פסיכולוגיה ופסיכולוגים טיפשים, לקחת אחריות, לשאול שאלות אמיתיות, מה באמת מציק לך, חיבור הרגש עם השכל
מה ההבדל בין פסיכולוגיה לבין חקירת האמת הפנימית לפי אליעד כהן?
אליעד כהן מסביר את ההבדלים העמוקים והמהותיים בין השיטות הפסיכולוגיות לבין החקירה העצמית האמיתית, שהיא הבנה עצמית שלמה ועמוקה. הוא טוען כי הפסיכולוגיה, במקרה הטוב ביותר, יכולה רק להעביר את האדם מ"כלא" אחד ל"כלא" אחר, אך לעולם לא לשחרר אותו לחלוטין. האדם מגיע לפסיכולוג עם בעיה כלשהי, והפסיכולוג מנסה לעזור לו לפתור אותה, אך במקרה הטוב ביותר הוא רק מחליף לו בעיה אחת בבעיה אחרת, ולכן אין שם פתרון אמיתי. אליעד מדגים זאת בכך שאדם מגיע לפסיכולוג בגלל חרדה מסוימת, והפסיכולוג אולי עוזר לו להפחית את החרדה, אך עכשיו אותו אדם פיתח תלות בטיפול הפסיכולוגי עצמו, ולכן הוא עדיין נשאר בכלא של הרצון, הפחד, והתלות. הפסיכולוג לא מבין את הפתרון האמיתי לבעיה של האדם, משום שגם הפסיכולוג עצמו עדיין לכוד בתוך בעיותיו שלו.
לעומת זאת, הדרך האמיתית לפי אליעד כהן היא החקירה העצמית העמוקה, שבה האדם מבין באמת מדוע הוא מרגיש רע. הוא לא רק מחליף בעיה בבעיה, אלא מנסה להבין את מקור הבעיה לעומק ולגלות מדוע בכלל יש לו בעיה מלכתחילה. אליעד מסביר כי כל סבל נובע מהרצון של האדם לשנות את המציאות, ולכן, הפתרון היחיד הוא להבין מדוע הוא בכלל רוצה לשנות את המציאות.
למה חשוב לקחת אחריות מלאה על כל דבר שקורה לך בחיים?
אליעד מדגיש כי האדם צריך לקחת אחריות מלאה על כל מה שקורה לו בחיים, ללא יוצא מן הכלל. הסיבה לכך היא שכל פעם שהאדם מאשים גורם חיצוני כלשהו בבעיותיו (למשל, את הבוס, את בן הזוג, או כל אדם אחר), הוא למעשה מפקיע מעצמו את הכוח. הוא נותן כוח לאדם אחר, וכך הוא גורם לעצמו לחוש חוסר שליטה, חוסר אונים, ותסכול. אליעד מסביר שכאשר האדם לוקח אחריות מלאה, הוא בעצם מודה שהוא זה שמחליט איך להרגיש, שהוא זה שמייצר את הרגשות שלו, והוא זה שבוחר אם להרגיש טוב או רע. רק כך הוא יכול להגיע לחופש אמיתי.
אליעד מסביר שהאדם בדרך כלל רגיל להאשים את החיצוני בבעיותיו, כי הוא לא באמת רוצה להודות שהוא זה שגורם לעצמו להרגיש רע. האדם פוחד להודות שהוא אחראי על הסבל של עצמו, ולכן הוא ממשיך להאשים אחרים או את הנסיבות. אליעד מבהיר כי כל עוד האדם מאשים משהו חיצוני, הוא לא יכול להשתחרר באמת מהסבל שלו.
איך לשאול שאלות אמיתיות שמובילות לשחרור מסבל?
לפי אליעד, הדרך האמיתית לשחרור מוחלט מהסבל היא דרך שאלות כנות ואמיתיות. האדם חייב לשאול את עצמו שוב ושוב: "מה באמת מציק לי?" למשל, אם האדם מוטרד מהתנהגות של בן הזוג שלו, אליעד אומר לו לשאול "למה באמת מפריע לי שהבן זוג שלי מתנהג בצורה מסוימת?" האדם צריך להיות מוכן להגיע עד סוף האמת שלו. אליעד מדגיש שוב ושוב שהבעיה היא לא ההתנהגות של האדם השני, אלא הרצון שלך שההתנהגות תהיה אחרת. הוא נותן דוגמה של אדם שכועס על מישהו אחר: אם האדם ישאל את עצמו באמת ובכנות למה הוא כועס, הוא יגלה שהבעיה היא תמיד שהוא עצמו רוצה משהו מסוים, והאדם השני לא מתאים את עצמו לרצון הזה.
