וכך גם אקראיות אמיתית, משמעותה היא, שאין שום קשר בין האירועים השונים, וששום אירוע הוא אינו הסיבה ואינו התוצאה, של שום אירוע אחר, אלא כל דבר עומד וקיים בפני עצמו.
וכאשר כל דבר קיים בפני עצמו, דהיינו, כאשר הסיבה שהדבר הוא כך, היא לא נמצאת בשום מקום שחיצוני לדבר עצמו, אלא כל דבר קיים בפני עצמו, אז מצד אחד אפשר לומר, שזאת שלמות הסיבתיות, שלכל דבר בפני עצמו יש סיבה. סיבה כ"כ טובה, עד ששום דבר, לא נעשה למען תכלית אחרת, שזה כמובן פוגם בסיבתיות ובמחויבות שהדבר עצמו יהיה קיים, אלא כל דבר נעשה למען עצמו. שהסיבה והתוצאה הם אחד, וששום דבר הוא לא הסיבה ולא התוצאה של שום דבר אחר. שזאת שלמות הסיבתיות באמת, שכל דבר הוא סיבת עצמו.
אבל דרך "פלא" ניתן לראות, שזאת גם שלמות האקראיות. שכל דבר הוא בפני עצמו, וששום דבר לא קשור בשום צורה שהיא, לשום דבר אחר. וכאשר דבר הוא סיבת עצמו, אז מצד אחד הוא שלמות הסיבה, ואבל בו זמנית הוא גם שלמות העדר הסיבה, דהיינו, שלמות הסיבתיות והאקראיות כאחד.
ואם יש סיבה ראשונה לכל הסיבות, אז מה שקדם לה, זו האין סיבה, והיא סיבת עצמה. ואם אין סיבה ראשונה, אז זה אומר שאין שום סיבה אמיתית לשום דבר, ושום דבר אינו מחויב באמת, כי אין מסובב ראשון. ואז שום סיבה, לא חזקה יותר מאשר סיבה אחרת, ואז כל סיבה עומדת בפני עצמה, שזו שלמות הסיבתיות והאקראיות כאחד.
כי החוזק של הסיבה, הוא ככל שהיא קרובה יותר אל הסיבה הראשונה. אבל אם אין סיבה ראשונה, אלא יש סיבה לפני סיבה וכולי עד אין סוף, אז ממילא שום סיבה לא חזקה יותר מאשר סיבה אחרת. ואז כל סיבה חזקה בדיוק באותה המידה. שאז כל דבר הוא סיבת עצמו, שזו שלמות הסיבתיות והאקראיות כאחד.
ואם נאמר שיש סיבה ראשונה לכל דבר, אז עדיין נוכל לשאול, מפני מה הסיבה היא כך ולא אחרת? ומפני מה רצף הסיבה תוצאה, שיוצא מהסיבה הראשונה, מפני מה הוא כך ולא אחרת? וזה בעצם אומר, שבסופו של דבר מגיעים להבנה, שאם יש וגם אם אין שום סיבה, אז זה אומר, שתמיד כל דבר הוא סיבת עצמו. ואין שום משמעות ליש / אין סיבה.
והאדם, כאשר הוא רואה רצף אירועים שחוזר על עצמו, אז אם הוא אינו מבין שכל דבר הוא סיבת עצמו, אז הוא חושב שיש כאן סיבתיות. וכאשר הוא לא מבין את רצף האירועים, אז הוא קורה לזה אקראיות / נס. וכאשר האדם רואה איזה אירוע אקראי, הרי שזה אומר שהוא לא מבין את חוקיות המציאות, ואז ממילא זה אומר, שהוא לא מבין גם לא את מנגנון הסיבתיות, שגם אותו הוא תופש בצורה שקרית.
ונמצא אם כן, כי הסיבתיות והאקראיות, הם אחד ממש. וכל דבר הוא סיבת עצמו, והסיבה והתוצאה הם אחד. והשאלה הנשאלת היא, א"כ מה בעצם יוצר את השינויים האלו שבין האירועים עצמם. כי אם באמת כל דבר הוא סיבת עצמו, דהיינו, שהדבר כ"כ מחויב שהוא יהיה כך, מצד עצמו למען עצמו, אז מדוע מתרחשים השינויים האלו, אם באמת כולם מחויבים בו זמנית?
שזהו דבר פלא, כיצד אפשרי שיהיו שני דברים ששניהם מחויבים באמת, ואעפ"כ שניהם יהיו שונים זה מזה. כי אם יש שינוי, אז זה אומר שהדבר הוא לא באמת מחויב, כי יש גם אפשרות אחרת. והדברים צריכים בירור מעמיק נוסף.
