ובו יתבאר מה צריך האדם לעשות, כאשר הוא חווה שהוא הגיע למבוי סתום? כי לפעמים האדם מגיע למשבר בחיים. ולא סתם משבר, אלא אולי אפילו המשבר הגדול ביותר של החיים. שהאדם מגיע למבוי סתום ממש. כי לפעמים עוד יש לאדם תחושה של תקווה כלשהי, שאם הוא ישיג דבר כזה או אחר, אז יהיה לו טוב. ולפעמים האדם מגיע למשבר כ"כ גדול, עד שנראה לו שכאילו כבר אבדה תקווה. וכאן יתבאר, כיצד האדם צריך לנהוג, כאשר הוא מגיע למשבר בחיים ושנראה לו שהוא איבד תקווה?
ונחדד: כי אף אחד לא באמת חווה בשלמות שהוא איבד כל תקווה. כי האדם מרגיש רע, רק בגלל שיש לו תקווה. כי התקווה, גורמת לכך שהאדם ירצה לשנות את המציאות. ובלי שום תקווה, האדם לא רוצה לשנות את המציאות, ואז ממילא כבר לא רע לו. ובכל מקרה, האדם תמיד חושב שעוד יש לו תקווה. וגם אם הוא לא מודה בכך, הרי שבתת המודע של האדם, הוא חושב שיש לו תקווה.
והסיבה שהאדם תמיד חושב שיש לו תקווה, היא משום, שבאמת מצד האמת, תמיד יש תקווה. ולמה? כי הסבל, הוא לא מחויב אלא רק אפשרי. כי האדם שרע לו, נדמה לו לפעמים, כאילו מחויב המציאות שיהיה לו רע. והוא לא מבין, שזה שרע לו, זאת רק אפשרות בלבד. אבל בהחלט אפשרי גם, שלא יהיה לאדם רע, אלא שהאדם יחווה שלמות כלפי כל המציאות. וכפי שיתבאר להלן.
ובכל מקרה, כאשר האדם מגיע למצב של איבוד תקווה, על האדם לנסות לגלות, מהו הדבר שבו הוא כ"כ נאחז, עד כדי כך שהוא מרגיש שהוא מאבד תקווה. כי יש בתוך האדם איזה דבר, שהאדם אוחז בו ונצמד אליו. והאדם לא חייב להיצמד אליו, אבל הוא בכל זאת נצמד לאותו הדבר שבתוכו. והדבר הזה גורם לאדם להגיע למצב של ייאוש עמוק ושל איבוד תקווה. והדבר הזה גורם לכך, שהאדם חווה שאין לו תקווה, והוא מרגיש שהוא הגיע למצב של מבוי סתום, בלי שום תקווה.
והדבר הזה שהאדם אוחז בו, הוא כ"כ מחובר לאדם, עד שהאדם כמעט ולא מסוגל לדמיין את עצמו, בלי אותו הדבר שבו הוא אוחז. ולכן האדם חושב שאין לו תקווה. כי הוא כמעט ולא מסוגל לדמיין את עצמו, בלי צורת החשיבה שלו, שמובילה אותו לתחושה של מבוי סתום. ואעפ"כ בתת המודע של האדם, האדם יודע את האמת. שהוא לא חייב לחשוב בצורה כלשהי שמגבילה אותו, אלא הוא יכול לעשות שינוי חשיבתי, ולשנות את צורת המחשבה שלו, ולהשתחרר מבית הכלא שבו הוא נמצא.
והדבר העמוק ביותר שבו האדם נאחז, שהוא זה שאחראי לכך שהאדם יגיע למשבר בחיים ושהאדם יגיע לתחושה של יאוש ועצבות, ושהאדם יהיה בדיכאון עמוק וכולי, זאת צורת החשיבה שלו. כי האדם רגיל לחשוב בצורה מסוימת כל חייו. ויש לאדם קיבעון מחשבתי והרגלי חשיבה שהוא נצמד אליהם, ולא מטיל בהם ספק.
והדרך של האדם להפוך כישלון להצלחה ולצאת ממשבר וליצור שינוי בחיים שלו, היא על ידי שינוי חשיבה. ושינוי חשיבה פירושו, שהאדם משנה את הצורה שבה הוא חושב, על עצמו ועל העולם שסביבו.
והדבר הראשון שצריך לעשות כאשר רוצים לעשות שינוי חשיבה, הוא לזהות את הרגלי החשיבה הקיימים כרגע. דהיינו, שלב ראשון, האדם צריך להתבונן אל תוכו, ולנסות לגלות, מהם הרגלי החשיבה שלו, וכיצד הוא רגיל לחשוב בצורה העמוקה ביותר, לאורך כל חייו. כי האדם משנה לפעמים את צורת החשיבה שלו. אבל אעפ"כ, יש בתוך האדם, כמה הרגלי חשיבה עמוקים מאוד, שהאדם כ"כ מאמין בהם, עד כדי כך, שנראה לו שזה מחויב המציאות, שהוא יחשוב כפי מה שהוא רגיל לחשוב. אך באמת, זה רק הרגל מחשבתי, והאדם צריך לזהות אותו, ולשנות אותו, ולתת לעצמו הזדמנות לעשות שינוי מהותי בחיים שלו.