הדרך לשחרור היא להבין שהסבל נובע מהרצון של האדם שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא. אם האדם יבדוק לעומק את הרצון שלו ויבין אותו עד הסוף, הוא יגיע למצב שבו הוא כבר לא סובל בכלל.
מה המשמעות של "חיבור השכל עם הרגש" ואיך להגיע אליו?
אליעד כהן מסביר בפירוט כי האדם חייב להגיע לחיבור מלא בין השכל לרגש שלו. הוא מסביר שהאדם יכול להבין בשכל דברים רבים, אבל אם הוא לא מרגיש אותם, אז ההבנה שלו היא חלקית בלבד. החוויה השלמה חייבת להיות גם בשכל וגם ברגש. אליעד נותן דוגמה של אדם שמבין בשכל שהכל אחד, אבל עדיין מרגיש רע כשכואב לו הגוף. הוא מסביר שהסיבה לכך היא שהאדם מבין את הדברים באופן חלקי בלבד. אם האדם יבין באמת עד הסוף שהכל אחד, הוא יחווה זאת גם רגשית, ואז הוא כבר לא יסבול.
כדי להגיע למצב כזה, אליעד אומר שהאדם חייב לקחת את הדברים שהוא בטוח בהם ולנסות לשבור אותם. האדם צריך להטיל ספק בכל דבר שהוא בטוח בו, לשאול: "אולי ההפך נכון?" ורק כאשר האדם יעשה את זה שוב ושוב, הוא יגיע להבנה מוחלטת...
אליעד כהן מסביר את ההבדלים העמוקים והמהותיים בין השיטות הפסיכולוגיות לבין החקירה העצמית האמיתית, שהיא הבנה עצמית שלמה ועמוקה. הוא טוען כי הפסיכולוגיה, במקרה הטוב ביותר, יכולה רק להעביר את האדם מ"כלא" אחד ל"כלא" אחר, אך לעולם לא לשחרר אותו לחלוטין. האדם מגיע לפסיכולוג עם בעיה כלשהי, והפסיכולוג מנסה לעזור לו לפתור אותה, אך במקרה הטוב ביותר הוא רק מחליף לו בעיה אחת בבעיה אחרת, ולכן אין שם פתרון אמיתי. אליעד מדגים זאת בכך שאדם מגיע לפסיכולוג בגלל חרדה מסוימת, והפסיכולוג אולי עוזר לו להפחית את החרדה, אך עכשיו אותו אדם פיתח תלות בטיפול הפסיכולוגי עצמו, ולכן הוא עדיין נשאר בכלא של הרצון, הפחד, והתלות. הפסיכולוג לא מבין את הפתרון האמיתי לבעיה של האדם, משום שגם הפסיכולוג עצמו עדיין לכוד בתוך בעיותיו שלו.
לעומת זאת, הדרך האמיתית לפי אליעד כהן היא החקירה העצמית העמוקה, שבה האדם מבין באמת מדוע הוא מרגיש רע. הוא לא רק מחליף בעיה בבעיה, אלא מנסה להבין את מקור הבעיה לעומק ולגלות מדוע בכלל יש לו בעיה מלכתחילה. אליעד מסביר כי כל סבל נובע מהרצון של האדם לשנות את המציאות, ולכן, הפתרון היחיד הוא להבין מדוע הוא בכלל רוצה לשנות את המציאות.
למה חשוב לקחת אחריות מלאה על כל דבר שקורה לך בחיים?
אליעד מדגיש כי האדם צריך לקחת אחריות מלאה על כל מה שקורה לו בחיים, ללא יוצא מן הכלל. הסיבה לכך היא שכל פעם שהאדם מאשים גורם חיצוני כלשהו בבעיותיו (למשל, את הבוס, את בן הזוג, או כל אדם אחר), הוא למעשה מפקיע מעצמו את הכוח. הוא נותן כוח לאדם אחר, וכך הוא גורם לעצמו לחוש חוסר שליטה, חוסר אונים, ותסכול. אליעד מסביר שכאשר האדם לוקח אחריות מלאה, הוא בעצם מודה שהוא זה שמחליט איך להרגיש, שהוא זה שמייצר את הרגשות שלו, והוא זה שבוחר אם להרגיש טוב או רע. רק כך הוא יכול להגיע לחופש אמיתי.
