ובו יתבאר היבט נוסף של עניין הצבת גבולות והגדרת הגדרות. וכפי שכבר ביארתי, ההגדרות שהאדם מגדיר, הן בעצם חומות, גדרות וגבולות שמפרידות, בין האדם לבין החופש שלו. כי כאשר האדם לא מגדיר שום דבר, אז ממילא הכל מושלם בעיני האדם, באותה המידה ממש. אבל כאשר האדם כן מגדיר איזה דבר, אז ממילא, כבר דבר אחד יותר טוב מאשר דבר אחר, ואז האדם משועבד להגדרה שלו.
כגון לדוגמה, אדם שמגדיר שהוא רוצה שהמציאות תהיה כך או אחרת, שבכך בעצם הוא שולל לעצמו את החופש שלו, להרגיש טוב בכל מצב. כי כאשר האדם לא מגדיר איך הוא רוצה שהמציאות תהיה, אז כל מציאות מתאימה לו באותה המידה ממש. וברגע שיש הגדרה, הרי שהאדם לוקח בכך את החופש שלו, להרגיש הרמוניה עם המציאות בכל מצב.
וכבר ביארתי גם, שאם לא תהיה לאדם שום הגדרה, אז אומנם הוא לא ירגיש שום רע, אבל הוא גם לא ירגיש שום טוב. כי בלי שום רע, גם אין שום טוב. וההגדרה, היא זו שמאפשרת לאדם להרגיש טוב ורע, לפי העניין.
ומי שמתבונן בעניין הזה לעומקו, לפעמים הדבר הזה גורם לו, לרצות לא להגדיר יותר שום דבר בחיים שלו. או לרצות להגדיר כמה שפחות דברים בחיים שלו. כי האדם מבין, שככל שהוא יותר מגדיר הגדרות בחיים שלו, כך בעצם החיים שלו פחות זורמים, וכך הוא נמצא במאבק יותר גדול עם המציאות, שהיא תהיה דווקא כך או אחרת.
וההבנה הזאת, לפעמים גורמת לאדם ליפול במלכודת. שהיא, שהאדם מגדיר לעצמו, שהוא לא רוצה להגדיר. או שהוא מגדיר לעצמו, שהוא רוצה להגדיר כמה שפחות. שמצד אחד זה נראה מבורך, שהאדם לא יגדיר לעצמו יותר מידי דברים, וכך הוא יוכל להיות בזרימה עם המציאות. אבל מצד שני, החיסרון בכך הוא, שהאדם בעצם שוב פעם מגדיר הגדרה חדשה, שהיא שהוא לא רוצה להגדיר הגדרות. וגם לרצות לא להגדיר הגדרות, גם זו בעצם הגדרה.
כי לפעמים המציאות היא, שהאדם מגדיר הגדרות, ולפעמים המציאות היא שהאדם לא מגדיר הגדרות. ובדיוק כמו שהאדם יכול להגדיר הגדרות, בדיוק באותה המידה הוא יכול לא להגדיר הגדרות. וזה לא מחויב המציאות שהאדם לא יגדיר או כן יגדיר הגדרות. אלא זה רק אפשרי המציאות בלבד, שהאדם יגדיר או לא יגדיר הגדרות. וברגע שהאדם מגדיר לעצמו, שהוא רוצה לא להגדיר הגדרות, ושהוא לא רוצה להגדיר הגדרות, הרי שבעצם בכך, האדם הגדיר לעצמו שוב פעם, עוד הגדרה חדשה.
ואז ממילא, האדם מכניס את עצמו לקונפליקט חדש. כי מי שמגדיר שהוא לא רוצה להגדיר הגדרות, אז הוא ירגיש רע, כאשר הוא יגדיר הגדרות. אבל מצד שני, מי שלא יגדיר שהוא לא רוצה להגדיר הגדרות, אז ממילא גם הוא יגדיר הגדרות, ואז ההגדרות יגרמו לו להרגיש רע. והשאלה היא, איך יוצאים מהפרדוקס הזה?
והתשובה לכך היא, שהדבר הטוב ביותר הוא, שהאדם לא יגדיר לעצמו, האם הוא רוצה או לא רוצה להגדיר. אלא שהאדם יזרום עם המציאות בלי שום הגדרות, של: האם הוא מגדיר, או לא מגדיר הגדרות. ואז ממילא האדם ירגיש טוב, גם אם הוא יגדיר הגדרות, וגם אם הוא לא יגדיר הגדרות.
