האדם סובל תמיד, מכך שהוא לא רוצה להרגיש רע. וכפי שכבר ביארתי, האדם מוכרח להבין למה הוא רוצה להרגיש טוב ולא רוצה להרגיש רע. והאדם מוכרח להבין, למה הוא רוצה צורה אחת של המציאות, יותר מאשר צורה אחרת. וכאן יתבאר, כיצד צריך האדם לחקור ולגלות את שורש וסיבת הרצון שלו, דהיינו, למה הוא רוצה את מה שהוא רוצה?
והעניין הוא, כי יש מחויב ויש אפשרי. וכל דבר, שהוא מורכב מכמה ישויות, קיומו, הוא אפשרי. כי הוא יכול להיות מורכב כפי מה שהוא, או לא. ולעומת זאת, כאשר קיימת רק ישות אחת ויחידה, שקיומה לא מורכב משום דבר כלל, היא ורק היא, קיומה הוא מחויב באמת.
וכאשר האדם בוחן וחוקר את הרצונות שלו או כל דבר אחר, עליו לראות תמיד, האם הדבר הוא אפשרי או מחויב. ועל האדם לזהות את האפשרי, ולגלות את המחויב, כדי לגלות את שורש הדבר.
וכאשר האדם מנסה להבין, למה הוא רוצה כך ולא אחרת, עליו להבין כי צורת הרצון שלו היא אפשרית, וביחס אליה, הרצון עצמו הוא מחויב. כי האדם רוצה כך ולא אחרת. אבל זה רק אפשרי בלבד. כי באותה המידה ממש, האדם היה יכול לרצות רצון אחר. אבל בכל אחת מהאפשרויות, הרצון עצמו היה ממשיך להיות קיים. והחיות של הרצון בצורה כלשהי, הוא הרצון עצמו ללא כל צורה. כי בלי הרצון עצמו, אין שום קיום לרצון בצורה כלשהי.
ולכן, במקום לשאול מהיכן מגיע הרצון להרגיש טוב ולא רע, ובמקום לשאול למה אני רוצה כך ולא אחרת, על האדם לחקור ולשאול, למה אני רוצה רצון כלשהו. כי רצון בצורה כלשהי, הוא ישות מורכבת, והצורה היא האפשרית, והמהות היא המחויבת. וכדי להבין את הצורה, צריך להבין את המהות שלה.
ולכן צריך לפרק את הרצון של האדם, לכך שהמציאות תהיה בצורה כלשהי, צריך לפרק את הרצון הזה, למהות וצורה. ולהבין, שהמהות היא הרצון עצמו, והצורה, היא הרצון הסופי עצמו שיהיה כך ולא אחרת. ויש לחקור את מהות הדבר, ולא את הצורה החיצונית שלו.
וכאשר האדם מתבונן על הרצון עצמו, הוא מבין, שבעצם גם הרצון עצמו הוא ישות מורכבת. כי הוא מורכב מה"אני" של האדם, בצירוף אל הרצון של האדם. כי האדם יכול לרצות, אבל הוא יכול גם לא לרצות, אלא להרגיש / לחשוב / לשמוע וכיו"ב צורות שונות, שהן אינן רצון. וקיומו של ה"אני" של האדם, הוא מחויב, ביחס לקיומו של הרצון של האדם, שהוא רק אפשרי בלבד. כי אפשרי שיהיה "אני" בלי שום רצון כלל (בהתחשב בהגדרה של המושג רצון). אבל בלי "אני", אין שום רצון כלל.
והמהות היא ה"אני", והצורה היא הרצון, שגם הוא מהות, של הצורה הסופית של הרצון, שהוא עצמו המהות, של הפעולה הממשית להשגת הרצון וכולי. ועל האדם לחקור את מהות ה"אני" שלו, כדי להבין את הרצון שלו. ובלי שהאדם יבין את ה"אני" עצמו, הוא לא יבין את הרצון, ולא את צורת הרצון, ולא את התוצאה של צורת הרצון.
וכאשר האדם מתבונן על ה"אני" שלו, נדמה לו שזאת ישות שאינה מורכבת כלל. אך לא כך הוא, כי גם ה"אני" של האדם, הוא ישות מורכבת.
והסימן לדעת, האם הישות מורכבת או לא, היא על ידי זה שהאדם בודק, האם קיימת ישות נוספת שונה או מנוגדת לישות עצמה. כי כמו שקיים ה"אני", כך קיים גם מה שאינו "אני". ואם ה"אני" היה המצוי הראשון, שממהותו קיימים כל הדברים כולם, הרי שלא היה כל קיום למה שאינו "אני". ואם קיים מה שאינו "אני", הרי שה"אני" הוא ישות מורכבת. שהצורה היא ה"אני", כמו גם הצורה של מה שאינו "אני", והמהות, היא דבר אחר לגמרי.
