... לא במהות השלמות, כי המהות היא אחת, שבשלמות הכל אחד, אלא ההבדל הוא בעוצמת האחדות וכולי. (והאין סוף הוא מחוץ לזמן ולמקום, והוא עצמו נמצא בתוך אין סוף אחר גדול עוד יותר וכולי. אבל כל אין סוף, הוא נמצא באחדות עם האין סוף שגדול ממנו. כי כל האין סוף כולם, נמצאים מחוץ לזמן ולמקום, דהיינו, באותו זמן ומקום, ללא כל צורה, דהיינו, ישות אחת ממש. ואעפכ יש גבוה מעל גבוה עד אין סוף אין סוף). ודבר שהוא ...

... הוא מבין שהקיר מולו הוא לא מהות המציאות כולה. וכאשר יהיה ברור לאדם באופן מוחלט, שמהות המציאות היא לא הזמן והמקום, וכל שכן שהיא לא מה שנמצא בתוך הזמן והמקום, על ידי זה ורק על ידי זה, האדם מצליח לתפוש במחשבתו את הכלום שמחייה את הכל, שהוא מהות הכל. ... שהאדם חושף את כל השקרים של המדינה, דהיינו, רואה כיצד כל הצורות כולן, כולל הצורה של האני שלו ושל הזמן והמקום, ושל היש והאין, כיצד כל הצורות כולן הן שקר, אז על ידי זה האדם זוכה לראות את המלך העניו ...

... והאלוהים השקרי הזה שנדמה לאלוהים, ושנראה שהוא עושה את הכל, הוא העבד הגדול ביותר בעולם. משום, שהוא עושה כל הזמן פעולות, תמיד ללא כל הפסקה. כי מי שלא אחראי לכל מה שקורה, הוא דווקא המלך, שעובדים עבורו. כי אלוהים ... רצון כלל, אלא רק שלמות של אמת. אבל אצל אלוהים שקרי שמתחזה לאלוהים אמיתי, הוא עובד קשה מאוד כל הזמן ובכל מקום. כי הוא אחראי, להחיות את המקום ואת הזמן. ובנוסף, למרות שנדמה שהוא כל יכול וכולי, הרי שאין לו שום בחירה חופשית כלל. כי הטועים נדמה להם, שמי ...

... עדיין גם אלוהים ממש. כי היד המצומצמת, היא עדיין גם הגוף, והגוף הוא גם האדם, והאדם הוא גם העולם והמקום והזמן, שהם גם אלוהים, שהוא האחדות של המציאות. והשגת דעת הרב בשלמות, היא בסך הכל הבנת האדם את עצמו. כי ...

... וכפי שביארתי את כל זה, במקום אחר. ולחפש את האמת באמת, פירושו, כאשר הסיבה והתוצאה מתאחדים (שזו בחינת אחדות הזמן של המציאות, שהסיבה = תוצאה). דהיינו, שהסיבה שהאדם מחפש ורוצה להבין את האמת, היא כדי להבין את האמת. שהתוצאה ...

... ולדרוש, עד אשר האמת תתברר באשר היא. ועל האדם לזכור, שהשכל שלו עצמו, הוא זה שגורם לו להאמין שחוויית הזמן והמקום והנפרדות, שהיא אכן מייצגת את האמת, שעל ידי זה האדם סובל. ועל האדם לחפש רק את האמת, ועל ידי ...