וכאשר האדם מתבונן על מנגנון הסיבה והתוצאה שיש בעולם יותר לעומקו, הוא רואה, שבעצם סיבה ותוצאה הם לא באמת קיימים בפני עצמם, אלא קיומם תלוי בקיומם של רגעי הזמן. כי המציאות שלנו יכולה להיות קיימת, גם רק ברגע אחד של זמן. אבל הסיבה והתוצאה, היא לא יכולה להיות קיימת, ברגע אחד של זמן. כי ברגע אחד של קיום בודד, אין שום משמעות לסיבה ותוצאה, כי יש רק אירוע אחד בודד.
ונוסיף ונאיר, כי כאשר יש רק אירוע אחד בודד ברגע אחד בלבד, הרי שגם אין שום משמעות לאירוע עצמו, כי משמעות הנפרדות של הישויות שבתוך האירוע, גם היא תלויה בזמן העבר והעתיד.
וברגע אחד בלבד, יכול להיות רק מקום אחד בלבד. כי כדי לעבור בין מקומות, גם לשם כך צריך זמן. ובתוך רגע אחד ומקום אחד, יכולה להיות בתוכו, רק ישות אחת בלבד, ללא כל שינוי וללא כל נפרדות צורה, שאז ממילא אין שום אירוע אמיתי כלל, ואין שום סיבתיות / אקראיות כלל.
והרעיון הוא, שהקיום של הסיבה והתוצאה, הוא תלוי בקיום של רגעי הזמן והמקומות השונים. שאז האדם חווה קשר סיבתי בין המקומות והזמנים השונים. (ובלי זמן אין מקום ולהפך). וזה בעצם אומר, שאין שום אפשרות בעולם, שהאדם יבין את משמעות הסיבתיות של האירועים, בלי שהוא יבין את משמעות ואת מהות הזמן והמקום עצמם.
ולכן, מי שרוצה להבין למה באמת דברים קורים, הוא מוכרח להבין את מהותם של הדברים שקורים. דהיינו, להבין מה באמת קורה כאן בתוך המקום והזמן האלו? ומהם המקום והזמן האלו, שבתוכם מתרחשים כל האירועים האלו? ובלי להבין את המקום והזמן, לא ניתן להבין שום דבר באמת. כי בלי הבנת השורש, לא באמת ניתן להבין את הלבושים והצורות של השורש.
וכל האירועים כולם, קורים בתוך זמן ומקום. והאדם שואל, מהי הסיבה שבגללה הדברים נראים בצורתם השונה בכל זמן ובכל מקום. דהיינו, מהי סיבת האירועים, דהיינו, הצורות השונות של הזמן והמקום. ומי שרוצה לגלות, מהי באמת סיבת הצורות השונות של הזמן והמקום, הוא מוכרח להבין, מה הם הזמן והמקום?
ועד שהאדם שואל מהי מהות האירועים, עליו לשאול האם האירועים האלו, אכן באמת מתרחשים? ועד שהאדם לא יבין מהי מהות ההתרחשות עצמה, דהיינו, מהי מהות הדברים שישנם, ומהי מהות קיומם, עד אז האדם לא באמת יכול להבין את מערכת היחסים שיש בין הישויות השונות.
כי בלי להבין את הקיום עצמו, דהיינו, להבין מהו מה שישנו? ומה גורם למה שישנו להיות ישנו? בלי להבין מה גורם לדבר להיות קיים, אי אפשר להבין, מה גורם לו להיות קיים בצורה כלשהי. ומי שרוצה להבין למה צורה כלשהי קיימת, עליו לשאול את עצמו, למה בכלל הדבר קיים? ולמה בכלל משהו קיים? ורק אח"כ לנסות להבין, ולמה הקיום הוא דווקא בצורה הזאת?
ומי שרוצה להבין, למה הוא עושה את מעשיו, דהיינו, להבין את סיבת צורת הרצון שלו, עליו לשאול, למה בכלל יש לי רצון? ולמה בכלל אני קיים? כי גם ה"אני", הוא רק צורה, שנפרדת ממה שאינו "אני". ועד שהאדם לא יבין את מהות הצורה של ה"אני" שלו, האדם גם לא יבין את הצורה של הרצון שלו וכולי. ועד שהאדם לא יבין את מהות הדבר הראשון שקיים, שהוא המהות של הכל, האדם לא יבין שום דבר באמת.
וכאשר האדם מתבונן על הזמן ועל המקום, על האדם לשאול את עצמו, ממה "עשוי" המקום וממה "עשוי" הזמן? כי בלי להבין מהם המקום והזמן עצמם, אי אפשר להבין באמת שום דבר על מה שקורה בתוכם. והאדם כמו עיוור באפילה מנסה להבין את האירועים שבתוך המקום והזמן, והוא מתפלא מדוע הוא לא מבין אותם. וזה הכל, רק משום שהאדם לא מבין את המעטפת של האירועים, שהיא המקום והזמן עצמם.
