... לא כאפשרות, ואפילו לא כפוטנציאל. כי איך אפשר לומר שגם הפוטנציאל של הדבר לא קיים, ושאפילו אפשרות הקיום, לא באמת קיימת?! ואעפכ מצד האמת האובייקטיבית הכל אחד ממש. דהיינו, שמצד הבנת שורש המציאות, הכל אחד ממש, בו זמנית תוך כדי שהנפרדות קיימת. וזאת שלמות העדר ... שהיש הוא אשליה. אבל עדיין הוא נשאר יש. והמתחכמים יותר, מבינים שהיש הזה הוא בכלל אין, שאיננו כלל, גם לא כאשליה. אבל גם האין קיים, משום שהוא צורה של האחדות האמיתית של המציאות. כי היש והאין הם שתי צורות שונות של ישות אחת ומהות אחת. וגם לא להיות קיים, כאשר העדר הקיום שלך, נפרד מהקיום שלך, גם זה עדיין נחשב לקיום, שמוגדר על ידי ההפך והניגוד שלו. והעדר הקיום המוחלט, הוא ההבנה שגם רק יש וגם רק אין וגם רק יש ואין וגם אין יש ואין אין, והכל אחד ממש. שזהו המקום שבו היש והאין מאבדים את המשמעות שלהם לגמרי. וזאת היא האשליה האמיתית, שהאדם מבדיל בין האין לבין היש, ובתוך היש האדם מבדיל בין יש ממשי לבין יש כאשליה וכיוב. כי מצד האמת, הכל אחד ממש, והיש והאין הם ישות אחת ממש, ללא שום הפרדה בין יש לבין אין. וכאשר האדם מבין את כל זה, אז ממילא אין לו שום שאלה כלל. כי כאשר הכל אחד ממש, אין שום שינוי, ואין שתי ישויות, ואין - זמן שנפרד ... נובעות מהקיום של השינוי, שיש שינוי והפרדה בין יש לבין אין משמעות, ויש הפרדה, בין יש לבין אין סיבה, ובין הבורא לנברא ובין המהות לצורה וכולי. אבל כאשר הכל אחד ממש, והמהות והצורה הם אחד, והבורא והנברא, והרצון והרוצה והרצוי, והיודע והידיעה והידוע, הכל אחד ממש, אז אין שום שאלה כלל. ...

... האחדות של המציאות - מהי הבנת והכלת האחדות של המציאות? כאשר האדם חוקר ומנסה להבין את המציאות, בשכלו שתופש את האין ואת היש, כשני הפכים וכשתי ... שחושב שהיש והאין נפרדים. ואז כאשר הוא מתייאש מלהיאחז בתפישה שהיש והאין הם נפרדים, אז זה עצמו גורם לכך, שהאדם מקבל שכל חדש, שבו הוא תופש את האחדות של המציאות שהכל אחד. וכל עניין הבנת האחדות של המציאות, הוא תהליך שכלי ורגשי בשלמות מלאה. תהליך בשלמות רגשית ושכלית ככ גדולה, עד שהוא משנה את ... את המציאות, נובעת מכך שהאדם לא מצליח להכיל בתוכו את הידע הזה, שהיש והאין הם אחד, שעל ידי זה נוצרת תחושת נפרדות ושאלות וספקות וכולי. והבנת האחדות, פירושה, היכולת של האדם להכיל בתוכו את הידע הזה, שהיש והאין הם אחד ושהשלמות והחיסרון הם אחד. כי לא מדובר כאן על הבנה שכלית מוגדרת, כי הבנת האחדות, היא הכלת העדר ההגדרה, הבנת הדבר שאינו ניתן להבנה ולהגדרה. והיכולת להכיל, דהיינו, להתחבר אל הרעיון, דהיינו, שהאני מתחבר כולו בכל הבחינות, כולל השכליות והרגשיות וכולי, אל תפישת המציאות שבה הכל אחד ממש, ללא שום הגדרה כלל, זה עצמו נקרא הבנת האחדות של המציאות. ...