אליעד מסביר שהאדם בדרך כלל רגיל להאשים את החיצוני בבעיותיו, כי הוא לא באמת רוצה להודות שהוא זה שגורם לעצמו להרגיש רע. האדם פוחד להודות שהוא אחראי על הסבל של עצמו, ולכן הוא ממשיך להאשים אחרים או את הנסיבות. אליעד מבהיר כי כל עוד האדם מאשים משהו חיצוני, הוא לא יכול להשתחרר באמת מהסבל שלו.
איך לשאול שאלות אמיתיות שמובילות לשחרור מסבל?
לפי אליעד, הדרך האמיתית לשחרור מוחלט מהסבל היא דרך שאלות כנות ואמיתיות. האדם חייב לשאול את עצמו שוב ושוב: "מה באמת מציק לי?" למשל, אם האדם מוטרד מהתנהגות של בן הזוג שלו, אליעד אומר לו לשאול "למה באמת מפריע לי שהבן זוג שלי מתנהג בצורה מסוימת?" האדם צריך להיות מוכן להגיע עד סוף האמת שלו. אליעד מדגיש שוב ושוב שהבעיה היא לא ההתנהגות של האדם השני, אלא הרצון שלך שההתנהגות תהיה אחרת. הוא נותן דוגמה של אדם שכועס על מישהו אחר: אם האדם ישאל את עצמו באמת ובכנות למה הוא כועס, הוא יגלה שהבעיה היא תמיד שהוא עצמו רוצה משהו מסוים, והאדם השני לא מתאים את עצמו לרצון הזה.
הדרך לשחרור היא להבין שהסבל נובע מהרצון של האדם שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא. אם האדם יבדוק לעומק את הרצון שלו ויבין אותו עד הסוף, הוא יגיע למצב שבו הוא כבר לא סובל בכלל.
מה המשמעות של "חיבור השכל עם הרגש" ואיך להגיע אליו?
אליעד כהן מסביר בפירוט כי האדם חייב להגיע לחיבור מלא בין השכל לרגש שלו. הוא מסביר שהאדם יכול להבין בשכל דברים רבים, אבל אם הוא לא מרגיש אותם, אז ההבנה שלו היא חלקית בלבד. החוויה השלמה חייבת להיות גם בשכל וגם ברגש. אליעד נותן דוגמה של אדם שמבין בשכל שהכל אחד, אבל עדיין מרגיש רע כשכואב לו הגוף. הוא מסביר שהסיבה לכך היא שהאדם מבין את הדברים באופן חלקי בלבד. אם האדם יבין באמת עד הסוף שהכל אחד, הוא יחווה זאת גם רגשית, ואז הוא כבר לא יסבול.
כדי להגיע למצב כזה, אליעד אומר שהאדם חייב לקחת את הדברים שהוא בטוח בהם ולנסות לשבור אותם. האדם צריך להטיל ספק בכל דבר שהוא בטוח בו, לשאול: "אולי ההפך נכון?" ורק כאשר האדם יעשה את זה שוב ושוב, הוא יגיע להבנה מוחלטת...
- מה ההבדל בין פסיכולוגיה לחקירה עצמית?
- למה חשוב לקחת אחריות מלאה על הרגשות שלי?
- איך לחבר את השכל עם הרגש?
- מה המשמעות של תחושת הנפרדות?
- איך לשבור את האמונות שלי?
- איך לשאול שאלות שמובילות לאמת?
- מה לעשות כשמרגישים תקועים בחקירה הפנימית?
שאלה: למה אני לא חווה שתפוז אחד זה שני תפוזים?
אליעד: תשאל מה זה תפוז אחד ומה זה שני תפוזים, ואז תגיע להבנה שזה פונקציה של מקום, זה צורה שונה של מקום וזמן. ואז אם אני שואל את השאלה, מה זה מקום? אני מבין שהכל זה אחד, למרות שאתה בטוח שזה שניים. למעשה כל X -Y הם בפני עצמם ישות. אז למעשה מה זה תפוז? תפוז זאת צורה שנמצאת במקום מסוים וזמן מסוים.
גם מחשבה תופסת מקום, למה? כי אי אפשר שיהיה באותו זמן גם שולחן וגם מחשבה, ולכן מחשבה גם תופסת מקום וזמן. היא לא חייבת לתפוס מקום בחושים, היא יכולה לתפוס מקום בתודעה.
