... ההבנה שהכל מתחדש בכל רגע מחדש. (ויש גם יתרון להיות זקן, שאז יש יציבות. וזה נובע רק מהשכל של האחדות, ששם שום דבר לא משתנה לעולם). ובכל נקודה של מקום וזמן, יש בה אין סוף אפשרויות אפשריות, כיצד אותה ... נפרדים זה מזה וכל אחד בצורה אחרת? וכאשר האדם מתבונן בעניין הזה, במהות הזמן והמקום, אז הוא מגלה את האחדות של המציאות. והוא מגלה שהזמן והמקום, אלו צורות של מהות אחרת, שהיא חסרת הצורה של הזמן והמקום שלנו, וכפי שכבר ביארתי עניין זה במקום אחר. וכאשר האדם מבין את מהות הזמן והמקום שלנו, ואת עניין האחדות של המציאות, אז הוא מבין שיש אין סוף יקומים שמקבילים ליקום שלנו, שיש בהם את כל האפשרויות האפשריות. כי ... שאומרת שיש רק אפשרות אחת מיני רבות, והיא מחויבת המציאות, וכיוב כל שאר הטעויות. אבל כאשר האדם מבין את האחדות של המציאות, שנמצאת אפילו עוד לפני רמת הפוטנציאל של המציאות (כי שם עוד אין נפרדות, אפילו לא ברמת הפוטנציאל), ... שלנו מנקודת מבט שונה לגמרי, שיוצרת גם חוויה אחרת לגמרי וחיים אחרים לגמרי. והעניין הוא, כי מנקודת המבט של האחדות שלפני המקום והזמן שלנו, צורת המציאות שלנו, לא קיימת יותר מאשר כל צורת מציאות אחרת. כי מצד האחדות של המציאות, כל האפשרויות כולן קיימות בו זמנית, אפילו ללא הפרדה שלהן, גם לא ברמת הפוטנציאל של ההפרדה. כי גם פוטנציאל ההפרדה, גם הוא נפרדות. ובשורש, הכל אחד ממש, ללא שום הפרדה, אפילו לא ברמת הפוטנציאל. ובתוך האחדות של המציאות, שם כל האפשרויות קיימות כל הזמן ובכל מקום. כי שם, שום אפשרות לא קיימת, יותר מאשר אפשרות ... ממש. ושם, כל מרחב המקום כולו וכל ציר הזמן כולו, מאוחדים ומחוברים לישות אחת ממש. ולצורך ההמחשה נאמר, כי האחדות של המציאות, היא החיבור של כל רגעי הזמן לרגע אחד, והחיבור של כל המקומות שבעולם למקום אחד, והחיבור של ... ישות בדיונית שנפרדת מהמציאות שלנו, אלא היא המהות של מרחב הזמן והמקום שלנו. כי אנחנו נמצאים בתוך הישות הזאת והאחדות הזאת של המציאות. כי האחדות הזאת, היא גדולה יותר מאשר המקום והזמן שלנו. משום שהאחדות הזאת, שהיא מהות המציאות שלנו, היא חסרה את הצורה וההגבלה של המקום והזמן שלנו. והמכנה המשותף, הוא רחב יותר, מאשר הצורות שיש בו. ואנחנו כרגע נמצאים, בתוך האחדות הזאת. וכאשר האדם מבין שהוא נמצא בתוך האחדות של המציאות, והוא מבין גם, שמצד האחדות של המציאות, היש והאין הם אחד, והוא לא יותר קיים מאשר לא קיים וכולי, וכאשר האדם מבין שמצד האחדות של המציאות, כמות האפשרויות היא ככ גדולה והיא ככ שווה, עד שכל האפשרויות לא נפרדות זו מזו, אפילו לא ... נמצא גם כאן במקום ובזמן שלנו, בלי לצאת מהם. ועוד נוסיף, כי אם יחווה האדם את היקומים המקבילים מצד האחדות של המציאות, הוא לא יחווה את קיומו העצמי כלל. כי מצד האחדות של המציאות, אין שום קיום עצמי נפרד כלל. ולכן קיומה של התודעה, הוא צמצום. והתודעה של האדם חווה בכל ... כולם, בכל המצבים כולם. והאדם דווקא כן יכול לעבור בתודעה שלו בין היקומים האלו, על ידי התחברות לשכל של האחדות. דהיינו, התבוננות על מהות המקום והזמן, שהיא מוציאה את האדם מחוויית המקום והזמן שלנו, ומאפשרת לתודעה של האדם לחוות ... ובבחינת מטי ולא מטי (מגיע ולא מגיע). וההבנה הזאת של היקומים המקבילים, משנה לאדם את החוויה האישית שלו. כי באחדות של המציאות, כל אפשרי המציאות נכלל במחויב המציאות. כי כאשר הכל קיים כל הזמן בו זמנית, אז אין שום ... סוף אלוהים אין סופיים. כי בשורש המציאות, כל אין סוף הישויות שנפרדות זו מזו בנפרדות של המציאות, הן כולם מתאחדות לישות אחת, שמצד האמת כל אחת ואחת מהן ממלאת את כל המקום ואת כל הזמן. כי הכל קיים תמיד. ...