וכאשר האדם מתבונן עוד יותר פנימה אל תוך המקום והזמן...
וכאשר כל דבר קיים בפני עצמו, דהיינו, כאשר הסיבה שהדבר הוא כך, היא לא נמצאת בשום מקום שחיצוני לדבר עצמו, אלא כל דבר קיים בפני עצמו, אז מצד אחד אפשר לומר, שזאת שלמות הסיבתיות, שלכל דבר בפני עצמו יש סיבה. סיבה כ"כ טובה, עד ששום דבר, לא נעשה למען תכלית אחרת, שזה כמובן פוגם בסיבתיות ובמחויבות שהדבר עצמו יהיה קיים, אלא כל דבר נעשה למען עצמו. שהסיבה והתוצאה הם אחד, וששום דבר הוא לא הסיבה ולא התוצאה של שום דבר אחר. שזאת שלמות הסיבתיות באמת, שכל דבר הוא סיבת עצמו.
אבל דרך "פלא" ניתן לראות, שזאת גם שלמות האקראיות. שכל דבר הוא בפני עצמו, וששום דבר לא קשור בשום צורה שהיא, לשום דבר אחר. וכאשר דבר הוא סיבת עצמו, אז מצד אחד הוא שלמות הסיבה, ואבל בו זמנית הוא גם שלמות העדר הסיבה, דהיינו, שלמות הסיבתיות והאקראיות כאחד.
ואם יש סיבה ראשונה לכל הסיבות, אז מה שקדם לה, זו האין סיבה, והיא סיבת עצמה. ואם אין סיבה ראשונה, אז זה אומר שאין שום סיבה אמיתית לשום דבר, ושום דבר אינו מחויב באמת, כי אין מסובב ראשון. ואז שום סיבה, לא חזקה יותר מאשר סיבה אחרת, ואז כל סיבה עומדת בפני עצמה, שזו שלמות הסיבתיות והאקראיות כאחד.
כי החוזק של הסיבה, הוא ככל שהיא קרובה יותר אל הסיבה הראשונה. אבל אם אין סיבה ראשונה, אלא יש סיבה לפני סיבה וכולי עד אין סוף, אז ממילא שום סיבה לא חזקה יותר מאשר סיבה אחרת. ואז כל סיבה חזקה בדיוק באותה המידה. שאז כל דבר הוא סיבת עצמו, שזו שלמות הסיבתיות והאקראיות כאחד.
ואם נאמר שיש סיבה ראשונה לכל דבר, אז עדיין נוכל לשאול, מפני מה הסיבה היא כך ולא אחרת? ומפני מה רצף הסיבה תוצאה, שיוצא מהסיבה הראשונה, מפני מה הוא כך ולא אחרת? וזה בעצם אומר, שבסופו של דבר מגיעים להבנה, שאם יש וגם אם אין שום סיבה, אז זה אומר, שתמיד כל דבר הוא סיבת עצמו. ואין שום משמעות ליש / אין סיבה.
והאדם, כאשר הוא רואה רצף אירועים שחוזר על עצמו, אז אם הוא אינו מבין שכל דבר הוא סיבת עצמו, אז הוא חושב שיש כאן סיבתיות. וכאשר הוא לא מבין את רצף האירועים, אז הוא קורה לזה אקראיות / נס. וכאשר האדם רואה איזה אירוע אקראי, הרי שזה אומר שהוא לא מבין את חוקיות המציאות, ואז ממילא זה אומר, שהוא לא מבין גם לא את מנגנון הסיבתיות, שגם אותו הוא תופש בצורה שקרית.
ונמצא אם כן, כי הסיבתיות והאקראיות, הם אחד ממש. וכל דבר הוא סיבת עצמו, והסיבה והתוצאה הם אחד. והשאלה הנשאלת היא, א"כ מה בעצם יוצר את השינויים האלו שבין האירועים עצמם. כי אם באמת כל דבר הוא סיבת עצמו, דהיינו, שהדבר כ"כ מחויב שהוא יהיה כך, מצד עצמו למען עצמו, אז מדוע מתרחשים השינויים האלו, אם באמת כולם מחויבים בו זמנית?
שזהו דבר פלא, כיצד אפשרי שיהיו שני דברים ששניהם מחויבים באמת, ואעפ"כ שניהם יהיו שונים זה מזה. כי אם יש שינוי, אז זה אומר שהדבר הוא לא באמת מחויב, כי יש גם אפשרות אחרת. והדברים צריכים בירור מעמיק נוסף.
