כי האדם חי את חייו, בלי לדעת, למה באמת הדברים קורים? ומי שמתבונן קצת מבין, שכל חוויית המציאות של האדם, תלויה בהבנת סיבת האירועים. כי רע, הוא רק כאשר האדם לא מבין את הסיבה האמיתית של הדבר. ואין שום רע בעולם, אלא יש רק טוב, כאשר האדם מבין את הסיבה האמיתית של הדבר. שהבנת הסיבה, גורמת לאדם לרצות את הדבר.

והפעם נצלול אל תוך סיבת האירועים כולם, שהיא בעצם כוללת, גם את הסיבה האמיתית, שבגללה שורות אלו נכתבות כרגע וגם נקראות כרגע.

והטועים, כאשר הם מבררים את סיבת האירועים, הם אוכלים את הקליפות של המציאות. כגון לדוגמה כאשר שואלים אדם, מפני מה אתה עושה פעולה כלשהי? אז הוא מביא סיבות שונות ומשונות, לכך שהוא עושה את הפעולה. וכל הסיבות וההסברים האלו, הם לא יותר מאשר קליפות בלבד. וקליפה, היא כל סיבה, שאפשר לשאול עליה, מהי סיבתה שלה עצמה, שאז היא בעצם מסתירה את הסיבה האמיתית.

כגון לדוגמה שהאדם אוכל, ושואלים אותו, מפני מה אתה אוכל כרגע? והוא משיב, מפני שאני רעב. והאדם הטועה, לא קולט שהתשובה שלו לא עונה דבר, אלא היא רק קליפה בלבד. משום שעדיין אפשר לשאול גם על הסיבה של הרעב, מפני מה אתה אוכל כאשר אתה רעב? והאם הרעב מחייב אותך לאכול? ומה גורם לכך שתהיה כרגע רעב? וכיו"ב שאלות נוספות, שמשמעותן היא, שהרעב הוא לא באמת הסיבה האמיתית לכך שהאדם אוכל כרגע.

כי סיבה אמיתית, היא דבר שהוא מחייב את התוצאה. כי אם קורה איזה אירוע שהוא לא מחייב את התוצאה, לא ניתן לומר שהוא הסיבה שלו. כגון לדוגמה כשקורה איזה אירוע אקראי, שלא ניתן לומר שהאירוע הקודם לו, הוא הסיבה של האירוע שאחריו האקראי. משום שהאירוע השני הוא אקראי לגמרי, ולא מתחייב שהוא יקרה בגלל האירוע שקדם לו. כך שסיבה אמיתית של דבר, היא רק כאשר הסיבה באמת מחייבת את התוצאה.

והטועים, תמיד נאחזים בסיבות של שקר. כגון לדוגמה שהאדם רואה את האש ששורפת את הנייר. והאדם הטועה חושב, שהסיבה שהנייר נשרף, היא האש הבוערת. והאדם לא מבין שמבחינה לוגית, זה שהאש בוערת, זה לא מחייב בשום צורה שהיא, את הנייר להישרף. ונכון הוא הדבר, שתמיד כאשר האדם רואה אש בוערת ליד נייר, אז האדם רואה גם את הנייר נשרף. אבל זה עדיין לא אומר שהדבר מוכרח, שתמיד האש תשרוף את הנייר. וכפי שניתן לראות בחוש, שאכן ישנם דברים, שהאש הבוערת, לא שורפת אותם.

כי במציאות שלנו יש אין סוף אפשרויות בכל רגע ורגע. וכל מה שנדמה לאדם כחוקי הטבע וחוקי הפיזיקה, אלו לא יותר, מאשר תיאור של האדם לאירועים שקורים. כי בכל פעם שהאדם לדוגמה מתבונן על המים, הוא רואה שהם זורמים למטה. ואז האדם חושב, שיש חוק שאומר, שתמיד מוכרח שהמים יזרמו למטה. והאדם אינו מבין, שזה שהוא תמיד רואה שמשהו קורה, זה עדיין לא אומר, שמוכרח שתמיד הוא יקרה ככה.

כי המציאות כולה, וכל מה שנקרא מערכת החוקים שלה, היא יכולה להשתנות בפחות מרגע אחד. וכל חוויית המציאות כולה של האדם, כולל הזיכרון שלו ותחושת העתיד שלו, גם הם יכולים להשתנות בפחות מרגע אחד. כגון לדוגמה בשעת החלום, שהאדם ברגע אחד עובר ממציאות אחת למציאות אחרת. ובפחות מרגע אחד, כבר נדמה לו שהוא נמצא באותו המקום הרבה זמן. ובפחות מרגע אחד, גם חוויית העתיד של האדם שונה. והכל קורה בפחות מרגע אחד, בלי שהאדם שם לב לכך, שהוא נמצא במציאות הזו, רק רגע אחד בלבד.