והמהות של ה"אני", היא ה"יש" עצמו כישות, ללא כל צורה. כי יכולה להיות ישות שאינה "אני", אבל לא יכולה להיות ישות של "אני", בלי שתהיה קיימת ישות כלשהי. דהיינו, ה"אני" הוא צורה של יש / של משהו שישנו. ויכול להיות משהו ישנו, שהוא אינו "אני", אבל לא יכול להיות "אני", בלי שיהיה קיים משהו שישנו. ולכן, ה"אני" הוא רק צורה, של משהו שישנו, והמהות, היא הישות של היש עצמו.
ומי שרוצה להבין את עצמו ואת רצונו, הוא מוכרח להבין את מהות מה שישנו. וכבר עכשיו ניתן להבין, שמה שישנו הוא בעצם ה"אין" והכלום וההעדר המוחלט. כי כאשר אין שום צורה כלל, הרי שאין גם צורת מקום וזמן, ואז ממילא אין שום דבר. כי גם הזמן והמקום, גם אלו רק צורות של משהו שישנו, שהוא בלי שום צורה כלל. כי המקום הוא לא מהות הזמן והזמן הוא לא מהות המקום, אלא אלו רק שתי צורות של ישות אחת, שהיא חסרת כל צורה כלל, דהיינו, מה שנקרא אצל האדם כלום / אין / שום דבר וכולי.
ובלי שהאדם יבין את מהות האין, הוא לעולם לא יבין את מהות הצורות של האין, וגם לא את מהות ה"אני" שלו ואת הרצון שלו וכולי. ולכן צריך להבין את האין עצמו. ולכאורה, האין הוא הישות הראשונה והבסיסית ביותר. ואם אין, אז אין מה להבין. אך לא כך הוא, כי גם האין הוא ישות מורכבת. וממה מורכב האין?
כי האין הוא רק אפשרי המציאות וקיומו הוא לא מוכרח. כי יש לו את הניגוד, של היש צורה. וההפך וההעדר של האין, הוא היש. כי ההעדר של האחדות, היא הנפרדות. וגם האין וגם היש, אלו שתי צורות, של מהות אחת ויחידה באמת, שבה אין שום הפרדה בין יש לבין אין כלל, אלא שם הם מהות אחת ממש. (וגם...
והעניין הוא, כי יש מחויב ויש אפשרי. וכל דבר, שהוא מורכב מכמה ישויות, קיומו, הוא אפשרי. כי הוא יכול להיות מורכב כפי מה שהוא, או לא. ולעומת זאת, כאשר קיימת רק ישות אחת ויחידה, שקיומה לא מורכב משום דבר כלל, היא ורק היא, קיומה הוא מחויב באמת.
וכאשר האדם בוחן וחוקר את הרצונות שלו או כל דבר אחר, עליו לראות תמיד, האם הדבר הוא אפשרי או מחויב. ועל האדם לזהות את האפשרי, ולגלות את המחויב, כדי לגלות את שורש הדבר.
וכאשר האדם מנסה להבין, למה הוא רוצה כך ולא אחרת, עליו להבין כי צורת הרצון שלו היא אפשרית, וביחס אליה, הרצון עצמו הוא מחויב. כי האדם רוצה כך ולא אחרת. אבל זה רק אפשרי בלבד. כי באותה המידה ממש, האדם היה יכול לרצות רצון אחר. אבל בכל אחת מהאפשרויות, הרצון עצמו היה ממשיך להיות קיים. והחיות של הרצון בצורה כלשהי, הוא הרצון עצמו ללא כל צורה. כי בלי הרצון עצמו, אין שום קיום לרצון בצורה כלשהי.
ולכן, במקום לשאול מהיכן מגיע הרצון להרגיש טוב ולא רע, ובמקום לשאול למה אני רוצה כך ולא אחרת, על האדם לחקור ולשאול, למה אני רוצה רצון כלשהו. כי רצון בצורה כלשהי, הוא ישות מורכבת, והצורה היא האפשרית, והמהות היא המחויבת. וכדי להבין את הצורה, צריך להבין את המהות שלה.
ולכן צריך לפרק את הרצון של האדם, לכך שהמציאות תהיה בצורה כלשהי, צריך לפרק את הרצון הזה, למהות וצורה. ולהבין, שהמהות היא הרצון עצמו, והצורה, היא הרצון הסופי עצמו שיהיה כך ולא אחרת. ויש לחקור את מהות הדבר, ולא את הצורה החיצונית שלו.