אלא, שגם להיצמד לרעיון הזה, גם זו הגדרה. כי בעצם האדם מגדיר לעצמו, שלא אכפת לו האם הוא מגדיר או לא מגדיר הגדרות, וזה בעצמו הגדרה. וכל רעיון שהאדם נאחז בו, הוא הגדרה. וגם לא להיאחז בשום רעיון, גם זו הגדרה. אז מה הפתרון?
ולכן, הפתרון האמיתי לפרדוקס הזה, הוא שהאדם מביא את עצמו למצב מוגדר, שבו, הוא מעצמו לא מגדיר שום הגדרות, בלי שהוא יצטרך להגדיר את זה. ז"א שהאדם מעביר את עצמו תהליך מוגדר ביותר, שיתבאר להלן, שהוא מביא את האדם למצב, שבו, הוא מעצמו כבר לא מגדיר שום דבר, בלי שהוא יצטרך להתאמץ להגדיר זאת בעצמו.
ונסביר: הדבר הטוב ביותר הוא, שהאדם לא יגדיר לעצמו, האם הוא רוצה להגדיר או לא רוצה להגדיר. כי אם האדם מגדיר הגדרה כלשהי, אז הוא סובל כאשר המציאות היא הפוכה מההגדרה שלו. או במילים אחרות, הכי טוב שהאדם כן יגדיר, שמבחינתו, להגדיר ולא להגדיר, זה טוב באותה המידה ממש.
אלא, שהבעיה היא, שאם האדם מגדיר / לא מגדיר דבר כלשהו, זו עצמה הגדרה שמגבילה את החופש של האדם, מההיפוך שלה. ולכן יש כאן פתרון שאומר, שאפשרי הדבר, שהאדם יביא את עצמו למצב, שבו, מעצמו, בלי מאמץ שלו, הוא יהיה במצב שבו הוא לא מגדיר שום דבר, בלי שהוא צריך לרצות לא להגדיר שום דבר.
פירוש: כי יש שני מצבים. מצב ראשון, שבו האדם מתאמץ לא להגדיר שום דבר. ומצב שני, שבו האדם לא מגדיר שום דבר, כאילו בלי שום בחירה חופשית. דהיינו, האדם לא צריך להגדיר לעצמו לבחור לחשוב בצורה כלשהי, אלא האדם חושב בצורה הזאת, בלי מאמץ כלשהו. והאדם לא מגדיר שום דבר, בלי שהוא צריך להתאמץ לא להגדיר שום דבר, אלא הדבר קורה פשוט מעצמו, בלי שום מאמץ של האדם. וכיצד הדבר הזה אפשרי?
והעניין הוא, שיש כוח, שהוא שולט באדם. ואם האדם יתקשר בצורה נכונה עם הכוח שמפעיל אותו, האדם יכול לגרום לכוח שמפעיל אותו, להפעיל אותו בצורה כלשהי, כרצונו. דהיינו, האדם יכול לגרום למציאות לגרום לו, לא להגדיר שום דבר, בלי שהוא יצטרך להתאמץ לא להגדיר שום דבר. וכיצד אפשר לעשות זאת?
תשובה: על ידי הבנה. כי ההבנה של האדם, היא הדבר החזק ביותר, שהוא זה שמחליט לאדם מה הוא יחשוב ומה הוא ירצה. כי כאשר האדם מבין בשכל שלו, שדבר כלשהו הוא טוב יותר או פחות מאשר דבר אחר, הדבר הזה גורם לאדם להרגיש שהוא מוכרח להגדיר שהוא רוצה את הדבר הטוב יותר. אבל כאשר השכל של האדם, לא מבדיל בין דבר אחד לבין דבר אחר, אז האדם מעצמו, כבר לא מרגיש את הצורך להגדיר שהמציאות תהיה כך או אחרת.
והרעיון הוא, שמי שרוצה לזרום עם החיים, צריך ליישר קו עם המציאות. דהיינו, האדם צריך שהשכל שלו, יתיישר עם נקודת המבט של המציאות. דהיינו, שהאדם יתייחס אל המציאות, בדיוק כמו שהמציאות מתייחסת לעצמה. וכיצד המציאות מתייחסת לעצמה?
תשובה: היא לא מתייחסת לעצמה. דהיינו, נקודת המבט של המציאות כלפי עצמה, היא נקודת המבט הנייטרלית ביותר שיש. כי מנקודת המבט של המציאות, אין שום העדפות אישיות, כי אין שום מגבלות כלשהן. ונקודת המבט של המציאות, היא נקודת המבט הנייטרלית ביותר שיש.
