הפעם נבאר את מהות העניין, של סוד הצמצום של המציאות. והעניין הוא, כי מי שיסתכל אל תוך המציאות בפנימיות שלה, ויחפש את המהות הפנימית של כל דבר, הוא יגלה שבסופו של דבר, כל הדברים מתאחדים.
כי בעולם שלנו, כל הדברים נפרדים אחד מהשני. ואין שתי ישויות שהן זהות אחת לשנייה באופן מוחלט, כי אחרת, הן היו ישות אחת. וכל שני הפכים שנפרדים בעולם, הם נפרדים רק בצורה החיצונית שלהם. שלבוש אחד הוא "יש" צורה כלשהי, והלבוש השני הוא "אין" צורה כלשהי. ובכך נפרדים, כל ההפכים כולם.
אך ההפכים הם רק בצורה החיצונית. ולכל הדברים שבעולם, יש מכנה משותף רחב מהם, שמקיף אותם, ללא שום הפרדה של הצורה החיצונית. ולכן, כל הדברים במהותם, הם אחד. וגם אם נאמר שאין מהות פנימית לכל הדברים שבעולם, הרי שזה אומר שה"אין מהות", הוא המקיף של כל הדברים. דהיינו, שה"אין" מקיף את ה"יש".
ואם ניקח לדוגמא את הידיעות שאותן האדם יודע, ונתבונן מהי בעצם ידיעה, נראה שהאדם יודע המון צורות שונות, של שום דבר. כי המשמעות של דבר, לא נמצאת בתוך הדבר עצמו, אלא בדברים שנמצאים סביב הדבר עצמו.
כגון לדוגמא הישות שולחן, שהיא נבדלת אצל האדם מהישות כיסא, רק בגלל התיאור החיצוני, של הישות שולחן והכיסא. ואצל האדם אין שום הבדל בין שתי מילים שהן חסרות כל משמעות עבורו. והמשמעות של הדברים, נמצאת מחוץ לדברים עצמם.
כי אם האדם לא היה יודע שום ידיעה בעולם, מלבד את ידיעת השולחן עצמה, הרי שהאדם לא היה יודע גם לא את השולחן עצמו. כי אם לא הייתה לאדם שום ידיעה, מלבד ידיעה אחת בלבד, הרי שלא הייתה שום משמעות לידיעה האחת של האדם.
ואפילו המשמעות של ה"אני" של האדם, גם היא נגזרת רק מכך שהאדם יודע את מה ששונה מה"אני" שלו. ואם לאדם לא היה כל זיכרון וכל תחושת עתיד, דהיינו, אם לאדם היה רק את הרגע הזה בלבד, לא הייתה לאדם שום משמעות כלל, אפילו לא משמעות עצמית. כי המשמעות נמצאת מחוץ לדברים.
וכל דבר, המשמעות שלו נגזרת, מהמשמעות של הדברים, שאותם האדם מייחס לאותו הדבר. אך מהו אותו הדבר שעליו מבוססות כל המשמעויות כולן? ומהי אותה משמעות ראשית, שהיא משמעותית גם בלי לקבל את המשמעות שלה מדברים אחרים? תשובה: שום דבר.
כי כל דבר שהאדם חושב עליו / רוצה אותו / מרגיש אותו וכיו"ב, הוא מוגדר. והמשמעות של הדבר המוגדר, נובעת מכך שהאדם מודע לדבר ששונה ונפרד ומנוגד לאותו הדבר. אבל גם הדבר המנוגד לו, גם הוא עצמו אין לו שום משמעות אמיתית, אלא הוא רק מבטא הפרדה והרחקה משאר הדברים ששונים ממנו.
וכל הדברים שונים אחד מהשני בצורה שלהם. אך מהי המהות של כל הדברים? והמהות של כל הדברים, היא ההעדר המוחלט של כל הגדרה. כי הדבר המוגדר, קיומו אינו מחוייב, משום שיש אפשרות שתהיה קיימת ישות אחרת, ששונה בהגדרה שלה ממנו. ומה שקיומו אינו מחוייב, הוא לא הנמצא הראשון.
כי הנמצא הראשון, לא יכול להיות צורה של משהו. כי אם יש צורה, יש העדר הצורה. ואם יש צורה והעדר צורה, הרי שיש מצוי ראשון נוסף, שמתבטא כצורה וכהעדר שלה. כי הצורה, לא יכולה להוות את ההעדר שלה. ולכן הצורה לא יכולה להיות ראשונה, משום שהיא לא יכולה להוות את ההעדר שלה. וחייב להיות מצוי ראשון ללא כל צורה, דהיינו, ישות אחת ללא כל הגדרה.