רגשות אשמה - מהו שורשם? השורש של הכל הוא ידוע, והוא האחדות של המציאות. ואעפכ ברמת הלבושים של הנפרדות, מי שיתבונן יראה, כי רגשות האשם של האדם, נובעים בגלל רגשות הגאווה ... עצמו אחראי לכל הדברים שקורים בעולם. שזאת שלמות הגאווה, וגם שלמות רגשות האשמה בו זמנית. וכאשר האדם מבין, שהוא באחדות עם המציאות, אז טוב לו תמיד. כי אצל אלוהים, לא באמת שייך רגשות אשם. משום שאצל אלוהים אין טוב ...

להתרחק ולהתקרב אל האחדות - בו זמנית כשאדם מתבונן על האחדות והשלמות של המציאות בעין אמיתית, אז מצד אחד הוא רואה, כמה הוא רחוק ממנה, אבל מצד שני, ההסתכלות הזאת, מאפשרת לאדם להבין להיכן הוא רוצה להגיע, וממילא גם להגיע לשם. וכאשר האדם רוצה להתחבר אל האחדות של המציאות, הוא בעצם מטעה את עצמו, בכך שהוא חושב שהאחדות רחוקה ממנו. ולכן הוא סובל, מכך שהוא רוצה להתקרב לאחדות. שזה מלובש בכך, שהאדם סובל, מכך שהוא רוצה להרגיש טוב. כי האדם לא מבין, שהשלמות, היא באחדות איתו תמיד ממש. ולכן, הוא מחפש שלמות, שהיא רחוקה ממנו ושונה ממצבו, ואז ממילא הוא סובל. עד שהאדם מבין ...

... רק באדם עצמו בלבד. ומי שיתבונן אל תוכו ואך ורק אל תוכו פנימה, בסופו של דבר הוא יראה את האחדות של המציאות. ואז הוא יראה, שכל הצורות כולן שיש בעולם, הן כולן מהות וצורה אחת ממש, שאין בה שום ...