והרעיון הוא, שמי שרוצה לזרום עם המציאות, ולחיות את החיים שלו בצורה הטובה ביותר, עליו להביא את עצמו למצב, שבו תהיה לו נקודת מבט על המציאות, שממנה כל הדברים יראו בעיניו כשווים באותה המידה ממש. דהיינו, נקודת מבט, שממנה אי אפשר להבדיל בין טוב לבין רע, ובין...
כגון לדוגמה, אדם שמגדיר שהוא רוצה שהמציאות תהיה כך או אחרת, שבכך בעצם הוא שולל לעצמו את החופש שלו, להרגיש טוב בכל מצב. כי כאשר האדם לא מגדיר איך הוא רוצה שהמציאות תהיה, אז כל מציאות מתאימה לו באותה המידה ממש. וברגע שיש הגדרה, הרי שהאדם לוקח בכך את החופש שלו, להרגיש הרמוניה עם המציאות בכל מצב.
וכבר ביארתי גם, שאם לא תהיה לאדם שום הגדרה, אז אומנם הוא לא ירגיש שום רע, אבל הוא גם לא ירגיש שום טוב. כי בלי שום רע, גם אין שום טוב. וההגדרה, היא זו שמאפשרת לאדם להרגיש טוב ורע, לפי העניין.
ומי שמתבונן בעניין הזה לעומקו, לפעמים הדבר הזה גורם לו, לרצות לא להגדיר יותר שום דבר בחיים שלו. או לרצות להגדיר כמה שפחות דברים בחיים שלו. כי האדם מבין, שככל שהוא יותר מגדיר הגדרות בחיים שלו, כך בעצם החיים שלו פחות זורמים, וכך הוא נמצא במאבק יותר גדול עם המציאות, שהיא תהיה דווקא כך או אחרת.
וההבנה הזאת, לפעמים גורמת לאדם ליפול במלכודת. שהיא, שהאדם מגדיר לעצמו, שהוא לא רוצה להגדיר. או שהוא מגדיר לעצמו, שהוא רוצה להגדיר כמה שפחות. שמצד אחד זה נראה מבורך, שהאדם לא יגדיר לעצמו יותר מידי דברים, וכך הוא יוכל להיות בזרימה עם המציאות. אבל מצד שני, החיסרון בכך הוא, שהאדם בעצם שוב פעם מגדיר הגדרה חדשה, שהיא שהוא לא רוצה להגדיר הגדרות. וגם לרצות לא להגדיר הגדרות, גם זו בעצם הגדרה.
כי לפעמים המציאות היא, שהאדם מגדיר הגדרות, ולפעמים המציאות היא שהאדם לא מגדיר הגדרות. ובדיוק כמו שהאדם יכול להגדיר הגדרות, בדיוק באותה המידה הוא יכול לא להגדיר הגדרות. וזה לא מחויב המציאות שהאדם לא יגדיר או כן יגדיר הגדרות. אלא זה רק אפשרי המציאות בלבד, שהאדם יגדיר או לא יגדיר הגדרות. וברגע שהאדם מגדיר לעצמו, שהוא רוצה לא להגדיר הגדרות, ושהוא לא רוצה להגדיר הגדרות, הרי שבעצם בכך, האדם הגדיר לעצמו שוב פעם, עוד הגדרה חדשה.
ואז ממילא, האדם מכניס את עצמו לקונפליקט חדש. כי מי שמגדיר שהוא לא רוצה להגדיר הגדרות, אז הוא ירגיש רע, כאשר הוא יגדיר הגדרות. אבל מצד שני, מי שלא יגדיר שהוא לא רוצה להגדיר הגדרות, אז ממילא גם הוא יגדיר הגדרות, ואז ההגדרות יגרמו לו להרגיש רע. והשאלה היא, איך יוצאים מהפרדוקס הזה?
והתשובה לכך היא, שהדבר הטוב ביותר הוא, שהאדם לא יגדיר לעצמו, האם הוא רוצה או לא רוצה להגדיר. אלא שהאדם יזרום עם המציאות בלי שום הגדרות, של: האם הוא מגדיר, או לא מגדיר הגדרות. ואז ממילא האדם ירגיש טוב, גם אם הוא יגדיר הגדרות, וגם אם הוא לא יגדיר הגדרות.
אלא, שגם להיצמד לרעיון הזה, גם זו הגדרה. כי בעצם האדם מגדיר לעצמו, שלא אכפת לו האם הוא מגדיר או לא מגדיר הגדרות, וזה בעצמו הגדרה. וכל רעיון שהאדם נאחז בו, הוא הגדרה. וגם לא להיאחז בשום רעיון, גם זו הגדרה. אז מה הפתרון?