וכמובן שגם ישות אחת ללא כל הגדרה, גם זו הגדרה שנפרדת מהצורות עצמן. ולכן בשורש אין הבדל, גם לא בין הצורה, לבין המהות שלה. וגם זו הגדרה. ולכן בשורש יש עוד מקיף אחר, שמאחד את כל ההגדרות עד אין סוף. וזו המשמעות של אלוהים שיצר אלוהים אחר עד אין סוף ללא נקודת התחלה. ואעפ"כ הכל אחד. כי מהות המקיפים היא אחת, וגם נפרדת בו זמנית.
וכל הדברים שבעולם נפרדים זה מזה בזמן ובמקום. וזמן ומקום הם לאו דווקא זמן ומקום ממשיים, אלא זמן ומקום כשני מימדים שמאפשרים את קיומם של הדברים. כי כדי שתהיה משמעות למשהו, לשם כך צריך שתהיה במציאות יותר מאשר ישות אחת. כי אם יש רק ישות אחת, אין לה שום משמעות כלל. או שניתן לומר שהמשמעות שלה, היא העדר מוחלט של כל משמעות.
ולדוגמא הרצון של האדם, המשמעות שלו תלויה בזמן ובמקום. כי אם לא היה מקום כלל, אז לא היה מקום לשתי הישויות של "רוצה" ושל "לא רוצה". ואם לא היה זמן שבו יהיה ה"רוצה" וגם ה"לא רוצה", הרי שלא הייתה שום משמעות לרצון כלל. וכיו"ב כל ישות אחרת וכל משמעות אחרת.
כי רגע אחד של זמן ונקודה אחת של מקום, הם חסרי כל משמעות והם לא נקראים זמן ומקום. כי רק רגע אחד של זמן, אין בו שום שינוי ואין בו עבר הווה עתיד כלל. וכיו"ב לגבי נקודה אחת של מקום, שאין לה שום משמעות מקום כלל. ולכן צריך שני רגעים של זמן ושני מקומות, שבהם יכולות להיות לפחות שתי ישויות, כדי שתהיה משמעות למשהו כלשהו.
והנה, כל הדברים בעולם, נפרדים זה מזה במקום ובזמן. כי שני המקיפים הגדולים ביותר, הם המקום והזמן. כי כל דבר צריך מקום וזמן. כי גם אם נסיר את כל הצורות כולן, עדיין כל הדברים יישארו נפרדים זה מזה במקום שבו הם נמצאים ובזמן שבו הם נמצאים. כי יכולים להיות שני דברים באותו המקום, אך הם נפרדים, בזמן שבו הם נמצאים. ויכולים להיות קיימים שני דברים באותו הרגע, אך הם נפרדים זה מזה, במקום שבו הם נמצאים. וכאשר כמה דברים נמצאים באותו מקום באותו זמן, הרי שהם ישות אחת ממש.
והנה, הזמן והמקום הם אין סופיים. כי לזמן אין סוף וגם למקום אין סוף. כי לזמן לא יכולה להיות התחלה. משום שאם יש לו התחלה, הרי שיש לפני הזמן ואחרי הזמן. ואח"כ יש לנו ציר זמן גדול עוד יותר. ובהחלט, כן יכול להיות ציר זמן סופי. אך הוא בהכרח נמצא בתוך ציר זמן אחר גדול עוד יותר. כי לפני ואחרי הזמן, פירושו מרחב זמן גדול עוד יותר.
וכיו"ב לגבי מרחב המקום, שגם הוא לא יכול להיות סופי. כי אם למקום יש הגדרה צורה וסוף, הרי שיש מעל ומתחת ולפני ואחרי וצדדי המקום, כי הרי יש לו סוף. ואם יש לו גדר וגבול, אז יש מקום, גם אחרי נקודת הגבול הזו. ובהחלט כן שייך שיהיה מרחב מקום מוגבל, אך הוא חייב להיות בתוך מקום אחר גדול יותר עד אין סוף.