... של אמת, הוא ההבנה של האדם את הטוב, שיש תמיד לנצח נצחים מאז ומעולם. והטוב הזה, הוא השכל של האחדות. שכאשר יש אותו ורק אותו לאדם, אז הוא מתקן אצל האדם את כל תחושות הפוסט טראומה שלו, דהיינו, התחושות ... בעולם, לא יכולים לשכתב מחדש את ההיסטוריה הרגשית של האדם. והאדם תמיד נשאר עם טראומה רגשית. מלבד השכל של האחדות, שכאשר האדם זוכה אליו, אז הוא חווה את כל המציאות עבר / הווה / עתיד בצורה חדשה, וכל הרגשות ... האדם, גם לגבי כל מה שכבר קרה לו בעבר, הכל הופך לזיכרון חיובי וטוב אמיתי ממש. והנה, גם חוויית האחדות הזאת, היא לא נצחית. כי עובדה שכרגע אין אותה לאדם שמחפש אותה. ואעפכ, היא כן טוב נצחי ואמיתי. משום ... אותה לאדם, הרי שהאדם כן יכול לאבד אותה, ולחזור למצב שבו הוא היה בטרם היה לו את השכל של האחדות, אבל זה אפשרי רק בצורה אקראית בלבד. כגון אם לדוגמה האדם ישתגע. כי עפ החוקיות של הסיבה תוצאה, לא ... שהדבר אפשרי שהאדם ישתגע באופן אקראי ויחזור לשכל של הנפרדות של העולם שלנו, הרי שכאשר האדם נמצא בשכל של האחדות, אין לו עם זה שום בעיה כלל. משום שכאשר הכל אחד, ממילא אין שום רע, גם לא רק בשכל של הנפרדות. ורק מנקודת המבט של הנפרדות, השכל של האחדות, טוב יותר מאשר של הנפרדות. אבל מנקודת המבט של האחדות, השכל של הנפרדות, הוא אחד עם האחדות, והוא טוב אמיתי ממש. כי הטוב של האחדות, הוא טוב אמיתי שאינו תלוי בצורה החיצונית של השכל. ולכן, כאשר האדם נמצא בשכל של האחדות, אין לו שום חשש ופחד לאבד את הטוב שלו, שהוא השכל של האחדות. משום שמנקודת המבט של השכל של האחדות, גם השכל של הנפרדות, הוא טוב אמיתי ממש.

חוויה של אמת - לאמת את החוויה כי חוויית האמת, היא חוויית האחדות הטובה. וכיצד יגיע האדם לחוויית מציאות של אמת? תשובה: על ידי אמת כמובן. ומי שרוצה לחוות את האמת / ...

... ממנה, והכל מתחבר אל ישות אחת ממש, שאין בה שום נפרדות כלל, אפילו לא ברמת הפוטנציאל של הישות, דהיינו, אחדות אמיתית. והמהות, של המהות עצמה, היא המהות עצמה. כי יש אחדות גדולה יותר, מאשר אחדות קטנה יותר. אך הן ישות אחת ממש. והן גם נפרדות זו מזו, אך הן גם ישות אחת ממש, כי ... החיבור שלה עצמה עם כל מה ששונה ממנה, לישות אחת. וכך הלאה, מהות פנימית יותר ויותר. וכל העומקים של האחדות האלו, הן פנימיים אחד יותר מהשני עד אין סוף. אבל הם גם ישות אחת ממש, כי מהותם ומהות האחדות שלהם היא אחת. והאדם לא יכול להבין אחדות אחת, יותר מאשר אחדות אחרת. ומבחינת תפישת האדם, כאשר האדם חושב על האחדות החיצונית, כבר אז מתבטלת התודעה של האדם, ואין אפשרות להמשיך להעמיק הלאה פנימה יותר. ואין שום הבדל מצד ההגדרה, בין האחדות החיצונית, לבין האחדות הפנימית יותר, ולכן זו ישות אחת. ואעפכ יש הבדל של עומק וכולי.