כשאתה חוקר מה זה מקום וזמן, אתה מבין שמחוץ למקום והזמן, יש צורה אחרת שהיא מעבר למקום והזמן, אז למעשה התפוז והתפוח נמצאים בשום מקום, ואם הם נמצאים בשום מקום, אז הם אחד. אם תפוז זה צורה של מקום, והתפוח צורה של מקום, אבל המקום הוא צורה של שום דבר, אז התפוח והתפוז הם שום דבר ולכן הם אחד.
אם המקום הוא כלום, אז גם הצורות הם כלום. אם יש כדור, בתוכו יש אויר ומחוצה לו יש אויר, איפה אין אויר, במעטפת עצמה, אבל למעשה המעטפת היא הכדור. אבל יש דבר, שכאילו שום דבר לא יכול לקחת ממנו את המקום שלו, וזה המקום. המקום הזה עצמו נמצא בתוך הכדור, מחוצה לו וגם במעטפת. אין מקום שאין בו מקום, ואין זמן שאין בו זמן. לכן המקום והזמן ממלאים את הכל.
היד היא גם יד וגם גוף, היד היא לא חלק מהגוף, אלא הגוף, כי אם נעלים את כל החלקים של הגוף, לא יישאר גוף, ומכאן היד היא הגוף עצמו.
למעשה כל הצורות, כמו התפוח והבננה, הקיום שלהם תלוי במקיף שלהם, ומה מקיף אותם, המקום והזמן. המקום והזמן מקיף את כל הדברים - גם את המחשבה, את התודעה ואת הכל.
אז אנחנו מסכימים שהכל תלוי במקום ובזמן. עכשיו אפילו אלוהים ואפילו אני, נמצאים במקום ובזמן, אז אם לא היה מקום, שיכולת להגיד זה אני או זה אלוהים, אז לא היית יכול להגיד שזה העולם וזה אלוהים.
לכן, מה זה אומר? שאם לא היה קיים מקום וזמן, לא היה קיים שום דבר. אז זה אומר שהבקבוק הוא זמן ומקום. למעשה על כל דבר אתה יכול להגיד שזה זמן ומקום. אתה צריך לראות שהבקבוק הוא המקום. אתה יכול להגיד שזה אטומים אבל ניתן להגיד שהבקבוק גם מקום. הבקבוק הוא צורה של מקום, והמקום הוא צורה של כלום. ומכאן הבקבוק הוא הכלום. עכשיו כרגע הבקבוק זה כלום, למה? כי המקום והזמן הם עצמם עשויים מכלום כרגע. מכאן שהכל עשוי מכלום.
ואם נקצין את זה, גם להגיד שההוויה של הצורה היא כלום, זוהי גם נפרדות, כי אתה אומר למעשה שההוויה היא כלום והצורה היא משהו. עדיין יש הפרדה בין הצורה להוויה, בסוף אתה מגיע להבנה שהצורה וההוויה הם אחד. יש רק ישות אחת. אם תבין זאת, תחווה את זה. הצורה והלא צורה הם אחד. אם היית מבין שכול הצורות הם אחד, אז לא הייתה לך שאלה.
היש תמיד ישנו, רק הצורה שלו משתנה.
יש מקום וזמן אין סופי ובתוכו המון צורות. מה זה כרגע הבקבוק? התהוות של זמן ומקום, בצורה של כלום. המקום והזמן עשויים מכלום. מה יותר גדול מהזמן והמקום? הכלום. מחוץ למקום אין שום דבר כי הוא אין סופי.
אני רוצה שתביני שכשאת מבקשת מהמוכר סוכרייה, את תביני שאת מבקשת כלום בצורת משהו.
שאלה: אם הבקבוק הוא כלום, למה אני חווה אותו כמשהו?
אליעד: השאלה היא למה אתה חווה את עצמך כמשהו? הפואנטה היא שבסוף אתה מבין שהכל אחד, ולא משנה איך תקרא לו. שבעין אתה רואה שהבקבוק והקיר למשל הם אחד.
לדוגמה, יש כמה בקבוקי פלסטיק, אז יש משהו שמאחד אותם והוא הפלסטיק. אז למעשה מה שמאחד את הכל זה המקום והזמן. ולכן הכל אחד.