וכאשר האדם מתבונן על מנגנון הסיבה והתוצאה שיש בעולם יותר לעומקו, הוא רואה, שבעצם סיבה ותוצאה הם לא באמת קיימים בפני עצמם, אלא קיומם תלוי בקיומם של רגעי הזמן. כי המציאות שלנו יכולה להיות קיימת, גם רק ברגע אחד של זמן. אבל הסיבה והתוצאה, היא לא יכולה להיות קיימת, ברגע אחד של זמן. כי ברגע אחד של קיום בודד, אין שום משמעות לסיבה ותוצאה, כי יש רק אירוע אחד בודד.
ונוסיף ונאיר, כי כאשר יש רק אירוע אחד בודד ברגע אחד בלבד, הרי שגם אין שום משמעות לאירוע עצמו, כי משמעות הנפרדות של הישויות שבתוך האירוע, גם היא תלויה בזמן העבר והעתיד.
וברגע אחד בלבד, יכול להיות רק מקום אחד בלבד. כי כדי לעבור בין מקומות, גם לשם כך צריך זמן. ובתוך רגע אחד ומקום אחד, יכולה להיות בתוכו, רק ישות אחת בלבד, ללא כל שינוי וללא כל נפרדות צורה, שאז ממילא אין שום אירוע אמיתי כלל, ואין שום סיבתיות / אקראיות כלל.
והרעיון הוא, שהקיום של הסיבה והתוצאה, הוא תלוי בקיום של רגעי הזמן והמקומות השונים. שאז האדם חווה קשר סיבתי בין המקומות והזמנים השונים. (ובלי זמן אין מקום ולהפך). וזה בעצם אומר, שאין שום אפשרות בעולם, שהאדם יבין את משמעות הסיבתיות של האירועים, בלי שהוא יבין את משמעות ואת מהות הזמן והמקום עצמם.
ולכן, מי שרוצה להבין למה באמת דברים קורים, הוא מוכרח להבין את מהותם של הדברים שקורים. דהיינו, להבין מה באמת קורה כאן בתוך המקום והזמן האלו? ומהם המקום והזמן האלו, שבתוכם מתרחשים כל האירועים האלו? ובלי להבין את המקום והזמן, לא ניתן להבין שום דבר באמת. כי בלי הבנת השורש, לא באמת ניתן להבין את הלבושים והצורות של השורש.
וכל האירועים כולם, קורים בתוך זמן ומקום. והאדם שואל, מהי הסיבה שבגללה הדברים נראים בצורתם השונה בכל זמן ובכל מקום. דהיינו, מהי סיבת האירועים, דהיינו, הצורות השונות של הזמן והמקום. ומי שרוצה לגלות, מהי באמת סיבת הצורות השונות של הזמן והמקום, הוא מוכרח להבין, מה הם הזמן והמקום?
ועד שהאדם שואל מהי מהות האירועים, עליו לשאול האם האירועים האלו, אכן באמת מתרחשים? ועד שהאדם לא יבין מהי מהות ההתרחשות עצמה, דהיינו, מהי מהות הדברים שישנם, ומהי מהות קיומם, עד אז האדם לא באמת יכול להבין את מערכת היחסים שיש בין הישויות השונות.
כי בלי להבין את הקיום עצמו, דהיינו, להבין מהו מה שישנו? ומה גורם למה שישנו להיות ישנו? בלי להבין מה גורם לדבר להיות קיים, אי אפשר להבין, מה גורם לו להיות קיים בצורה כלשהי. ומי שרוצה להבין למה צורה כלשהי קיימת, עליו לשאול את עצמו, למה בכלל הדבר קיים? ולמה בכלל משהו קיים? ורק אח"כ לנסות להבין, ולמה הקיום הוא דווקא בצורה הזאת?
ומי שרוצה להבין, למה הוא עושה את מעשיו, דהיינו, להבין את סיבת צורת הרצון שלו, עליו לשאול, למה בכלל יש לי רצון? ולמה בכלל אני קיים? כי גם ה"אני", הוא רק צורה, שנפרדת ממה שאינו "אני". ועד שהאדם לא יבין את מהות הצורה של ה"אני" שלו, האדם גם לא יבין את הצורה של הרצון שלו וכולי. ועד שהאדם לא יבין את מהות הדבר הראשון שקיים, שהוא המהות של הכל, האדם לא יבין שום דבר באמת.
וכאשר האדם מתבונן על הזמן ועל המקום, על האדם לשאול את עצמו, ממה "עשוי" המקום וממה "עשוי" הזמן? כי בלי להבין מהם המקום והזמן עצמם, אי אפשר להבין באמת שום דבר על מה שקורה בתוכם. והאדם כמו עיוור באפילה מנסה להבין את האירועים שבתוך המקום והזמן, והוא מתפלא מדוע הוא לא מבין אותם. וזה הכל, רק משום שהאדם לא מבין את המעטפת של האירועים, שהיא המקום והזמן עצמם.
וכאשר האדם מתבונן עוד יותר פנימה אל תוך המקום והזמן...
050-3331-331