... כאשר יש נפרדות כלשהי, שאז דבר אחד, הוא משמעותי יותר מאשר דבר אחר. אבל כאשר הכל אחד ממש, וכאשר מהאחדות הזאת נוצרים שינויים, אז מנקודת המבט שלפני יצירת הנפרדות, לא יכולה להיות משמעות כלשהי ליצירת הנפרדות. משום, שמנקודת מבט שבה יש אחדות מוחלטת, שקיימת רק ישות אחת אין סופית בלבד, הרי שלא שייך שתהיה משמעות כלשהי, כי אין שום הפרדה, אין ... ברא את העולם, כי שיעמם לו / רצה לגלות את מלכותו / רחמיו וכיוב. או במלים אחרות, התהוות הנפרדות מהאחדות, היא למען האפשרות שתהיה משמעות. כי כשיש רק אחדות, אין משמעות. ולכן יש נפרדות, כדי שתהיה משמעות. וזוהי כמובן מחשבה שגויה. משום, שמנקודת מבט של אחדות מוחלטת, שם לא שייך שום שעמום כלל ושום שינוי רצון כלל. כי באחדות המוחלטת, אפילו פוטנציאל של נפרדות אין. כי גם נפרדות ברמת הפוטנציאל, גם היא נפרדות. ולכן באחדות המציאות, אפילו פוטנציאל של נפרדות אין. וכאשר אין שום נפרדות כלל, ויש רק אחדות מוחלטת, לא שייך שום סיבה כלל. כי באחדות המציאות, אין שום נפרדות של שעמום ועניין, או של טוב ורע. ולכן אלוהים לא יכול להיות, טוב יותר מאשר רע. ואין שום משמעות נפרדת של מלך ועם וכיוב. ולכן אין שום סיבה אפשרית, למה מתוך אחדות נוצרה נפרדות. כי בנקודת האחדות באמת, אין שום משמעות נפרדת כלל. ולכן, מצד הנפרדות שלנו, שבו האחדות נפרדת מהנפרדות, מנקודת המבט הזו, אין ולא יכולה להיות שום משמעות אמיתית של נפרדות, לתהליך של יצירת הנפרדות מתוך האחדות. ואעפכ עדיין נשארת השאלה, למה ואיך בכל זאת נוצרה הנפרדות מתוך האחדות? כי האין משמעות והאין סיבה, זאת תשובה לא באמת טובה. משום, שבמציאות שלנו, גם יש וגם אין סיבה, וגם ... ולכן, גם אם נאמר שכן יש משמעות כלשהי, עדיין תישאר שאלה, איך מתוך משמעות מלאה של יצירת הנפרדות מתוך האחדות, איך מתוך זה נוצר פיצול בעולם שלנו, שבו יש דברים שנראה שהם חסרי משמעות ואקראיים, ללא כל סיבה ברורה? והתשובה וההסבר הוא, כי מצד האמת אין שום שאלה כלל. כי מנקודת המבט של הנפרדות, שבה הנפרדות נפרדת מהאחדות, מנקודת המבט הזו, אין שום תשובה כלל. כי כל תשובה שהיא, לא מכילה בתוכה את שאר האפשרויות. ואם נשיב ...

נפרדות, היא אחדות - למה שלמות הנפרדות, היא שלמות האחדות? ובו יתבאר, מדוע ולמה, שלמות הנפרדות ושלמות האחדות, היא אחת? דהיינו, שאין סוף נפרדות ואין סוף אחדות, זה אותו הדבר ממש. כי בעולם שלנו, יש גם מהות וגם צורה. והצורה, נפרדת מהמהות שלה. וכל זמן שהמהות נפרדת מהצורה, הרי שזו לא שלמות האחדות, כי המהות נפרדת מהצורה. אבל זו גם לא שלמות הנפרדות, כי הצורה מחוברת ונמצאת באחדות, עם המהות שלה. וגם אם הן אינן ישות אחת ממש, עדיין הצורה מחוברת בדרך כלשהי, למהות שלה. דהיינו, שיש גם אחדות וחיבור, של לפחות שתי ישויות, בכל מצב שהוא. כי שום דבר לא יכול להיות נפרד לגמרי, כי כל דבר ... מחובר תמיד. אבל כאשר הצורה והמהות הם אחד ממש, שההוויה והלבוש הם אחד ממש, אז מצד אחד זו שלמות האחדות. כי המהות לא נפרדת מהצורה, אלא הם אחד ממש. אבל זו גם שלמות הנפרדות, כי שום דבר לא נמצא באחדות עם שום דבר, כי יש רק ישות אחת ממש. ואז זו גם שלמות האחדות, כי אין ריבוי. אבל זו גם שלמות הנפרדות, כי יש ישות אחת, שהיא ככ נפרדת מכל דבר שהוא, עד ... אבל כשיש רק ישות אחת ויחידה, שאפילו זמן ומקום אין, אז זו שלמות הנפרדות, שאין שום מכנה משותף ושום אחדות כלל. ובסיכומו של דבר, שלמות האחדות והנפרדות, היא אחד ממש.

