האם כדאי להכיר תודה על מה שיש?

אליעד כהן מדבר בהרצאה זו על נושא הכרת התודה. הוא מציג את הרעיון של הכרת תודה למציאות עצמה, ולא רק לאנשים אחרים שעושים לנו טוב. בדרך כלל ממליצים לאדם להכיר תודה על הטוב שקיים בחייו, לומר "מודה אני לפניך", להודות שהוא בריא, שיש לו ילדים, שיש לו עיניים, ועוד דברים רבים וטובים. יש המלצות שמציעות אפילו להכיר תודה תוך השוואה לדברים פחות טובים: למשל, לומר תודה על הבריאות תוך השוואה למצב של חולי או סבל בעבר או אצל אחרים. כך, לפי טענה זו, התודה מתעצמת כי האדם חושב על כמה רע היה יכול להיות לו, ומכך הוא נהנה יותר ממה שיש לו כעת.

איך הכרת תודה יכולה להפוך את החיים לטובים יותר?

לפי ההיגיון הראשון, להכיר תודה פירושו להדגיש לעצמך את הדברים הטובים שקורים לך בחיים. אליעד מסביר שטוב ורע נמדדים על פי מילוי הרצונות שלנו. כשאנחנו רוצים משהו והוא מתממש - טוב לנו, ואם הרצון אינו מתממש - רע לנו. כשאנחנו מתמקדים בדברים הטובים שקורים לנו ומודים עליהם, אנחנו מגבירים את תחושת מילוי הרצון, וכך מרגישים יותר טוב. יתרה מכך, אם נשווה את מצבנו למצב רע יותר, הרצון שלנו מתחדד ותחושת הטוב מתעצמת.

לדוגמה, כשאדם אומר "אני מודה שאני רואה ואני לא עיוור כמו אדם אחר", הוא מגביר את הערך של הראייה שלו. ככל שהרצון גדול יותר, כך המילוי שלו מביא לתחושת סיפוק גדולה יותר. לכן, הכרת תודה מסוג זה יכולה להעלות את האושר ואת שביעות הרצון שלנו באופן כללי.

מה הבעיה בהכרת תודה למציאות?

למרות היתרונות לכאורה של הכרת התודה, אליעד כהן מציג זווית אחרת המערערת על כך. הוא מסביר שהמציאות מורכבת מדברים טובים ורעים, ולכן כשאתה אומר תודה למציאות על דבר טוב שקיבלת, אתה למעשה מזמין לעצמך סבל בעתיד. זאת מפני שכאשר תתמודד עם דברים רעים, התודה שהרגשת בעבר תגרום לך לחוות סבל גדול יותר.

אליעד מביא דוגמה כדי להמחיש זאת: אם מישהו נותן לך 100 שקלים ואז לוקח אותם ממך למחרת, אין היגיון לומר לו תודה מראש. לכן, אין היגיון לומר למציאות תודה אם אתה יודע שבעתיד היא תיקח ממך את הטוב או תגרום לך להרגיש רע. כאשר האדם אומר תודה על דברים טובים, הוא שותל במוחו את המחשבה שהוא חייב להרגיש טוב, וכתוצאה מכך, כשהוא חווה דברים רעים, סבלו גדל משמעותית.

איך "לא להגיד תודה" יכול לשפר את החיים?

אליעד מציע אלטרנטיבה אחרת לגמרי: לצאת מהמשחק. הוא מתאר גישה שבה האדם מפסיק להגיד תודה למציאות, מפסיק לשאוף לחוות רק טוב, ומפסיק לפחד מרע. במקום להגיד תודה, אליעד מציע לאמץ את גישת "לא תודה". לפי גישה זו, האדם יאמר למציאות שהוא לא זקוק לדברים הטובים, שהוא אינו צריך שום דבר מהמציאות, לא בריאות, לא כסף, לא משפחה, ולא שום דבר אחר. כשאדם מתנתק מרצונותיו ומפסיק לשאוף לטוב בלבד, הוא למעשה משתחרר מהפחד לאבד את הטוב, ולכן גם מהסבל.

לדוגמה, אדם שיפסיק לומר "מודה אני לפניך שהחזרת בי את נשמתי", גם לא יסבול מהפחד לאבד את חייו. ההכרה בתודה וההכרה בטוב יוצרת תלות ברצונות ובדברים טובים, תלות שמייצרת בסופו של דבר יותר סבל כשהטוב הזה נלקח או נפגם.

מדוע הכרת תודה גורמת לתלונות ולסבל?

אליעד מבהיר נקודה נוספת: הכרת תודה מעצימה את התלות של האדם בטוב שהוא מקבל. ככל שהאדם מתרגל להגיד תודה, כך הוא נהיה יותר תלוי בדברים הטובים. כשהטוב לא מגיע, האדם מתאכזב ומתלונן. אליעד ממליץ שאם אדם רוצה להפסיק להתלונן על בן הזוג שלו או על החיים באופן כללי, עליו להפסיק להכיר תודה. כשהאדם מפסיק להכיר תודה, הוא מפסיק להיות תלוי בטוב שמקבלים מהזולת או מהמציאות, ולכן גם מפסיק להתלונן כשהוא לא מקבל את הטוב הזה.

הוא אף מוסיף המלצה פרקטית ואומר שאם אדם אומר לך תודה, יש סיכוי שבעתיד הוא יתלונן עליך, ולכן כדאי לעצור אותו כבר בשלב התודה, וכך למנוע תלונות עתידיות.

מהי הגישה המאוזנת בין להודות ללא להודות?

בסופו של דבר, אליעד מציג שתי גישות עיקריות:

• גישה של הכרת תודה, אשר מתמקדת בטוב ובכך מגבירה את הרצון ואת השאיפה להרגיש טוב, אך גם יוצרת סיכון גדול יותר לסבל כאשר דברים אינם מסתדרים.
• גישה של "לא תודה", שמתמקדת באי - התלות ברצונות ובכך מפחיתה את הסבל, אך גם עלולה ליצור תחושת ניתוק או אדישות.

אליעד לא מכריע באופן חד - משמעי איזו מהגישות עדיפה, אלא מציג את ההשלכות של כל אחת מהן, ומזמין כל אדם להחליט איזו דרך נכונה עבורו, בהתאם למה שהוא מעדיף או מסוגל לשאת.