתקרב אל האמת, כך הוא מזרז את תהליך הגאולה האישית שלו, שהיא בעצם הגאולה הכללית של העולם כולו. כי מיד ברגע שהאדם מקבל שכל, הוא רואה ומבין שכל העולם כולו כבר טוב, ושרק הוא עצמו הטועה, חשב שיש בעיות כלשהן בעולם, בגלל ההטעיה של העולם הזה. וברגע שהאדם מקבל שכל ומתקן בתוכו את מה שדרוש תיקון, דהיינו, הופך להיות איש אמת, אז מיד הוא רואה, שהכל כבר היה הווה ויהיה תקין ומושלם תמיד.
וברמה החיצונית של הנפרדות, האדם עושה תמיד את כל מה שהוא יכול לעשות כדי שיהיה לו הכי טוב. והאדם אף פעם לא פועל בצורה מודעת, נגד מה שיעשה לו טוב. ואעפ"כ יש בתוך האדם נקודה, שהיא לא משקיעה את כל המאמצים כדי שהאדם יהיה מאושר. כי האדם מזלזל באושר שלו.
ולא שהאדם לא רוצה להיות מאושר, אלא שהאדם משקר ומטעה את עצמו בלי סיבה, ומייאש את עצמו, וגורם לעצמו לחשוב שהוא לא באמת יכול להיות מאושר. שזהו כמובן שקר וכזב שאין כמוהו. והשקר הקטן הזה, שהאדם משקר את עצמו, שהוא לא יכול להשיג את השלמות, למרות שהוא לא באמת בטוח בכך בשלמות מוחלטת, זה יוצר אצלו ייאוש, וגורם לו בטעות להרפות את ידיו, מלחפש את האושר שלו.
ובפועל, מי שאוהב את עצמו אפילו קצת, עליו להבין את האמת, והיא שהאושר המושלם קיים. ושעד שהאדם לא ינסה בכל כוחו כפשוטו ממש, להשיג את האושר הזה, האדם תמיד יסבול. ואם האדם ינסה להשיג את האושר הזה, מובטח לו שהוא בסוף התהליך ישיג אותו, או מחמת שהוא ימצא אותו, או מחמת שהוא יבין שהוא לא קיים, וממילא לא יחפש אותו יותר. למרות שבפועל, בסוף התהליך, האדם כן מתחבר אל אחדות המציאות, שזהו האושר.
ועד שהאדם משיג את האושר המושלם, עליו לדעת שעליו לעשות את כל מה שהוא יכול לעשות, כדי להיות איש אמת, שרק זה מה שמביא את האושר האמיתי.
אבל, כאן וגם בכל מקום אחר, המילה כל אין כוונתה לומר, שמי שלא יכול להיות אמיתי בהכל, אז שלא יהיה אמיתי בכלל וכיו"ב, אלא המילה כל, פירושה, כל דבר בשלמות. והשלמות הזאת, מתחילה בכך שהאדם עושה את כל מה שהוא יכול לעשות, לרבות ובעיקר את הדברים הקטנים ביותר, שהם החשובים ביותר.
כי המסע הארוך ביותר, חייב להתחיל בצעד אחד קטן. ובלי לעבור מרחק קטן, אי אפשר להגיע אל המרחק הגדול. ועל האדם להשיג את המרחק הגדול, על ידי זה שהוא מתמקד רק בדבר אחד ויחיד, והוא בצעד הקטן ביותר בעולם, שהוא הקרוב ביותר אליו, שהוא יכול לעשות אותו. והצעד הזה, אמור להיות מתוך ראיה רחבה של כל התהליך כולו, עד כמה שהאדם יכול.
ובפועל, על האדם, מצד אחד להסתכל על התהליך כולו, ולנסות להסתכל כמה שיותר רחוק, כדי שהוא תמיד יצעד בכיוון הנכון, אבל מהצד השני, על האדם להסתכל רק על הצעד הבא הקטן ביותר, שאותו הוא כן יכול לעשות.
כי כאשר האדם מסתכל רק על הדרך הארוכה, הוא מתייאש מללכת בה, ועדיין סובל מכך, שכל מה שהוא רוצה זה ללכת בה ולהגיע אל הקצה שלה. ולכן על האדם להסתכל תמיד קדימה אל סוף הדרך, כדי לדעת שהוא בכיוון הנכון והולך בדרך הקצרה ביותר, אבל בו זמנית על האדם להסתכל תמיד על הדבר הקטן ביותר שאותו הוא כן יכול לעשות, ולעשות אותו כפי יכולתו, אפילו כחוט השערה ממש.
ועל האדם לדעת את האמת, שבסוף התהליך הוא לא אמור להגיע לשום מקום, או נכון יותר לומר, שבסוף התהליך האדם אמור להגיע לשום מקום. דהיינו, שהאדם לא באמת אמור לעשות משהו בפועל, אלא בסוף התהליך האדם אמור להבין את עצמו ואת המציאות,...
והרצון הזה מחלחל באדם, עד שבסופו של דבר כל אדם ישיג את השלמות ויחזור להתאחד עם האחדות של המציאות. ועד שהדבר הזה קורה, עד אז האדם סובל, מהגעגועים שלו אל האחדות של המציאות, שהם מתגברים בכל פעם מחדש. ובכל פעם ופעם, האדם נופל מחדש אל הטעויות של העולם הזה, ובכל פעם ופעם, הוא מתעורר מחדש להתקרב אל אחדות המציאות. ובדרך, האדם סובל מכך שבכל פעם הוא נע ונד, בין חיפוש האחדות, לבין שיגעונות העולם.