... בשעת החלום, שהאדם ברגע אחד עובר ממציאות אחת למציאות אחרת. ובפחות מרגע אחד, כבר נדמה לו שהוא נמצא באותו המקום הרבה זמן. ובפחות מרגע אחד, גם חוויית העתיד של האדם שונה. והכל קורה בפחות מרגע אחד, בלי שהאדם שם לב לכך, שהוא נמצא במציאות הזו, רק רגע אחד בלבד. והפוטנציאל של המציאות שלנו הוא אין סופי. ומרחב המקום והזמן גם הם אין סופיים. ובתוך המרחבים האין סופיים האלו, עם כמות האפשרויות האין סופית, האדם רואה מספר קטן מאוד ... אירועים שחוזרים על עצמם, ואז נדמה לאדם שיש כאן חוקיות. למרות שבאמת, לא יכולה להיות קיימת חוקיות, משום שרגעי הזמן לא מחייבים זה את זה. כי סיבתיות, תלויה בקשר שיש בין רגעי הזמן. כי משמעות הסיבה והתוצאה היא, שהמציאות שיש ברגע אחד, היא זו שגורמת לכך שברגע הבא אחריה, המציאות תהיה בצורה כלשהי. ומי שיש לו שכל ישר, הוא מתבונן על המציאות ועל רגעי הזמן, ומבין מיד, שגם אם תמיד הוא רואה שאחרי אירוע של זריקת אבן, אז האירוע הבא הוא שהאבן נופלת כלפי ... של מה שקורה ברגע אחר אחכ. והוא גם לא התוצאה, של מה שקורה ברגע אחר לפני כן. וכיוב לגבי המקום, ששום דבר שקורה במקום אחד ברגע אחד, הוא לא הסיבה, של מה שקורה במקום אחר גם לא באותו הרגע. ... בצורה אחרת? ולכאורה, אפשר אולי לומר שיש מחייב ראשון, שהוא נמצא מחוץ לכל הצורות כולן, דהיינו, גם מחוץ לצורת הזמן והמקום, שהרי גם הם, לא יותר מאשר צורה, ושהוא זה שמחייב את הצורה של הזמן ושל המקום ואת כל הצורות שבתוכן, להיות כפי מה שהן בכל זמן ובכל מקום. דהיינו, אולי יש איזה אלוהים, שהוא מחייב ...

... המצוי הראשון, היא מחייבת את הכל. כי מהות האלוהים, מחייבת את קיומו של רצון האלוהים. ורצון האלוהים מחייב את המקום והזמן וכולי. וזהו כמובן דבר שקר. כי אין לחשוב שרצון האלוהים קודם למקום ולזמן. כי ברגע שיש לאלוהים רצון, הרי שממילא כבר יש לנו מקום וזמן, שבהם יש נפרדות, בין אלוהים לבין רצונו. ולכאורה ניתן לומר, שמהות האלוהים, היא זו שמחייבת את הכל באופן ישיר. ...