... קיים? ומה גורם לאלוהים לחשוב? וכולי. שאלו שאלות, שכל זמן שהאדם לא מבין אותן בבירור, הוא חי בחוסר ידיעה גדול. ומי שימסור את נפשו להבין את עצמו באמת, על ידי זה בסופו של דבר הוא יראה שהכל אחד ממש, ושאין שום שאלה כלל. ...

... כך הוא יותר מתקרב. כי להבין את המציאות, פירושו, לראות שהיש והאין הם אחד, ולהתרגל לתפישה הזאת. עד שהאדם מבין, שבאמת הכל אחד, ואז אין לו שום שאלה כלל. וככל שהאדם מתבונן יותר על מהות המציאות פנימה, כך הוא רואה יותר שהוא לא מבין שום דבר. משום שבשכל של הנפרדות, אי אפשר להבין את זה שהכל אחד. וככל שהאדם מתקרב יותר לראות שהיש והאין הם אחד, כך הראש שלו יותר כואב (לפעמים גם כאב ראש, פיזית כפשוטו ממש), מכך שהוא לא מצליח להבין את זה שהכל אחד, ואז הוא חושב שהוא מתרחק מלהבין את המציאות. ולא כך הוא המצב. כי האדם מתקרב תמיד. וככל שהאדם מתאמץ יותר להבין את המציאות ולא מצליח להבין אותה, כך בעצם הוא מתקרב אל ההבנה שהכל אחד. כי רק משום שהכל אחד, רק בגלל זה האדם לא מצליח למצוא תשובה. כי קודם כל האדם משקר שיש נפרדות, שזהו השקר הראשון, ואחכ האדם מנסה למצוא הסברים לכך שיש נפרדות, למרות שבאמת אין נפרדות. וההבנה שהכל אחד באמת, היא רק כאשר האדם הוא מספיק איש אמת, כדי להסתכל למציאות בעיניים, ולראות שהכל אחד, ולהודות שבאמת הכל אחד , ושהוא עצמו לא קיים כישות נפרדת כלל. וכאשר האדם חוקר את המציאות, ומרגיש שהוא כל פעם מבין אותה פחות, זה רק משום שהוא בכל פעם, הופך להיות יותר ויותר איש אמת. ... וכל פעם שעוד הבנה של שקר נופלת ונעלמת, האדם מתקרב להבנת הדבר, שאינו מובן כלל, הדבר, שהוא חסר כל הגדרה, דהיינו, אחדות המציאות. ועל ידי זה שהאדם רץ קדימה אל תוך שדה הקרב ולא מפחד כלל מהשדים שעומדים לו בדרכו, על ידי זה, לבסוף, האדם לא מבין יותר שום דבר באמצעות השכל שלו, ואז השכל של האדם מתפרק לגמרי, ואז האדם רואה את האמת שהכל אחד, ואז האדם מקבל שכל חדש, וגוף חדש, ורצון חדש, וחיים חדשים טובים באמת. ...

... הרצון העצמי של הנפרדות, על ידי השכל של האחדות וכאן יתבאר, איך יכול האדם לפרק ולנטרל את כל הרצונות שלו, הרצונות של הנפרדות, על ידי שימוש בשכל של האחדות? והעניין הוא, כי יש שני סוגים של רצונות או אפילו שלושה. והסוג הראשון, הוא רצון רגיל, שבו האדם רוצה ... ומכך שאין שום תחושת חיסרון כלל. וזהו סוג של חווית שתיקה, שהרצון של האדם שותק. ויש גם עוד מצב נוסף, שבו, כאשר האדם נמצא בשעת ביטול לשכל של האחדות, אז אין לאדם שום רצון כלל. כי בשעת ביטול לאחדות, אין שום תודעה עצמית ושום רצון כלל, אפילו לא רצון, שאפשר להגדירו כרצון שאינו מוגדר. וזהו הרצון הלא מוגדר ביותר, שהוא ככ לא מוגדר, עד שאין הבדל, בין הרצון לבין הרצוי לבין הרוצה, שאז הכל אחד ממש. ויש עוד סוג שלישי ונוסף, שבו יש לאדם כמה רמות שונות של רצון. שברמה החיצונית יש לאדם רצון חיצוני ... יותר, מאשר דבר אחר. כי ברמה החיצונית של המציאות, בה יש סיבה ותוצאה, ויש תכלית וחוסר תכלית, ויש טוב ורע וכולי. אבל ברמה הפנימית של המציאות, הכל אחד ממש. ובסיכומו של דבר, כאשר האדם משתמש בשכל שלו, ומברר מה האמת. האם באמת, צורה אחת של המציאות טובה ... לא מתפשר ולא מאמין לטיפשות ולשקרים של עצמו, אלא מחפש את ההבנה המוחלטת שאין בה שום ניגודיות כלל, אז על ידי זה האדם מקבל שכל, רואה את האמת שהכל אחד , והרצון שלו מתפרק והופך מרצון מוגדר לרצון שאינו מוגדר. וכל זה ברמה הפנימית. כי עדיין יש רצונות ...