וככל שהאדם משתדל יותר ויותר בכל כוחו להתקרב אל האמת, כך הוא מזרז את תהליך הגאולה האישית שלו, שהיא בעצם הגאולה הכללית של העולם כולו. כי מיד ברגע שהאדם מקבל שכל, הוא רואה ומבין שכל העולם כולו כבר טוב, ושרק הוא עצמו הטועה, חשב שיש בעיות כלשהן בעולם, בגלל ההטעיה של העולם הזה. וברגע שהאדם מקבל שכל ומתקן בתוכו את מה שדרוש תיקון, דהיינו, הופך להיות איש אמת, אז מיד הוא רואה, שהכל כבר היה הווה ויהיה תקין ומושלם תמיד.
וברמה החיצונית של הנפרדות, האדם עושה תמיד את כל מה שהוא יכול לעשות כדי שיהיה לו הכי טוב. והאדם אף פעם לא פועל בצורה מודעת, נגד מה שיעשה לו טוב. ואעפ"כ יש בתוך האדם נקודה, שהיא לא משקיעה את כל המאמצים כדי שהאדם יהיה מאושר. כי האדם מזלזל באושר שלו.
ולא שהאדם לא רוצה להיות מאושר, אלא שהאדם משקר ומטעה את עצמו בלי סיבה, ומייאש את עצמו, וגורם לעצמו לחשוב שהוא לא באמת יכול להיות מאושר. שזהו כמובן שקר וכזב שאין כמוהו. והשקר הקטן הזה, שהאדם משקר את עצמו, שהוא לא יכול להשיג את השלמות, למרות שהוא לא באמת בטוח בכך בשלמות מוחלטת, זה יוצר אצלו ייאוש, וגורם לו בטעות להרפות את ידיו, מלחפש את האושר שלו.
ובפועל, מי שאוהב את עצמו אפילו קצת, עליו להבין את האמת, והיא שהאושר המושלם קיים. ושעד שהאדם לא ינסה בכל כוחו כפשוטו ממש, להשיג את האושר הזה, האדם תמיד יסבול. ואם האדם ינסה להשיג את האושר הזה, מובטח לו שהוא בסוף התהליך ישיג אותו, או מחמת שהוא ימצא אותו, או מחמת שהוא יבין שהוא לא קיים, וממילא לא יחפש אותו יותר. למרות שבפועל, בסוף התהליך, האדם כן מתחבר אל אחדות המציאות, שזהו האושר.
ועד שהאדם משיג את האושר המושלם, עליו לדעת שעליו לעשות את כל מה שהוא יכול לעשות, כדי להיות איש אמת, שרק זה מה שמביא את האושר האמיתי.
אבל, כאן וגם בכל מקום אחר, המילה כל אין כוונתה לומר, שמי שלא יכול להיות אמיתי בהכל, אז שלא יהיה אמיתי בכלל וכיו"ב, אלא המילה כל, פירושה, כל דבר בשלמות. והשלמות הזאת, מתחילה בכך שהאדם עושה את כל מה שהוא יכול לעשות, לרבות ובעיקר את הדברים הקטנים ביותר, שהם החשובים ביותר.
כי המסע הארוך ביותר, חייב להתחיל בצעד אחד קטן. ובלי לעבור מרחק קטן, אי אפשר להגיע אל המרחק הגדול. ועל האדם להשיג את המרחק הגדול, על ידי זה שהוא מתמקד רק בדבר אחד ויחיד, והוא בצעד הקטן ביותר בעולם, שהוא הקרוב ביותר אליו, שהוא יכול לעשות אותו. והצעד הזה, אמור להיות מתוך ראיה רחבה של כל התהליך כולו, עד כמה שהאדם יכול.
ובפועל, על האדם, מצד אחד להסתכל על התהליך כולו, ולנסות להסתכל כמה שיותר רחוק, כדי שהוא תמיד יצעד בכיוון הנכון, אבל מהצד השני, על האדם להסתכל רק על הצעד הבא הקטן ביותר, שאותו הוא כן יכול לעשות.
כי כאשר האדם מסתכל רק על הדרך הארוכה, הוא מתייאש מללכת בה, ועדיין סובל מכך, שכל מה שהוא רוצה זה ללכת בה ולהגיע אל הקצה שלה. ולכן על האדם להסתכל תמיד קדימה אל סוף הדרך, כדי לדעת שהוא בכיוון הנכון והולך בדרך הקצרה ביותר, אבל בו זמנית על האדם להסתכל תמיד על הדבר הקטן ביותר שאותו הוא כן יכול לעשות, ולעשות אותו כפי יכולתו, אפילו כחוט השערה ממש.
ועל האדם לדעת את האמת, שבסוף התהליך הוא לא אמור להגיע לשום מקום, או נכון יותר לומר, שבסוף התהליך האדם אמור להגיע לשום מקום. דהיינו, שהאדם לא באמת אמור לעשות משהו בפועל, אלא בסוף התהליך האדם אמור להבין את עצמו ואת המציאות,...
050-3331-331