יש מציאות אחת, ובתוכה יש את המקום והזמן. אם אתה רוצה להבין מה יש לפני המקום והזמן, אתה מבין שזה הכלום, שזה הדבר הראשון ממנו עשוי הכל. מה המכנה המשותף של המקום וזמן, משהו שהוא לא מקום וזמן, וזה הכלום.
האם מוכרח שיהיה המקום? לא, כי יש זמן. והאם מוכרח שיהיה זמן? לא, כי יש מקום. לכן לא מוכרח שיהיו מקום וזמן, אך מוכרח שתהיה מציאות ללא הגדרות, שזה כלום. וזה אומר שזה החומר הראשון.
שאלה: איך אני יודע אם ההבנה השכלית שאליה הגעתי שתפוז אחד = שני תפוזים היא נכונה?
אליעד: החוויה היא כאשר זה משתלט עליך, שאין לך בחירה להגיד שזה אחד או שתיים, זה מצב שאתה לא מסוגל לחשוב על משהו שונה מזה.
יש כמה אפשרויות, אפשרות ראשונה שאתה לא משתמש בשכל עד הסוף, ואז אתה חווה שזה אחד וזה שתיים, זה קיר וזה דלת. אך יש אפשרות נוספת שבה אתה משתמש בשכל עד הסוף ואתה מבין שזה נמצא באותו מקום, ואם אתה כל כולך חושב על זה, אז אתה חווה את זה. אפשרות נוספת שאתה בכלל לא משתמש בשכל, ואז אתה גם לא מבדיל בין דלת לקיר.
כאשר אתה משתמש בשכל עד הסוף, אין לך לאן לברוח, כי למקום היחיד שאתה יכול לברוח מהשכל, זה לאין שכל, אבל משם אתה מגיע לחוויה של השכל. אם השכל שלך מרוכז כולו, מה היא מהות הדבר? אז הכל מתאחד אצלך, והמקום היחיד שאתה יכול ללכת זה מעל השכל, לאין שכל, אבל באין שכל זה גם אותו הדבר, ואז אתה גם בחוויה. אתה למעשה בשכל מאמת את האין שכל.
שאלה: למה אני לא חווה את זה?
אליעד: למה אתה שואל את השאלות הפילוסופיות? כי לא מציק לך כל כך המקום והזמן. האם יש עוד דברים שמציקים לך חוץ מההסתכלות על הזמן והמקום. ההסתכלות על הזמן והמקום, היא הסתכלות פנימה, אבל האם לא מעניינים אותך דברים חיצוניים? רק כאשר כל כולך תסתכל פנימה, אז תוכל לחוות מה קורה פנימה. החוויה היא הסוף של ההסתכלות פנימה. אתה עסוק בחיצוני ולכן אתה לא חווה את הפנימי. זה לא אומר לא להיות עסוק בחיצוני, זה אומר שתבין למה אתה לא חווה את הפנימי.
ולמה? כדי לחוות מה היה לפני, אתה צריך להיות מאוד חכם, כל כך חכם עד שתבין את זה עד הסוף, ואז תחווה את זה. ואתה מסתכל החוצה, כי אתה לא מספיק חכם. זה לא יעזור אם תגיד מהיום אני אסתכל פנימה. רק אם תהיה יותר חכם, אז ממילא תסתכל יותר פנימה. אם תהיה יותר אמיתי כך תהיה הסתכלות יותר פנימית. אי אפשר לזייף את זה. ולכן מה שנשאר לך זה להיות יותר אמיתי בחיים שלך.
אם למשל אתה נגר, תשתמש בשכל שלך להבין טוב יותר את הנגרות. לנסות להיות הכי חכם בנגרות. תרצה להיות הנגר הכי הכי הכי חכם. ביחס למשאבים שלך, תעשה את המוצר הכי טוב בעולם. הכי טוב שאפשר, זה גורם לך לריכוז, להבנה ולמצות את כל המשאבים שלך. וזה יגרום לך להגדיל את השכל.
שאלה: אי אפשר להיות הכי מומחה.
אליעד: איך את יודעת שאי אפשר? אל תשקרי, בזה תהיי מומחית, בלא לשקר. את בטוחה שאי אפשר להיות הכי מומחה?
שאלה: אם אני אישה נשואה, אז אם אהיה אישה הכי מושלמת לבעלי, האם זה יעזור לי בדרך לאמת?