... - איך נברא העולם? מי באמת יודע ואיך לדעת? והתשובה האמיתית לשאלה, איך נברא העולם, היא, שהכל אחד ממש, ושאין שום הבדל בין לפני לבין אחרי בריאת העולם. כי הצורה והיש, הם באחדות מוחלט עם המהות והאין, ואז ממילא אין שום שאלה כלל. או במילים אחרות, אין תשובה, כי אין שאלה, כי השאלה עצמה לא נכונה ... שהיא נפרדת ממנה. ואין מי שיודע באמת כיצד נברא העולם, דהיינו, כיצד מתהווה הנפרדות מתוך האחדות , אלא מי שהוא עצמו בורא את העולם, ורואה את העולם לפני שהוא היה קיים, ובורא אותו, והוא רואה אותו גם אחרי שהוא קיים עם הנפרדות. כי כולם משערים השערות, שהן כולן של טעות, ולו רק משום שהכל אחד ממש. ואעפכ מצד הנפרדות שלנו, רק מי שהוא עצמו בורא את העולם מתוך מהותו העצמית, רק הוא יודע כיצד נוצרים כל העולמות ... ואחכ, האדם כאלוהים, מתבונן אל תוכו, ורואה את מהותו העצמית לפני שהוא עצמו היה קיים, שהיא אחדות המציאות. ואז האדם נעלם לגמרי, וחוזר להיות מה שהוא היה, לפני שהוא היה. דהיינו, חוזר להיות המצוי הראשון והמחויב ... על ידי זה שהאדם שואל את עצמו מה אני? ואז האדם מתבונן אל תוך המהות של המציאות, ומגלה את האחדות וכולי כנל. ...

... יש הרבה, אבל שקר יש אחד - או להפך? ובו יתבאר העניין של אחדות וריבוי האמת והשקר. ועפ פשוטו נראה, כי האמת היא אחת והשקר הוא ... דבר אחד, ואין כאן הרבה דברים, אז זהו שקר, של ריבוי אפשרויות. אבל אם נאמר שהיש והאין הם אחד (כפי מה שהוא באמת, מצד אחדות המציאות), הרי שממילא יש לנו 3 נקודות מבט שונות לגבי עניין הריבוי של האמת והשקר. כי כאשר הכל אחד, אז זה אומר שגם המחשבה שאומרת שהאמת היא אחת והשקר הוא הרבה, גם ... היש והאין הם אחד, אז כל מושג האמת והשקר משתנה לגמרי. אבל יש עוד נקודת מבט נוספת, והיא שאם נאמר שהתפישה של היש והאין כאחד, לא כוללת בתוכה גם את התפישה המנוגדת לה, שהיש והאין נפרדים זה ...