כי בסופו של דבר, מי שקובע כיצד האדם ירגיש, והאם האדם ירגיש טוב או רע, ועד כמה האדם ירגיש טוב או רע, זאת רק צורת החשיבה של האדם. כי הרגש של האדם, מושפע באופן ישיר, מההבנה של האדם. ולאו דווקא הבנה חיצונית, אלא בעיקר הבנה פנימית. כי האדם יכול להבין שטוב לו, אבל להרגיש רע. כי בתת המודע של האדם, הוא חושב שרע לו. והרגש של האדם, מושפע ממה שהאדם חושב ומבין בתת המודע שלו...
ונחדד: כי אף אחד לא באמת חווה בשלמות שהוא איבד כל תקווה. כי האדם מרגיש רע, רק בגלל שיש לו תקווה. כי התקווה, גורמת לכך שהאדם ירצה לשנות את המציאות. ובלי שום תקווה, האדם לא רוצה לשנות את המציאות, ואז ממילא כבר לא רע לו. ובכל מקרה, האדם תמיד חושב שעוד יש לו תקווה. וגם אם הוא לא מודה בכך, הרי שבתת המודע של האדם, הוא חושב שיש לו תקווה.
והסיבה שהאדם תמיד חושב שיש לו תקווה, היא משום, שבאמת מצד האמת, תמיד יש תקווה. ולמה? כי הסבל, הוא לא מחויב אלא רק אפשרי. כי האדם שרע לו, נדמה לו לפעמים, כאילו מחויב המציאות שיהיה לו רע. והוא לא מבין, שזה שרע לו, זאת רק אפשרות בלבד. אבל בהחלט אפשרי גם, שלא יהיה לאדם רע, אלא שהאדם יחווה שלמות כלפי כל המציאות. וכפי שיתבאר להלן.
ובכל מקרה, כאשר האדם מגיע למצב של איבוד תקווה, על האדם לנסות לגלות, מהו הדבר שבו הוא כ"כ נאחז, עד כדי כך שהוא מרגיש שהוא מאבד תקווה. כי יש בתוך האדם איזה דבר, שהאדם אוחז בו ונצמד אליו. והאדם לא חייב להיצמד אליו, אבל הוא בכל זאת נצמד לאותו הדבר שבתוכו. והדבר הזה גורם לאדם להגיע למצב של ייאוש עמוק ושל איבוד תקווה. והדבר הזה גורם לכך, שהאדם חווה שאין לו תקווה, והוא מרגיש שהוא הגיע למצב של מבוי סתום, בלי שום תקווה.
והדבר הזה שהאדם אוחז בו, הוא כ"כ מחובר לאדם, עד שהאדם כמעט ולא מסוגל לדמיין את עצמו, בלי אותו הדבר שבו הוא אוחז. ולכן האדם חושב שאין לו תקווה. כי הוא כמעט ולא מסוגל לדמיין את עצמו, בלי צורת החשיבה שלו, שמובילה אותו לתחושה של מבוי סתום. ואעפ"כ בתת המודע של האדם, האדם יודע את האמת. שהוא לא חייב לחשוב בצורה כלשהי שמגבילה אותו, אלא הוא יכול לעשות שינוי חשיבתי, ולשנות את צורת המחשבה שלו, ולהשתחרר מבית הכלא שבו הוא נמצא.
והדבר העמוק ביותר שבו האדם נאחז, שהוא זה שאחראי לכך שהאדם יגיע למשבר בחיים ושהאדם יגיע לתחושה של יאוש ועצבות, ושהאדם יהיה בדיכאון עמוק וכולי, זאת צורת החשיבה שלו. כי האדם רגיל לחשוב בצורה מסוימת כל חייו. ויש לאדם קיבעון מחשבתי והרגלי חשיבה שהוא נצמד אליהם, ולא מטיל בהם ספק.
והדרך של האדם להפוך כישלון להצלחה ולצאת ממשבר וליצור שינוי בחיים שלו, היא על ידי שינוי חשיבה. ושינוי חשיבה פירושו, שהאדם משנה את הצורה שבה הוא חושב, על עצמו ועל העולם שסביבו.
והדבר הראשון שצריך לעשות כאשר רוצים לעשות שינוי חשיבה, הוא לזהות את הרגלי החשיבה הקיימים כרגע. דהיינו, שלב ראשון, האדם צריך להתבונן אל תוכו, ולנסות לגלות, מהם הרגלי החשיבה שלו, וכיצד הוא רגיל לחשוב בצורה העמוקה ביותר, לאורך כל חייו. כי האדם משנה לפעמים את צורת החשיבה שלו. אבל אעפ"כ, יש בתוך האדם, כמה הרגלי חשיבה עמוקים מאוד, שהאדם כ"כ מאמין בהם, עד כדי כך, שנראה לו שזה מחויב המציאות, שהוא יחשוב כפי מה שהוא רגיל לחשוב. אך באמת, זה רק הרגל מחשבתי, והאדם צריך לזהות אותו, ולשנות אותו, ולתת לעצמו הזדמנות לעשות שינוי מהותי בחיים שלו.
כי בסופו של דבר, מי שקובע כיצד האדם ירגיש, והאם האדם ירגיש טוב או רע, ועד כמה האדם ירגיש טוב או רע, זאת רק צורת החשיבה של האדם. כי הרגש של האדם, מושפע באופן ישיר, מההבנה של האדם. ולאו דווקא הבנה חיצונית, אלא בעיקר הבנה פנימית. כי האדם יכול להבין שטוב לו, אבל להרגיש רע. כי בתת המודע של האדם, הוא חושב שרע לו. והרגש של האדם, מושפע ממה שהאדם חושב ומבין בתת המודע שלו...
050-3331-331