וכאשר האדם מתבונן על הרצון עצמו, הוא מבין, שבעצם גם הרצון עצמו הוא ישות מורכבת. כי הוא מורכב מה"אני" של האדם, בצירוף אל הרצון של האדם. כי האדם יכול לרצות, אבל הוא יכול גם לא לרצות, אלא להרגיש / לחשוב / לשמוע וכיו"ב צורות שונות, שהן אינן רצון. וקיומו של ה"אני" של האדם, הוא מחויב, ביחס לקיומו של הרצון של האדם, שהוא רק אפשרי בלבד. כי אפשרי שיהיה "אני" בלי שום רצון כלל (בהתחשב בהגדרה של המושג רצון). אבל בלי "אני", אין שום רצון כלל.
והמהות היא ה"אני", והצורה היא הרצון, שגם הוא מהות, של הצורה הסופית של הרצון, שהוא עצמו המהות, של הפעולה הממשית להשגת הרצון וכולי. ועל האדם לחקור את מהות ה"אני" שלו, כדי להבין את הרצון שלו. ובלי שהאדם יבין את ה"אני" עצמו, הוא לא יבין את הרצון, ולא את צורת הרצון, ולא את התוצאה של צורת הרצון.
וכאשר האדם מתבונן על ה"אני" שלו, נדמה לו שזאת ישות שאינה מורכבת כלל. אך לא כך הוא, כי גם ה"אני" של האדם, הוא ישות מורכבת.
והסימן לדעת, האם הישות מורכבת או לא, היא על ידי זה שהאדם בודק, האם קיימת ישות נוספת שונה או מנוגדת לישות עצמה. כי כמו שקיים ה"אני", כך קיים גם מה שאינו "אני". ואם ה"אני" היה המצוי הראשון, שממהותו קיימים כל הדברים כולם, הרי שלא היה כל קיום למה שאינו "אני". ואם קיים מה שאינו "אני", הרי שה"אני" הוא ישות מורכבת. שהצורה היא ה"אני", כמו גם הצורה של מה שאינו "אני", והמהות, היא דבר אחר לגמרי.
והמהות של ה"אני", היא ה"יש" עצמו כישות, ללא כל צורה. כי יכולה להיות ישות שאינה "אני", אבל לא יכולה להיות ישות של "אני", בלי שתהיה קיימת ישות כלשהי. דהיינו, ה"אני" הוא צורה של יש / של משהו שישנו. ויכול להיות משהו ישנו, שהוא אינו "אני", אבל לא יכול להיות "אני", בלי שיהיה קיים משהו שישנו. ולכן, ה"אני" הוא רק צורה, של משהו שישנו, והמהות, היא הישות של היש עצמו.
ומי שרוצה להבין את עצמו ואת רצונו, הוא מוכרח להבין את מהות מה שישנו. וכבר עכשיו ניתן להבין, שמה שישנו הוא בעצם ה"אין" והכלום וההעדר המוחלט. כי כאשר אין שום צורה כלל, הרי שאין גם צורת מקום וזמן, ואז ממילא אין שום דבר. כי גם הזמן והמקום, גם אלו רק צורות של משהו שישנו, שהוא בלי שום צורה כלל. כי המקום הוא לא מהות הזמן והזמן הוא לא מהות המקום, אלא אלו רק שתי צורות של ישות אחת, שהיא חסרת כל צורה כלל, דהיינו, מה שנקרא אצל האדם כלום / אין / שום דבר וכולי.
ובלי שהאדם יבין את מהות האין, הוא לעולם לא יבין את מהות הצורות של האין, וגם לא את מהות ה"אני" שלו ואת הרצון שלו וכולי. ולכן צריך להבין את האין עצמו. ולכאורה, האין הוא הישות הראשונה והבסיסית ביותר. ואם אין, אז אין מה להבין. אך לא כך הוא, כי גם האין הוא ישות מורכבת. וממה מורכב האין?
כי האין הוא רק אפשרי המציאות וקיומו הוא לא מוכרח. כי יש לו את הניגוד, של היש צורה. וההפך וההעדר של האין, הוא היש. כי ההעדר של האחדות, היא הנפרדות. וגם האין וגם היש, אלו שתי צורות, של מהות אחת ויחידה באמת, שבה אין שום הפרדה בין יש לבין אין כלל, אלא שם הם מהות אחת ממש. (וגם...
050-3331-331