כי לפעמים חושב האדם להתאבד. ובעיני האדם, להתאבד, פירושו לעזוב את גופו כאן בעולם הזה, ולעבור למצב אחר ללא גוף וכולי. כי החומר שממנו עשוי הגוף, החומר הזה קיים לנצח, והוא רק משנה את צורתו כל הזמן, וכך גם התודעה. ואם התודעה היא חלק מהגוף, אז היא ממשיכה להיות קיימת, מאחר שגם הגוף ממשיך להיות קיים, ואם היא נפרדת מהגוף, גם אז היא ממשיכה להיות קיימת בכל מקרה (ואם התודעה מחוברת אל הגוף, לאיזה חלק בדיוק היא מחוברת? והאם כאשר גופו וגם מוחו של האדם גדל, האם הוא מחליף את התודעה שלו?).

והשאלה הנשאלת היא, מה מבטא הרצון של האדם להתאבד? כי כל דבר בעולם, יש לו פנימי וחיצוני. והלבוש החיצוני, הוא הרצון של האדם להתאבד. והשאלה היא, מהו הרצון הפנימי של האדם, שבא לידי ביטוי, ברצון החיצוני של האדם, להתאבד?

והעניין הוא, כי האדם רוצה להרגיש כמה שיותר טוב. וכאשר האדם חי כאן בעולם הזה, נדמה לו שהעולם הזה הוא רע ושהוא מקום הסבל. כי מצד האמת, האדם חי בגן עדן של ממש. אלא שהשקרים של האדם, מסתירים ממנו את הבנת השלמות של המציאות, ואת חוויית הגן עדן של המציאות.

והאדם רוצה להרגיש טוב. ומה שהאדם באמת רוצה, זה שהתודעה שלו תחווה את השלמות. כי הגוף של האדם, הוא לא יותר מאשר צורה, שהתודעה של האדם מזדהה איתה. וכל דבר שהאדם מזדהה איתו, הוא הופך להיות ה"אני" של האדם. והאדם בצדק מבין, ששום צורה כאן בעולם הזה, לא תביא לו שקט נפשי.

כי לא משנה איך שהגלגל מסתובב לו, תמיד האדם מרגיש שחסר לו משהו. ואו שחסר לו שיהיה טוב יותר, או שחסר לו שלא יהיה טוב פחות וכולי. והאדם שעדיין לא רואה את השלמות, מבין, שאכן אין שום עולם הזה כלל, כי כאן הוא הגיהנום (עבור מי שלא חווה אותו כגן עדן. כי או שתמיד רע לך או שתמיד טוב לך באמת מבפנים). ואז נדמה לאדם שאם הוא יחליף את הצורה החיצונית של העולם הזה, אז אולי יהיה לו טוב יותר.

ועל האדם להתבונן קצת ולהבין, כי מהות הסבל, היא בעצם הקיום העצמי של התודעה הנפרדת של האדם. וכל זמן שהאדם קיים, דהיינו, כל זמן שהאדם מודע לעצם קיומו, תמיד הוא יסבול. כי להיות מודע לקיומך, פירושו להיות מודע, גם למה שהוא לא אתה. כי בלי שיהיה "לא אני", לא שייך שיהיה "אני". והאדם חווה את ה"אני", רק בגלל שהוא חווה, גם את מה ששונה ונפרד ממנו.

ועצם חוויית ה"אני", מכילה בתוכה חוויה של חיסרון. שהאדם מתבונן סביבו, וחווה שה"אני" שלו חסר את הישויות שהן נפרדות ממנו. ולכן האדם תמיד סובל בכל צורת קיום של התודעה, משום שעצם קיום התודעה, הוא עצמו שורש הסבל ותחושת החיסרון התמידית.

והבשורה הטובה היא, שהבעיה ידועה ושיש לה פיתרון. כי רבים וטובים מנסים להציע פתרונות, בלי שהם מבינים בכלל את הבעיה. ולכן כל הפתרונות שלהם, הם פתרונות שקר וכזב, שהם רק מייאשים את האדם, שהוא בתת המודע שלו, מרגיש שכל אלו הם רק פתרונות של שקר. ולכן יש כאן בשורה טובה, והחלק הראשון שלה, הוא ההסבר של מהות הבעיה, שהיא עצם הקיום של התודעה עצמה, שהוא זה שיוצר את הסבל.

והחלק השני של הבשורה הטובה, הוא שיש דרך להעלים את התודעה לגמרי. ויש רק דרך אחת ויחידה לעשות זאת. והיא, על ידי הסתכלות של האדם, פנימה אל תוכו. כי למזלו הגדול של האדם, הוא כבר ממש כרגע, גם רק לא קיים בשום צורה שהיא. כי כל הקיום כולו, הוא מתהווה מהעדר הקיום המוחלט, ששם אין שום צורה כלל. ולכן קיומו של האין האמיתי, הוא המצוי הראשון, שממלא את כל הצורות שיש בעולם.

כי ה"אני" של האדם, הוא לא יותר מאשר צורה של ישות אחרת. ויש ישות ראשונה שבה אין שום צורה כלל, ושבה האדם לא קיים כישות נפרדת כלל, שזאת המהות של המציאות. ומהמהות הזאת, מתהוות הצורות השונות, שאחת מהן היא ה"אני" של האדם. ובעולם של הצורות, כל אחת מהצורות, חסרה את כל שאר הצורות. או נכון יותר לומר, שכל אחת מהצורות, חסרה את מהותה, שהיא בעצם השלמות של כל הצורות.

ומה שהאדם באמת רוצה, זה לחזור ולהתחבר, למה שהוא היה, לפני שהוא היה. כי הטועים שנדמה להם, שהם זה גופם, אז הם מדברים על התודעה ועל הנשמה שלהם, כעל ישות חיצונית שנפרדת מהם. ונדמה להם שאחרי המוות של הגוף, האדם חוזר להיות מה שהוא באמת, דהיינו, תודעה. ואלו, חייהם אינם חיים, כי הם מתים חיים. משום שה"אני" שלהם, מזדהה עם גוף שהוא מת.

ומי שמתבונן, הוא מבין שהוא זאת התודעה עצמה שמודעת לקיומה, ושהיא אותה תודעה, עם או בלי גוף. כי הגוף הוא רק אירוע של התודעה, אך לא מעבר לכך. והגוף של התודעה, משתנה כל הזמן. ותמיד התודעה מזדהה עם משהו כלשהו בכלל, ועם תחושת ה"אני" של האדם בפרט...