אליעד כהן מסביר כי אנשים לעיתים קרובות מתלוננים עליו או מבקרים אותו שהוא מתגאה, שהוא שחצן ושהוא מדבר בנחרצות וביטחון עצמי מופרז. הוא פותח בשאלה: למה בכלל אנשים מתנגדים לגאווה כל כך? מדוע מפריעה להם גאווה? הנקודה הראשונה שאליעד מדגיש היא שרק אדם שיש בתוכו גאווה מרגיש מאוים מגאווה של אחרים. כלומר, אם אדם מתעצבן או נעלב מכך שמישהו אחר מתגאה או בטוח בעצמו, זו ההוכחה לכך שאותו אדם עצמו סובל מגאווה. אם לאדם אין גאווה או אין תחושת עליונות, אז לא ייתכן שהוא ירגיש שמישהו "מתגאה עליו". בדיוק כמו שקיר או אדמה לא מרגישים פגיעה או השפלה כאשר דורכים עליהם, מכיוון שאין להם אגו או רצון עצמאי.
מהי ענווה אמיתית?
אליעד מפרט שעָנָו אמיתי הוא אדם שרואה שהכל אחד. משמעות הדבר היא שהוא מבין שהכל טוב באותה מידה: חוכמה או טיפשות, הצלחה או כישלון - הכל ביטויים שונים של אותה מציאות אחת. במצב כזה, שבו אין הבדל ערכי בין חכם לטיפש, לא יכול האדם להרגיש מאוים אם מישהו אחר מתגאה עליו או מציג עליונות. כל עוד האדם לא חי בהבנה הזו, הוא נמצא במצב של גאווה, ולכן הוא מוטרד מהגאווה של אחרים.
כיצד מתפתחת גאווה ושחצנות אצל האדם?
אליעד מסביר את התפתחות הגאווה והשחצנות בכך שהאדם מאבד עם השנים את היכולת לאהוב את עצמו ללא סיבה. ילד קטן, לפני שהמבוגרים "שיגעו לו את השכל", אינו מתרגש מכך שמישהו מצליח יותר ממנו או חכם יותר ממנו. אך כאשר ההורים והחברה מלמדים אותו שהוא צריך סיבות לאהוב את עצמו, האדם מאבד את הביטחון העצמי הטבעי שלו. הוא הופך להיות תלוי בהצלחות ובאישור חיצוני כדי להרגיש טוב, ומפתח רגשי נחיתות. ככל שהאדם גדל ומתבגר, הוא משקר לעצמו שהוא יותר טוב מאחרים כדי להחזיר לעצמו ביטחון עצמי מזויף. כשמישהו אחר בא וטוען בתוקף כי הוא צודק או טוב יותר, האדם בעל הגאווה חש מאוים, מפני שהאמירות הללו שוברות לו את השקרים שהוא בנה סביב עצמו כדי להרגיש טוב.
מה הקשר בין גאווה לאמת?
אליעד מדגיש כי אין משמעות אמיתית לגאווה או לענווה כשלעצמן. מה שחשוב באמת זה רק האם מה שהאדם אומר הוא אמת או שקר. הוא נותן דוגמה: אדם שהוא באמת אלוף העולם במשהו ואומר "אני אלוף העולם", אינו מתגאה או שחצן - הוא פשוט אומר אמת. בדוגמה נוספת, אדם שיש לו מים במדבר ומזהיר אחרים שלא ילכו אחרי שרלטנים שמוכרים מים מזויפים, אינו גאוותן אלא אומר אמת, למרות שהוא פוסל את כל המתחרים שלו. לכן, השאלה היחידה החשובה היא האם הדבר שנאמר הוא אמת או לא.
כיצד נצחנות פוגעת ביכולת לזהות את האמת?
אליעד משתמש בציטוט מרבי נחמן מברסלב שמסביר שהנצחנות - הרצון להיות צודק בכל מחיר - אינה מסוגלת לקבל את האמת. מי שנמצא במצב נפשי של נצחנות, גם אם יראו לו את האמת בצורה הכי ברורה מול העיניים, הוא יתעלם וימשיך להחזיק בשקר, כי הוא מעוניין רק להוכיח שהוא צודק. כדוגמה לכך, אליעד מביא אנשים דתיים, שאף אם מראים להם בפירוש ובבירור שהדת שלהם מוטעית, עדיין לא יקבלו את זה. הוא אף מציין שרבי נחמן בעצמו בליקוטי מוהר"ן מוכיח שהדת היהודית היא שקר מוחלט, ועם זאת אנשים ממשיכים לדבוק בה. זאת משום שהם לא מעוניינים באמת, אלא רק בהצדקת האמונות הקיימות שלהם.
מדוע האמת נראית לפעמים כגאווה?
לפי אליעד, האמת האובייקטיבית נראית לעיתים כמו גאווה או שחצנות מכיוון שהיא חד - משמעית, מוחלטת ונצחית. כאשר אדם מגיע לאמת מוחלטת, הוא נמצא במצב תמידי של ודאות, ויכול לדבר בנחרצות שמפריעה לאחרים שנמצאים בשקרים שלהם. האמת אינה מתנצלת ואינה זקוקה לענווה מזויפת, ולכן נתפסת לעיתים כגאוותנית, אף על פי שאינה כזאת באמת.
מהי המחלה האמיתית של האדם לפי אליעד כהן?
אליעד מסכם ואומר שהמחלה הכי קשה של האדם היא האמונה, שהיא סוג של שיגעון וחוסר שכל. אמונה מתרחשת כשאין לאדם ידע אמיתי. אם אדם יודע משהו בוודאות, הוא לא צריך להאמין בו. לכן, התרופה למחלת האמונה היא שימוש בשכל ובהיגיון וחיפוש האמת. כשאדם מתקרב לאמת אובייקטיבית, אין לו עוד חשיבות לשאלה האם משהו הוא גאווה או ענווה. הדבר היחיד שמעניין אותו הוא האמת עצמה, והוא חי בתחושה פנימית של טוב מוחלט שאינה תלויה בדבר.
לסיכום, לפי אליעד כהן, האדם שמתרגז על גאוותם של אחרים הוא למעשה אדם שעדיין חי בשקרים ובגאווה מזויפת. לעומתו, האדם שרודף אחרי האמת ומגיע אליה, אינו מוטרד עוד משום גאווה או שחצנות, כיוון שכל מה שמעניין אותו הוא אך ורק האמת עצמה.
- למה אנשים מתעצבנים מגאווה?
- מהי ענווה אמיתית?
- איך להתמודד עם רגשי נחיתות?
- מה הקשר בין נצחנות לאמת?
- מדוע האמת נתפסת כשחצנות?
- מה רע באמונה?