... יותר לעומקו, הוא רואה, שבעצם סיבה ותוצאה הם לא באמת קיימים בפני עצמם, אלא קיומם תלוי בקיומם של רגעי הזמן. כי המציאות שלנו יכולה להיות קיימת, גם רק ברגע אחד של זמן. אבל הסיבה והתוצאה, היא לא יכולה להיות ... אמיתי כלל, ואין שום סיבתיות / אקראיות כלל. והרעיון הוא, שהקיום של הסיבה והתוצאה, הוא תלוי בקיום של רגעי הזמן והמקומות השונים. שאז האדם חווה קשר סיבתי בין המקומות והזמנים השונים. (ובלי זמן אין מקום ולהפך). וזה בעצם אומר, שאין שום אפשרות בעולם, שהאדם יבין את משמעות הסיבתיות של האירועים, בלי שהוא יבין את משמעות ואת מהות הזמן והמקום עצמם. ולכן, מי שרוצה להבין למה באמת דברים קורים, הוא מוכרח להבין את מהותם של הדברים שקורים. דהיינו, להבין מה באמת קורה כאן בתוך המקום והזמן האלו? ומהם המקום והזמן האלו, שבתוכם מתרחשים כל האירועים האלו? ובלי להבין את המקום והזמן, לא ניתן להבין שום דבר באמת. כי בלי הבנת השורש, לא באמת ניתן להבין את הלבושים והצורות של השורש. וכל האירועים כולם, קורים בתוך זמן ומקום. והאדם שואל, מהי הסיבה שבגללה הדברים נראים בצורתם השונה בכל זמן ובכל מקום. דהיינו, מהי סיבת האירועים, דהיינו, הצורות השונות של הזמן והמקום. ומי שרוצה לגלות, מהי באמת סיבת הצורות השונות של הזמן והמקום, הוא מוכרח להבין, מה הם הזמן והמקום? ועד שהאדם שואל מהי מהות האירועים, עליו לשאול האם האירועים האלו, אכן באמת מתרחשים? ועד שהאדם לא יבין מהי ... את מהות הדבר הראשון שקיים, שהוא המהות של הכל, האדם לא יבין שום דבר באמת. וכאשר האדם מתבונן על הזמן ועל המקום, על האדם לשאול את עצמו, ממה עשוי המקום וממה עשוי הזמן? כי בלי להבין מהם המקום והזמן עצמם, אי אפשר להבין באמת שום דבר על מה שקורה בתוכם. והאדם כמו עיוור באפילה מנסה להבין את האירועים שבתוך המקום והזמן, והוא מתפלא מדוע הוא לא מבין אותם. וזה הכל, רק משום שהאדם לא מבין את המעטפת של האירועים, שהיא המקום והזמן עצמם. וכאשר האדם מתבונן עוד יותר פנימה אל תוך המקום והזמן, הוא רואה שאלו צורות שונות של מהות אחת, שהיא חסרה את צורת המקום והזמן. כי המהות, נפרדת מהצורה. והמהות של הזמן ושל המקום, היא מה שנקרא אצל האדם כלום / אין / העדר המוחלט / שום דבר, שהוא חסר כל צורת מקום וזמן. ובמילים אחרות ניתן לומר, שהאדם רואה בפעם הראשונה בחייו, אחדות של מציאות. כי האדם רואה ישות אחת, שהיא אחת ויחידה, שאין בה שום הבדלי מקום וזמן, והיא ההוויה של המקום והזמן. ומנקודת המבט של מהות המציאות, אין שום זמן ומקום כלל, וממילא אין שום שינויים ואין שום סיבה ותוצאה כלל, ואין שום שאלה כלל. ואכ לכאורה נמצאה התשובה האמיתית, ... היא, שעל האדם להבין שהיש איננו, כי הרי מצד המהות האמיתית של הדברים, הכל חסר מקום וזמן לגמרי, וכאשר אין מקום וזמן, אין אירועים, ואין שום שאלה כלל. ואעפכ גם זו אינה התשובה. כי מנקודת מבט מסוימת, האדם כאילו הגיע אל ... הזה הוא כמעט נכון, אך לא נכון באמת. כי גם ההבנה שמהות כל היש, היא האחדות של האין, ששם אין מקום וזמן, גם היא הבנה של נפרדות, שגם בה יש שינוי וזמן ומקום, וממילא גם בה יש שאלה, של מהי סיבת השינוי שבין הישויות השונות. והכוונה היא, שכל זמן שהאין והיש נפרדים ... מבין שמצד האמת האמיתית הכל אחד ממש, עכשיו ממילא אין יותר שתי ישויות שנפרדות זו מזו, ואז אין שום זמן ומקום כלל, ושום נפרדות כלל, וממילא אין גם שום שאלה כלל. כי השאלה של מה הסיבה של האירועים, היא רק ...