והפוטנציאל של המציאות שלנו הוא אין סופי. ומרחב המקום והזמן גם הם אין סופיים. ובתוך המרחבים האין סופיים האלו, עם כמות האפשרויות האין סופית, האדם רואה מספר קטן מאוד של אירועים שחוזרים על עצמם, ואז נדמה לאדם שיש כאן חוקיות. למרות שבאמת, לא יכולה להיות קיימת חוקיות, משום שרגעי הזמן לא מחייבים זה את זה.

כי סיבתיות, תלויה בקשר שיש בין רגעי הזמן. כי משמעות הסיבה והתוצאה היא, שהמציאות שיש ברגע אחד, היא זו שגורמת לכך שברגע הבא אחריה, המציאות תהיה בצורה כלשהי. ומי שיש לו שכל ישר, הוא מתבונן על המציאות ועל רגעי הזמן, ומבין מיד, שגם אם תמיד הוא רואה שאחרי אירוע של זריקת אבן, אז האירוע הבא הוא שהאבן נופלת כלפי מטה, הרי שבפועל האדם מבין, שזה עדיין לא אומר, שזריקת האבן, היא זו שמחייבת את האבן ליפול למטה.

כי מבחינת ההיגיון ניתן ואפשר להבין, ששום דבר לא יכול לחייב שום דבר אחר לקרות. כי במציאות שלנו יש פוטנציאל אין סופי, ותמיד יכול להיות שבדיוק עכשיו יקרה אחרת, בשונה מכל שאר הפעמים שהאדם רגיל לראות שהדברים קורים בצורה כלשהי. בפרט כאשר האדם מודע לכך, שיש עוד אין סוף יקומים מקבילים וגם עולמות אחרים, שההיגיון אומר, שאם יש כ"כ הרבה מקום וכ"כ הרבה זמן וכ"כ הרבה אפשרויות, אז כנראה שיש במקומות ובזמנים אחרים, גם אפשרויות אחרות, דהיינו, את כל האפשרויות כולן. כך שזה שהאדם רגיל לראות רצף של אירועים שחוזרים על עצמם, זה לא אומר שיש כאן מנגנון של סיבתיות ושל חוקיות כלשהי.

ומי שיסתכל בעין אמיתית על המציאות, יראה ששום דבר הוא לא מחויב המציאות, כי הכל הוא רק אפשרי בלבד. והאדם בטוח שדבר כלשהו, מחויב שהוא יקרה, בגלל מה שקרה ברגע הקודם. והאדם מתכחש לכך, שאין שום אפשרות שדבר אחד יחייב דבר אחר לקרות. משום, שמכל מציאות, ניתן להגיע ברגע הבא, לאין סוף צורות שונות, של מציאות אחרת.

כי יש אין סוף צורות אפשריות של המציאות. ובכל רגע ורגע יכולה להיות צורה אחרת של מציאות. ושום דבר לא מכריח את המציאות להיות ברגע כלשהו בצורה כלשהי. והאפשרות שברגע הבא, המציאות תהיה בצורה אחרת, מתוך אין סוף הצורות האפשריות, האפשרות הזאת תמיד קיימת. ומאחר שתמיד קיימת האפשרות שבדיוק עכשיו מערכת ה"חוקים" שהאדם רואה תשתנה, הרי שזה אומר שהרגע הקודם, הוא לא באמת מחייב את הרגע הזה, להיות כפי מה שהוא. וא"כ שום דבר בעולם, הוא לא הסיבה של מה שקורה ברגע אחר אח"כ. והוא גם לא התוצאה, של מה שקורה ברגע אחר לפני כן.

וכיו"ב לגבי המקום, ששום דבר שקורה במקום אחד ברגע אחד, הוא לא הסיבה, של מה שקורה במקום אחר גם לא באותו הרגע. כי בכל מקום בכל רגע, יש אין סוף אפשרויות כיצד המציאות תהיה. ומאחר שתמיד יש אין סוף אפשרויות בכל מקום ובכל זמן, הרי ששום מקום ושום זמן, לא מחייבים זה את צורת זה.

והשכל הישר אומר, שכנראה שיש משהו שהוא נמצא מחוץ לכל הצורות כולן, שהוא זה שמחייב את הצורות להיות כפי מה שהן, בכל רגע ובכל זמן. (ובשורשו, כאשר הכל אחד תמיד, שום דבר לא מחייב שום דבר, כי אין שום שינוי צורה כלל).

ונחזור לאותו הטועה, שחושב שהסיבה שהוא אוכל, היא משום שהוא רעב. והוא לא מבין, שמאחר שהרעב שלו, לא מחייב את זה שהוא יאכל, כי האדם יכול להיות רעב, ולבחור שלא לאכול. וא"כ הרעב, הוא לא סיבת האכילה.

ולכאורה ניתן לומר, שמה שמחייב את האדם לאכול, זה הרצון שלו לאכול. כי האדם מוכרח לעשות את מה שהוא באמת רוצה. והאדם לא יכול לעשות שום דבר, נגד מה שהוא באמת רוצה לעשות. כי אין האדם יכול להתנגד לאיזה רצון של עצמו, אא"כ יש לו רצון אחר חזק יותר. והרצון, הוא סיבת כל הדברים שהאדם עושה...