אליעד: ברור, יש לך במשך היום כל מיני מערכות יחסים שאת מנהלת. כל כמה זמן יש לך מערכת יחסים אחרת, למשל מערכת יחסים עם האוכל, עם בעלך, עם הילדים, וכו'. את צריכה שכול מערכות היחסים שלך יהיו מושלמות. אם למשל את מנסה להסביר משהו לבעלך, ואת לא מבינה אותו, אז אם את לא מבינה את בעלך, איך תביני את אלוהים? אם את רוצה להבין את המציאות, את צריכה להבין למשל, מה קורה בינך לבין בעלך. את במשך היום עושה פעולות, תנסי להבין מה קורה איתי, למה עשיתי את זה? מה רציתי? למה התכוונתי? מה חשבתי? מה הרגשתי? תנסי להבין זאת, זה יפעיל לך את הגלגלים. ואז תראי שהכל טוב. אם את לא מבינה מה קורה סביבך, איך תוכלי להבין את המציאות, איך תוכלי להבין את אלוהים?
אם קשה לך בזה, תנסי לבדוק מה הכי מציק לך? למשל יש לך מערכת יחסים עם מישהו, ואת לא מרוצה, ותנסי להבין, למה לא טוב לך ביחסים האלה? תשאלי שאלות, וכן תבדקי, האם זה מחויב שאני אסבול ממערכת היחסים? ובסוף תביני את עצמך.
שאלה: למה אנחנו צריכים לחקור דווקא את הדברים שמציקים לנו?
אליעד: אתה לא מוכרח. אם אתה מגדיר שאתה רוצה להגיע לאמת, ההיגיון אומר שאתה צריך להתחיל מהמקום הכי אמיתי עבורך. ולכן תבדוק מה הכי מציק לך ואותו תבדוק, אבל מבחינת המאמץ השכלי תלך עד הסוף עם כל השאלות. אבל כאשר אתה בודק את מה שמציק לך, תבדוק אותו מפרספקטיבה רחבה.
הדבר הכי קשה לאנשים שמחפשים את האמת זה, להודות שהם לא מחפשים את האמת. האמת היא שכולם מחפשים להרגיש טוב. אבל מי שמחפש את האמת, צריך להודות שהוא לא מחפש רק את האמת. האדם מחפש להרגיש טוב באמת. לכן האדם צריך להודות בכך שהוא מחפש גם את הטוב, לא רק את האמת. ולכן תבדוק מה הכי מציק לך.
שאלה: עברתי תהליכים פסיכולוגים, אני מבינה איך עובד הראש, אבל תכלס זה לא נתן לי כלום.
אליעד: נכון, כי הפסיכולוג חופר איתך, למה רע לך, ונניח שיש תשובה, שרע לך בגלל שההורים שלך יתעללו בך, אבל זה לא פותר את הבעיה. איך הפסיכולוג יפתור לך את הבעיה, אם הוא לא יכול לפתור את הבעיות של עצמו?
שאלה: אני רוצה לעזור לעצמי ולא יודעת איך, ולכן הולכת לפסיכולוג.
אליעד: את עדיין מטעה את עצמך, אם את רואה שהפסיכולוג לא עוזר לך, ואת עדיין הולכת אליו, זה מראה שבתוכך יש תשובות לא אמיתיות, ואת נאחזת בהם למרות שהם לא אמיתיות. האם זה שאת לא יודעת מה לעשות, האם זה אומר שאת צריכה לעשות משהו שלא מביא לך תועלת?
אם הפסיכולוג מביא לך תועלת תלכי אליו, אם לא, אז אל תלכי אליו, זה לא קשור בזה שאת לא יודעת מה לעשות.
את צריכה לשאול את עצמך, למה אני באמת הולכת לפסיכולוג? והסיבה שמישהו הולך לפסיכולוג, זה בגלל שהוא חושב שהפסיכולוג מביא לו תועלת כלשהי. ולכן השאלה המתבקשת היא, האם הפסיכולוג מביא לי תועלת?
אם את מטופלת על ידי פסיכולוג, ונניח שהפסיכולוג חכם, מקסימום את תהיי חכמה כמוהו, אבל הבעיות שלך יישארו, כי גם הפסיכולוג לא באמת פתר את הבעיות שלו. הפסיכולוג אפילו לא מבין זאת, הוא חושב שהוא עוזר לאנשים, אבל בסך הכל הוא מחליף לאנשים את הבעיות.