כי את הצורה ניתן להגביל, אך לא את המהות שהיא חסרת הגדרה וחסרת גבול. ואפשר לדוגמא להגדיר כי קיומו של העולם שלנו לדוגמא, תלוי בקיומו של ציר זמן כלשהו. וניתן גם לומר כי ציר הזמן הזה קיומו הוא לא אין סופי. אך קיומו של הזמן, הוא תמיד יהיה אין סופי. כי תמיד יהיה, לפני ואחרי הזמן וכיו"ב לגבי המקום.
וזה בעצם אומר שיש שני מצויים ראשונים, שבתוכם מתרחשים כל האירועים השונים. והמצויים הראשונים שקיומם הוא מחוייב, הם הזמן והמקום. שאי אפשר בלי זמן ובלי מקום כלל. וזאת בעצם ההוכחה לכך שאין מצוי ראשון ויחיד, אלא יש שני מצויים ראשונים. כי הזמן והמקום הם מקיפים את הכל תמיד.
ואפילו אם נאמר שאין זמן ומקום כלל ומעולם לא היו זמן ומקום כלל, עדיין גם זה עצמו מצריך את קיומם של הזמן והמקום. כי הנפרדות, תמיד קיימת כפוטנציאל. כי תמיד תהיה קיימת האפשרות לקיומו של דבר כלשהו. ואת האפשרות לקיומו של דבר כלשהו, את האפשרות עצמה, אי אפשר להעלים.
וגם הנפרדות שבתוך האפשרות והפוטנציאל, גם היא תופסת זמן ומקום. כי יש מקום ל"אין" ויש מקום ל"יש". וגם ה"אין" הוא רק אפשרי המציאות ולא מחוייב, משום שהוא מוגבל ומוגדר, על ידי ההפך והשונה שלו שהוא ה"יש". ולכן גם אם נאמר שבפועל לא קיים שום דבר, הרי שעדיין יש מקום וזמן שבתוכם יש גם את האפשרות, שכן יהיה קיים משהו. כי את האפשרות, לעולם אי אפשר להעלים.
וגם האין סוף, גם הוא מוגבל. כי הוא אין סוף, והגבול שלו, הוא הסוף. והאין סוף והסוף, גם הם צורה של משהו אחר, שבו אין הפרדה בין הסוף לבין האין סוף. וגם המחוייב, גם הוא לא יכול להיות מחוייב, וגם הראשון לא יכול להיות ראשון, משום שיש דבר אחר ששונה ממנו...
כי בעולם שלנו, כל הדברים נפרדים אחד מהשני. ואין שתי ישויות שהן זהות אחת לשנייה באופן מוחלט, כי אחרת, הן היו ישות אחת. וכל שני הפכים שנפרדים בעולם, הם נפרדים רק בצורה החיצונית שלהם. שלבוש אחד הוא "יש" צורה כלשהי, והלבוש השני הוא "אין" צורה כלשהי. ובכך נפרדים, כל ההפכים כולם.
אך ההפכים הם רק בצורה החיצונית. ולכל הדברים שבעולם, יש מכנה משותף רחב מהם, שמקיף אותם, ללא שום הפרדה של הצורה החיצונית. ולכן, כל הדברים במהותם, הם אחד. וגם אם נאמר שאין מהות פנימית לכל הדברים שבעולם, הרי שזה אומר שה"אין מהות", הוא המקיף של כל הדברים. דהיינו, שה"אין" מקיף את ה"יש".
ואם ניקח לדוגמא את הידיעות שאותן האדם יודע, ונתבונן מהי בעצם ידיעה, נראה שהאדם יודע המון צורות שונות, של שום דבר. כי המשמעות של דבר, לא נמצאת בתוך הדבר עצמו, אלא בדברים שנמצאים סביב הדבר עצמו.
כגון לדוגמא הישות שולחן, שהיא נבדלת אצל האדם מהישות כיסא, רק בגלל התיאור החיצוני, של הישות שולחן והכיסא. ואצל האדם אין שום הבדל בין שתי מילים שהן חסרות כל משמעות עבורו. והמשמעות של הדברים, נמצאת מחוץ לדברים עצמם.
כי אם האדם לא היה יודע שום ידיעה בעולם, מלבד את ידיעת השולחן עצמה, הרי שהאדם לא היה יודע גם לא את השולחן עצמו. כי אם לא הייתה לאדם שום ידיעה, מלבד ידיעה אחת בלבד, הרי שלא הייתה שום משמעות לידיעה האחת של האדם.