ולכן, הפתרון האמיתי לפרדוקס הזה, הוא שהאדם מביא את עצמו למצב מוגדר, שבו, הוא מעצמו לא מגדיר שום הגדרות, בלי שהוא יצטרך להגדיר את זה. ז"א שהאדם מעביר את עצמו תהליך מוגדר ביותר, שיתבאר להלן, שהוא מביא את האדם למצב, שבו, הוא מעצמו כבר לא מגדיר שום דבר, בלי שהוא יצטרך להתאמץ להגדיר זאת בעצמו.
ונסביר: הדבר הטוב ביותר הוא, שהאדם לא יגדיר לעצמו, האם הוא רוצה להגדיר או לא רוצה להגדיר. כי אם האדם מגדיר הגדרה כלשהי, אז הוא סובל כאשר המציאות היא הפוכה מההגדרה שלו. או במילים אחרות, הכי טוב שהאדם כן יגדיר, שמבחינתו, להגדיר ולא להגדיר, זה טוב באותה המידה ממש.
אלא, שהבעיה היא, שאם האדם מגדיר / לא מגדיר דבר כלשהו, זו עצמה הגדרה שמגבילה את החופש של האדם, מההיפוך שלה. ולכן יש כאן פתרון שאומר, שאפשרי הדבר, שהאדם יביא את עצמו למצב, שבו, מעצמו, בלי מאמץ שלו, הוא יהיה במצב שבו הוא לא מגדיר שום דבר, בלי שהוא צריך לרצות לא להגדיר שום דבר.
פירוש: כי יש שני מצבים. מצב ראשון, שבו האדם מתאמץ לא להגדיר שום דבר. ומצב שני, שבו האדם לא מגדיר שום דבר, כאילו בלי שום בחירה חופשית. דהיינו, האדם לא צריך להגדיר לעצמו לבחור לחשוב בצורה כלשהי, אלא האדם חושב בצורה הזאת, בלי מאמץ כלשהו. והאדם לא מגדיר שום דבר, בלי שהוא צריך להתאמץ לא להגדיר שום דבר, אלא הדבר קורה פשוט מעצמו, בלי שום מאמץ של האדם. וכיצד הדבר הזה אפשרי?
והעניין הוא, שיש כוח, שהוא שולט באדם. ואם האדם יתקשר בצורה נכונה עם הכוח שמפעיל אותו, האדם יכול לגרום לכוח שמפעיל אותו, להפעיל אותו בצורה כלשהי, כרצונו. דהיינו, האדם יכול לגרום למציאות לגרום לו, לא להגדיר שום דבר, בלי שהוא יצטרך להתאמץ לא להגדיר שום דבר. וכיצד אפשר לעשות זאת?
תשובה: על ידי הבנה. כי ההבנה של האדם, היא הדבר החזק ביותר, שהוא זה שמחליט לאדם מה הוא יחשוב ומה הוא ירצה. כי כאשר האדם מבין בשכל שלו, שדבר כלשהו הוא טוב יותר או פחות מאשר דבר אחר, הדבר הזה גורם לאדם להרגיש שהוא מוכרח להגדיר שהוא רוצה את הדבר הטוב יותר. אבל כאשר השכל של האדם, לא מבדיל בין דבר אחד לבין דבר אחר, אז האדם מעצמו, כבר לא מרגיש את הצורך להגדיר שהמציאות תהיה כך או אחרת.
והרעיון הוא, שמי שרוצה לזרום עם החיים, צריך ליישר קו עם המציאות. דהיינו, האדם צריך שהשכל שלו, יתיישר עם נקודת המבט של המציאות. דהיינו, שהאדם יתייחס אל המציאות, בדיוק כמו שהמציאות מתייחסת לעצמה. וכיצד המציאות מתייחסת לעצמה?
תשובה: היא לא מתייחסת לעצמה. דהיינו, נקודת המבט של המציאות כלפי עצמה, היא נקודת המבט הנייטרלית ביותר שיש. כי מנקודת המבט של המציאות, אין שום העדפות אישיות, כי אין שום מגבלות כלשהן. ונקודת המבט של המציאות, היא נקודת המבט הנייטרלית ביותר שיש.
והרעיון הוא, שמי שרוצה לזרום עם המציאות, ולחיות את החיים שלו בצורה הטובה ביותר, עליו להביא את עצמו למצב, שבו תהיה לו נקודת מבט על המציאות, שממנה כל הדברים יראו בעיניו כשווים באותה המידה ממש. דהיינו, נקודת מבט, שממנה אי אפשר להבדיל בין טוב לבין רע, ובין...
050-3331-331