כול מי שרוצה לעזור לאנשים, למעשה הוא אדם אומלל, שקשה לו לראות שהאנשים סובלים, אז הוא מנסה לעזור לאנשים כדי להשקיט את המצפון שלו. לא אכפת לו ממך, הוא בדיכאון, וכשהוא עוזר לך, זה עוזר לו לפתור את הדיכאון שלו. אם הוא משוכנע שיש בעיה, אז הוא לא יכול לעזור לך.
אם את באה אלי, ואומרת לי שיש לך בעיה, אני אראה לך שאין לך בכלל בעיה.
שאלה: אז מה אני עושה עם כל מה שלמדתי מהפסיכולוגים?
אליעד: את צריכה להתמקד במטרה הסופית, ומה המטרה הסופית? שיהיה לך טוב. מה אני עושה כדי שעכשיו יהיה לי טוב? אם הידע עוזר לך, אז טוב. ואם לא עוזר, אז אל תשתמשי בו. לא משנה מה היה אתמול, צריך להתקדם קדימה.
אם את עושה משהו שאת רגילה לעשות אותו, אז את בבעיה. את צריכה לחשוב מה אני רוצה לעשות עכשיו, זה נקרא בן אדם חי. אבל אם את הולכת למקום מסוים בגלל שהלכת לשם אתמול, אז את בן אדם מת. הולך כמו ישן.
שאלה: אני מבינה שהרצון לא שלי...
אליעד: למה את שואלת שאלה? מה את באמת רוצה?
שאלה: אני רוצה לדעת מי אני?
אליעד: תנסי להבין, למה אני רוצה לדעת, מי אני? כשאת אומרת מי אני, יש בתוכך משהו שאת מאוד רוצה אותו, ואת חושבת שתדעי אותו אם תשאלי מי אני. מה שאת אומרת, שיש לך שאלות ובסוף את מגיעה לשאלה, מי אני? למעשה השאלה מי אני? אמורה לתת לך תשובה על שאלה אחרת. אז מה הבעיה הסופית שאת רוצה לפתור אותה?
אני רוצה שתהיי אמיתית. מה באמת מציק לך? אם תדעי, מי אני? האם זה יפתור לך את כל הבעיות בחיים?
שאלה: אולי, אני אדע אם אני בכלל קיימת.
אליעד: מה זה משנה, בסוף תביני שאת קיימת ואז תמשיכי לסבול. מה זה משנה לך אם את קיימת או לא? אני חושב שזה משנה, אבל במצב שלך זה לא משנה לך.
שאלה: אבל עצם הקיום גורם לסבל.
אליעד: נכון, אבל את לא באמת חווה שזה מה שמפריע לך בחיים. כאשר בועטים לך ברגל, ומה שמפריע לך זה שאת קיימת, אז תבררי, למה את קיימת?
שאלה: כשאני מרכזת את כל הבעיות שלי, אני מזהה שהבעיה העיקרית שלי היא, ההזדהות עם הגוף.
אליעד: מה שאמרת נכון, אבל לא כל כולך חווה את השאלה הזאת. שוב, אם עכשיו בועטים בך ברגל, ואת אומרת רע לי, ואשאל אותך מדוע רע לך?
שאלה: בגלל שכואב לי.
אליעד: לכן את לא מזדהה לגמרי עם השאלה, מדוע אני מזדהה עם הגוף? זה אומר שאת לא באמת מבינה, שהבעיה היא שאת מזדהה עם הגוף. את אמורה לחבר את ההבנה, שאת מזדהה עם הגוף, לכאב בזמן אמת.
את צריכה להביא את עצמך לחוויה של ההבנה, שאת מזדהה עם הגוף. מה זה אומר? שכאשר למשל כואב לך הגב, את מבינה שהבעיה לא בגב, אלא בהזדהות עם בגוף. את צריכה להגיע למצב, שתוך כדי שכואב לך הגב, ושואלים אותך, מה שלומך? ואת אומרת רע לי, ושואלים למה רע לך? את אומרת, זה בגלל שאני מזדהה עם הגוף.
שאלה: במה זה יעזור לי שאני אדע שאני מזדהה עם הגוף?
אליעד: יש פנימי וחיצוני. האדם אומר, כואב לי הגב, מה הוא מבין? שכואב לו הגב. הוא מאשים את הגב, את הכסא. אז האדם מתבונן פנימה ומבין שהבעיה לא בכסא, לא בגב, אלא הבעיה היא שהוא מזדהה עם הכאב של הגב. הוא מזדהה עם התחושה, וגם לא רוצה אותה.