ואפילו המשמעות של ה"אני" של האדם, גם היא נגזרת רק מכך שהאדם יודע את מה ששונה מה"אני" שלו. ואם לאדם לא היה כל זיכרון וכל תחושת עתיד, דהיינו, אם לאדם היה רק את הרגע הזה בלבד, לא הייתה לאדם שום משמעות כלל, אפילו לא משמעות עצמית. כי המשמעות נמצאת מחוץ לדברים.
וכל דבר, המשמעות שלו נגזרת, מהמשמעות של הדברים, שאותם האדם מייחס לאותו הדבר. אך מהו אותו הדבר שעליו מבוססות כל המשמעויות כולן? ומהי אותה משמעות ראשית, שהיא משמעותית גם בלי לקבל את המשמעות שלה מדברים אחרים? תשובה: שום דבר.
כי כל דבר שהאדם חושב עליו / רוצה אותו / מרגיש אותו וכיו"ב, הוא מוגדר. והמשמעות של הדבר המוגדר, נובעת מכך שהאדם מודע לדבר ששונה ונפרד ומנוגד לאותו הדבר. אבל גם הדבר המנוגד לו, גם הוא עצמו אין לו שום משמעות אמיתית, אלא הוא רק מבטא הפרדה והרחקה משאר הדברים ששונים ממנו.
וכל הדברים שונים אחד מהשני בצורה שלהם. אך מהי המהות של כל הדברים? והמהות של כל הדברים, היא ההעדר המוחלט של כל הגדרה. כי הדבר המוגדר, קיומו אינו מחוייב, משום שיש אפשרות שתהיה קיימת ישות אחרת, ששונה בהגדרה שלה ממנו. ומה שקיומו אינו מחוייב, הוא לא הנמצא הראשון.
כי הנמצא הראשון, לא יכול להיות צורה של משהו. כי אם יש צורה, יש העדר הצורה. ואם יש צורה והעדר צורה, הרי שיש מצוי ראשון נוסף, שמתבטא כצורה וכהעדר שלה. כי הצורה, לא יכולה להוות את ההעדר שלה. ולכן הצורה לא יכולה להיות ראשונה, משום שהיא לא יכולה להוות את ההעדר שלה. וחייב להיות מצוי ראשון ללא כל צורה, דהיינו, ישות אחת ללא כל הגדרה.
וכמובן שגם ישות אחת ללא כל הגדרה, גם זו הגדרה שנפרדת מהצורות עצמן. ולכן בשורש אין הבדל, גם לא בין הצורה, לבין המהות שלה. וגם זו הגדרה. ולכן בשורש יש עוד מקיף אחר, שמאחד את כל ההגדרות עד אין סוף. וזו המשמעות של אלוהים שיצר אלוהים אחר עד אין סוף ללא נקודת התחלה. ואעפ"כ הכל אחד. כי מהות המקיפים היא אחת, וגם נפרדת בו זמנית.
וכל הדברים שבעולם נפרדים זה מזה בזמן ובמקום. וזמן ומקום הם לאו דווקא זמן ומקום ממשיים, אלא זמן ומקום כשני מימדים שמאפשרים את קיומם של הדברים. כי כדי שתהיה משמעות למשהו, לשם כך צריך שתהיה במציאות יותר מאשר ישות אחת. כי אם יש רק ישות אחת, אין לה שום משמעות כלל. או שניתן לומר שהמשמעות שלה, היא העדר מוחלט של כל משמעות.
ולדוגמא הרצון של האדם, המשמעות שלו תלויה בזמן ובמקום. כי אם לא היה מקום כלל, אז לא היה מקום לשתי הישויות של "רוצה" ושל "לא רוצה". ואם לא היה זמן שבו יהיה ה"רוצה" וגם ה"לא רוצה", הרי שלא הייתה שום משמעות לרצון כלל. וכיו"ב כל ישות אחרת וכל משמעות אחרת.
כי רגע אחד של זמן ונקודה אחת של מקום, הם חסרי כל משמעות והם לא נקראים זמן ומקום. כי רק רגע אחד של זמן, אין בו שום שינוי ואין בו עבר הווה עתיד כלל. וכיו"ב לגבי נקודה אחת של מקום, שאין לה שום משמעות מקום כלל. ולכן צריך שני רגעים של זמן ושני מקומות, שבהם יכולות להיות לפחות שתי ישויות, כדי שתהיה משמעות למשהו כלשהו.