זמן ומקום - האם אפשר ואיך אפשר, לצאת מחוויית הזמן והמקום? ובו יתבאר, כיצד אפשר לצאת מחוויית הזמן והמקום. וכדי לצאת מחוויית הזמן והמקום, לשם כך יש להבין, את מהות החוויה הזאת של הזמן והמקום. וחוויית הזמן והמקום, היא בעצם חוויית השינוי. ובכל מקום שיש שינוי, יש זמן ומקום, ובכל מקום שיש זמן ומקום, יש שינוי. כי ... שתי ישויות נפרדות זו מזו. כי צריך רגע זמן שונה ונפרד, לקיומה של כל אחת מהן. וכך גם לגבי המקום, שצריך שני מקומות שונים, לכל אחת מהישויות. כי שתי ישויות שונות, לא יכולות להיות באותו הזמן ובאותו המקום ממש, כי זה הופך אותן לישות אחת. ולכן השינוי, מצריך את הזמן ואת המקום. ובלי שינוי, אין זמן ומקום. כי כאשר הכל אחד ממש, אין שום הפרדה בין רגעי הזמן, ואז העבר ההווה והעתיד אינם נפרדים זה מזה, והם הופכים להיות לישות אחת ולרגע אחד. וכך גם לגבי המקום, ... אז אין שום הפרדה בין המקומות השונים, ואז ממילא אין שום חוויית מקום כלל. ונמצא אם כן, כי מהות הזמן והמקום, היא מהות השינוי. ומי שרוצה לצאת מהזמן והמקום, עליו להתחבר לנקודת מבט של המציאות, שבה יש רק ישות אחת בלבד. ואם יצליח האדם להתחבר למציאות, שבה יש רק ישות אחת בלבד, הרי שממילא אין שום זמן ומקום. כי גם הזמן והמקום, גם הם צורות שונות וריבוי ושתי ישויות שונות. כי המקום והזמן, נפרדים ושונים זה מזה בצורת החוויה שלהם. ושתי הצורות האלו של הזמן והמקום, הן שתיהן ממהות אחת, שהיא אחדות המציאות, שהיא מחוץ לזמן ולמקום, והיא מהווה אותם. כי ההוויה של הזמן והמקום, היא מחוץ לזמן ולמקום, כי היא חסרה את צורת הזמן והמקום. וכאשר האדם מודע לקיומו העצמי של האני שלו, הרי שממילא האדם בתוך חוויית זמן ומקום. כי משמעות האני ... שיהיו לפחות שתי ישויות שונות, והן כמובן מצריכות זמן ומקום. וכאשר האדם מרגיש אני, הוא בעצם חווה את המקום והזמן שלו, כנפרדים מהזמן והמקום של מה שאינו הוא. ומי שרוצה לצאת מהזמן ומהמקום לגמרי, יכול לעשות זאת על ידי התבוננות, אל מהות הנפרדות של הזמן והמקום. ומה שהאדם צריך לעשות בפועל, זה לחקור ולדרוש ולהתבונן על מהות הזמן והמקום, ולנסות להבין, מהו הזמן? ומהי מהות רגעי הזמן? והאם באמת השינוי קיים באמת? או שמא השינוי קיים רק במוחו של האדם, אך לא במציאות האמיתית? וכך גם ... המקום? וממה המקום עשוי? וכולי. ועל ידי ההתבוננות הזאת, האדם מגיע אל ההבנה והחוויה שהכל אחד ממש. כי כל הזמן והמקום, הם כלום אחד ממש, שאין בו שום נפרדות כלל. ובשורשו, מקומו של האין ושל היש, הוא מקום אחד ממש. והדרך של האדם לצאת מהמקום והזמן, היא רק על ידי זה שהאדם מטיל ספק אמיתי, בקיום הנפרדות של היש והאין. כי כל זמן שיש הבדל בין יש לבין אין, הרי שתמיד יישארו שתי ישויות שונות, שמצריכות את קיומם של הזמן והמקום. וכל זמן שהאדם מכיל בתוכו את תחושת ההפרדה שבין יש לאין, הרי שהאדם חווה זמן ומקום, של השינויים ... שאין שום דבר? ואולי הכל אחד ממש, ורק נדמה שיש כאן נפרדות של יש ואין? כי שורש חוויית המקום והזמן, היא בהפרדה של היש והאין, שיוצרת שינויים, שיוצרים את המקום והזמן. ומי שרוצה לצאת מהזמן ומהמקום, עליו להטיל ספק אמיתי, ולברר את האמת באופן מוחלט, לגבי נפרדות ואחדות היש והאין. ועל האדם להסתכל על ... חווה ספק ושאלה אמיתית ומוחשית לגבי היש והאין, על ידי זה האדם מגלה את האמת שהכל אחד, ויוצא מהמקום ומהזמן. ושאלה היא אמיתית, כאשר האדם באמת מרגיש את השאלה. כגון לדוגמה שהאדם מסתכל לצדדים, לפני שהוא עובר את הכביש, ... הנפרדות של היש, בצורה חדשה לגמרי, דהיינו, כחוויית אחדות ממש. ואז האדם רואה שהכל אחד, וזוכה לצאת מחוויית המקום והזמן. דהיינו, שהאדם חווה את הזמן ואת המקום בצורה חדשה לגמרי, כפי מה שהם באמת מצד מהותם האמיתית. ונסכם: על ידי השמדת הגבול שבין היש ... שנעשית על ידי עקירת האמונה ועל ידי התחברות אל האמת המחויבת, על ידי זה מתים כל השינויים, ומתים גם הזמן והמקום איתם, ואז קמה לתחייה האחדות של המציאות, והאדם הופך להיות ישות חדשה לגמרי וכולי.