אחדות המהות והצורה - היש איננו והאין ישנו - למה מוכרח שאין שום דבר, ושהיש איננו? ומהו סוד האחדות? והעניין הוא, כי היש ישנו בתוך זמן ומקום. כי מה שלא נמצא בשום מקום ובשום זמן, הוא איננו, שזאת ... וצורה, אז גם המהות היא רק צורה. וההעדר של האין, הוא היש. וההעדר של המהות, היא הצורה. וההעדר של האחדות, הוא הריבוי. ולכן גם האחדות / המהות / האין, גם היא רק צורה בלבד. והאפשרות לקיום היש, תמיד קיימת כאפשרות. ולכן האין שהוא העדר ... יש רק מהות, הרי שיש רק צורה של מהות, וזה אומר שגם למהות עצמה יש מהות אחרת. וזהו סוד האחדות, שהצורה ומהותה הם ישות אחת ממש. כי המציאות האמיתית הגדולה ביותר, מכילה בתוכה את הצורה ואת מהותה. וזה בעצם אומר, שהצורה ומהותה, הן באחדות אחת תמיד, והיש והאין, הם אחד תמיד. ובעיני האדם, אלו ישויות נפרדות, שאז האדם שואל האם יש או אין. ... שיש ריבוי של מהויות ראשונות, שמצד אחד הן נפרדות זו מזו, כי הצורות נפרדות זו מזו, ומצד שני הן אחדות אחת, כי המהות של הכל היא אחת ממש. כי כאשר כל צורה נמצאת באחדות עם המהות האחת, הרי שהצורות הן אחת, למרות שהן נפרדות זו מזו. וזה אומר שהריבוי והאחדות הן ישות אחת. כי הצורות של היש שיוצרות את הזמן והמקום, שקיומם תלוי בקיומן של הצורות השונות, וגם המהות האחת של הצורות, שהיא האין, הכל ישות אחת ממש. וזאת אחדות המציאות, ששם אין שום שאלה כלל. ואעפכ ניתן לומר שיש הפרדה בין האחדות של המציאות, שבה הצורה והמהות הן אחת, לבין האפשרות שבה הצורה והמהות הן נפרדות זו מזו. ואכ גם אחדות המציאות שבה הצורה והמהות הן אחת, גם היא עצמה רק צורה. וזו אכן האמת, כי באמת יש מהות נוספת של אחדות גדולה יותר וכולי, עד אין סוף. כי כל הגדרת אחדות, היא בעצם יצירת צורה. ולכן כל מהות של אחדות, היא רק צורה, ולכן יש מהות פנימית למהות פנימית עד אין סוף, בבחינת המקיפים שמעל הזמן והמקום. שזאת ההתקדמות של החכם האמיתי והאדם השלם, שהגיע אל השלמות. שבכל פעם הוא חווה אחדות גדולה יותר, כי יש אחדות בתוך / מעל אחדות, עד אין סוף. ואעפכ אין שום שינוי כלל. כי המהות של האחדות הראשונה של היש והאין, היא זהה לגמרי למהות של האחדות הגדולה יותר וכולי. ונמצא אם כן, כי יש אחדות מעל אחדות עד אין סוף, ואעפכ הכל אחד ממש.