והנה, כל הדברים בעולם, נפרדים זה מזה במקום ובזמן. כי שני המקיפים הגדולים ביותר, הם המקום והזמן. כי כל דבר צריך מקום וזמן. כי גם אם נסיר את כל הצורות כולן, עדיין כל הדברים יישארו נפרדים זה מזה במקום שבו הם נמצאים ובזמן שבו הם נמצאים. כי יכולים להיות שני דברים באותו המקום, אך הם נפרדים, בזמן שבו הם נמצאים. ויכולים להיות קיימים שני דברים באותו הרגע, אך הם נפרדים זה מזה, במקום שבו הם נמצאים. וכאשר כמה דברים נמצאים באותו מקום באותו זמן, הרי שהם ישות אחת ממש.
והנה, הזמן והמקום הם אין סופיים. כי לזמן אין סוף וגם למקום אין סוף. כי לזמן לא יכולה להיות התחלה. משום שאם יש לו התחלה, הרי שיש לפני הזמן ואחרי הזמן. ואח"כ יש לנו ציר זמן גדול עוד יותר. ובהחלט, כן יכול להיות ציר זמן סופי. אך הוא בהכרח נמצא בתוך ציר זמן אחר גדול עוד יותר. כי לפני ואחרי הזמן, פירושו מרחב זמן גדול עוד יותר.
וכיו"ב לגבי מרחב המקום, שגם הוא לא יכול להיות סופי. כי אם למקום יש הגדרה צורה וסוף, הרי שיש מעל ומתחת ולפני ואחרי וצדדי המקום, כי הרי יש לו סוף. ואם יש לו גדר וגבול, אז יש מקום, גם אחרי נקודת הגבול הזו. ובהחלט כן שייך שיהיה מרחב מקום מוגבל, אך הוא חייב להיות בתוך מקום אחר גדול יותר עד אין סוף.
כי את הצורה ניתן להגביל, אך לא את המהות שהיא חסרת הגדרה וחסרת גבול. ואפשר לדוגמא להגדיר כי קיומו של העולם שלנו לדוגמא, תלוי בקיומו של ציר זמן כלשהו. וניתן גם לומר כי ציר הזמן הזה קיומו הוא לא אין סופי. אך קיומו של הזמן, הוא תמיד יהיה אין סופי. כי תמיד יהיה, לפני ואחרי הזמן וכיו"ב לגבי המקום.
וזה בעצם אומר שיש שני מצויים ראשונים, שבתוכם מתרחשים כל האירועים השונים. והמצויים הראשונים שקיומם הוא מחוייב, הם הזמן והמקום. שאי אפשר בלי זמן ובלי מקום כלל. וזאת בעצם ההוכחה לכך שאין מצוי ראשון ויחיד, אלא יש שני מצויים ראשונים. כי הזמן והמקום הם מקיפים את הכל תמיד.
ואפילו אם נאמר שאין זמן ומקום כלל ומעולם לא היו זמן ומקום כלל, עדיין גם זה עצמו מצריך את קיומם של הזמן והמקום. כי הנפרדות, תמיד קיימת כפוטנציאל. כי תמיד תהיה קיימת האפשרות לקיומו של דבר כלשהו. ואת האפשרות לקיומו של דבר כלשהו, את האפשרות עצמה, אי אפשר להעלים.
וגם הנפרדות שבתוך האפשרות והפוטנציאל, גם היא תופסת זמן ומקום. כי יש מקום ל"אין" ויש מקום ל"יש". וגם ה"אין" הוא רק אפשרי המציאות ולא מחוייב, משום שהוא מוגבל ומוגדר, על ידי ההפך והשונה שלו שהוא ה"יש". ולכן גם אם נאמר שבפועל לא קיים שום דבר, הרי שעדיין יש מקום וזמן שבתוכם יש גם את האפשרות, שכן יהיה קיים משהו. כי את האפשרות, לעולם אי אפשר להעלים.
וגם האין סוף, גם הוא מוגבל. כי הוא אין סוף, והגבול שלו, הוא הסוף. והאין סוף והסוף, גם הם צורה של משהו אחר, שבו אין הפרדה בין הסוף לבין האין סוף. וגם המחוייב, גם הוא לא יכול להיות מחוייב, וגם הראשון לא יכול להיות ראשון, משום שיש דבר אחר ששונה ממנו...
050-3331-331