... זו גם רחמנות על השובע, שהאדם מרחם על הגוף, ורוצה להחיות את תחושת השובע. אך המציאות עצמה, היא מושלמת בכל מקרה בשווה. ומי שהוא חכם באמת, הוא יודע את האמת שהכל טוב ושהכל אחד ושהכל מושלם כבר כרגע ברגע הזה. והוא לא באמת רוצה לעזור לאדם, כי הוא יודע שהכל כבר טוב תמיד. והחכם האמיתי בפנימיות עומק מחשבתו, אינו רוצה שום רצון כלל, כי הכל טוב תמיד והכל אחד תמיד. ולכן החכם האמיתי עושה חסד של אמת עם האדם, והאדם לא יכול לגמול לו מאומה מצד ... וכאשר האדם מסייע לחכם האמת בענייני העולם הזה, הוא בעצם מסייע לחכם האמת, לסייע לו עצמו וכולי. ובעולם החיצוני בלבד, בו החכם חי בעולם של הנפרדות שלנו (שאצלו הוא נמצא באחדות עם העולם הפנימי שלו, למרות שהם נראים כהפוכים ומנוגדים), בעולם החיצוני שלנו, החכם ... של הרע, שמרחיק את האדם מהאושר האמיתי שלו. וגם לשנות את הרצון הרגשות המחשבות, גם הוא שינוי חיצוני. והאדם, לא צריך לשנות מאומה, מלבד לדעת את האמת בידיעה פנימית, שהכל אחד. וגם זה עצמו צמצום ושקר. כי הכל טוב, גם כאשר האדם לא יודע באופן גלוי שהכל אחד . ואעפכ, זהו צמצום הכרחי. שהחכם מוכרח להגדיר עבור האדם בשכל של נפרדות, איך להגיע לאחדות, שהאדם חושב שהיא נפרדת ממנו וכולי. והעצות של החכם האמיתי, הן כולן עצות של ידיעה ...

... שנובעת מהתקרבות לאחדות - ושכל אמיתי של אחדות לפעמים, כאשר האדם מתקרב אל האחדות של המציאות, הוא מרגיש סוג של ריקנות וחוסר הנאה. כי האדם רגיל ליהנות, מכך שהרצון שלו מתמלא. וכאשר האדם מתקרב אל אחדות, שהיא נפרדת מהנפרדות, אז הוא בעצם מרחיק את עצמו, מכל ההיאחזות שלו בכל הצורות כולן. ואז ממילא אין לו שום צורה ורצון מוגדר, שאותו הוא רוצה, ואז הוא מרגיש ריקנות וחוסר הנאה. והכל זה רק משום, שהאדם מנסה להתקרב למקום מוגדר אחר, שבו הכל אחד ממש בצורה מוגדרת. וממילא, לא שייך לרצות בו שום דבר מוגדר, ולכן לא שייך ליהנות ממילוי רצון כלל. והאחדות של אמת, היא עניין אחר לגמרי. כי היא לא נפרדת מהנפרדות, והיא כולה תלויה בהבנה בלבד. והבנה בלבד, פירושו הבנה בלבד, ולא שום דבר אחר. כי כאשר האדם חווה צורה כלשהי, הוא בעצם חווה ... אחת ממש. ועל ידי זה שהאדם רואה בעיניו ממש, את השלמות האין סופית ממש, השלמות שגדולה מהמקום והזמן עצמם, כאשר האדם רואה אותה ממש, שהיא עצמה באחדות אחת ממש, עם כל צורה וצורה, אז ממילא האדם חווה, בכל מקום ובכל זמן ובכל צורה שהיא, את השלמות הזאת של המציאות. וריבוי הצורות של המציאות, הוא ריבוי חווית האחדות וכולי. ...

... מושלם כאלוהים ממש (כי כל האפשרי, נכלל במחויב לבחינה אחת ממש, כאשר היש והאין מתאחדים). וכיצד יגלה האדם מיהו באמת? והפחד גורם לאדם לגלות את היכולות שלו, ... שהוא. עד שהפחד ככ מציק לאדם, עד שהאדם נאלץ לחקור ולהבין את המציאות, ומגלה שהכל אחד , וכל הפחדים נעלמים. ואז גם, אחרי שהאדם חוזר אל הנפרדות, עדיין הוא יודע את האמת שהכל אחד וכולי. וזהו בחינת הגיבור, שקירב את כל העולם אל המלך (במעשה מהבעל תפילה ...