הבעיה היא לא שאת מזדהה עם הגוף, הבעיה היא שאת לא רוצה את התחושה של הכאב. זה פנימי, ואחרי זה יש עוד פנימי, ועוד פנימי, עד שמגיעים לסוף. אבל את צריכה כולך להיות בפנימי.
רק אם מאה אחוז תחווי שהבעיה של הכאב גב, היא בגלל ההזדהות עם הגוף, רק אז תוכלי להבין שהבעיה היא שאת לא רוצה את ההזדהות עם הגוף. וזה יביא אותך להבנה יותר פנימית, עד שתביני שהכל אחד.
ישנם שתי מציאויות שקורות בו זמנית, מציאות פנימית ומציאות חיצונית. למשל קבלת מכה ברגל, ואת מרגישה רע. את יכולה להאשים את זה שנתן לך מכה, זה נקרא מציאות חיצונית. אבל את יכולה לפנות למציאות הפנימית, ולראות שאת לא רוצה את המציאות ולכן רע לך.
את יודעת למה רע לך בחיים? כי את כופרת באלוהים, את יודעת מי האלוהים שאת כופרת בו? את. את אלוהים ואת כופרת באלוהים. כשאת בעבודה ומישהו מציק לך, ואת אומרת שזה הוא, למעשה את מגלגלת את האחריות על אחרים. מי לא יגלגל את האחריות על אחרים? אלוהים. מי לא יאשים אף אחד בבעיות שלו? אלוהים. כי הוא הראשון, הוא עושה הכל. כאשר האדם אומר שמישהו אחר אחראי, זה למעשה הכחשה עצמית. למעשה הוא אומר, שלו אין כוח, הכוח הוא מחוצה לו, למעשה הוא כופר בכוח שבתוכו.
יש לך בחירה חופשית מלאה, את יכולה לבחור להגיד, אני רוצה את זה. ואת יכולה לבחור להגיד שאת לא רוצה את זה. ואם רע לך, זה בגלל שאת בוחרת להגיד, שאת לא רוצה את זה. את יכולה לבחור, להגיד שאת רוצה את זה, ובמאה אחוז יהיה לך הכי טוב בעולם. כשאתה אומר שמישהו אחר אשם, למעשה אתה מפזר את הכוח שלך, וזה נקרא לכפור באלוהים. כי אלוהים מתכחש לזה שהוא אלוהים.
את יכולה לעשות הכל ובמקרה את גם עושה את הכל. ואת גם כל כך רעה לעצמך, שאת אומרת שזה לא את שעושה, כדי שלא תיהני מזה. אם היית חווה שאת עושה הכל, שאת האחראית לכל מה שקורה, האם הייתה נשארת לך בעיה? לא. אבל את רוצה לסבול, ולכן את אומרת לעצמך שאת רוצה לשכוח שאת עושה את הכל, כדי שתוכלי להמשיך לסבול.
ברמה הלוגית אתה יכול לבנות שרשרת של סיבה ותוצאה ולהגיע להבנה שהכל אחד, אבל קל מאוד לתקוף את השרשרת, כי היא חלשה. בתכלס, בסוף יש קו שבו אתה צריך להיות אמיתי...
אליעד: תשאל מה זה תפוז אחד ומה זה שני תפוזים, ואז תגיע להבנה שזה פונקציה של מקום, זה צורה שונה של מקום וזמן. ואז אם אני שואל את השאלה, מה זה מקום? אני מבין שהכל זה אחד, למרות שאתה בטוח שזה שניים. למעשה כל X -Y הם בפני עצמם ישות. אז למעשה מה זה תפוז? תפוז זאת צורה שנמצאת במקום מסוים וזמן מסוים.
גם מחשבה תופסת מקום, למה? כי אי אפשר שיהיה באותו זמן גם שולחן וגם מחשבה, ולכן מחשבה גם תופסת מקום וזמן. היא לא חייבת לתפוס מקום בחושים, היא יכולה לתפוס מקום בתודעה.
כשאתה חוקר מה זה מקום וזמן, אתה מבין שמחוץ למקום והזמן, יש צורה אחרת שהיא מעבר למקום והזמן, אז למעשה התפוז והתפוח נמצאים בשום מקום, ואם הם נמצאים בשום מקום, אז הם אחד. אם תפוז זה צורה של מקום, והתפוח צורה של מקום, אבל המקום הוא צורה של שום דבר, אז התפוח והתפוז הם שום דבר ולכן הם אחד.
אם המקום הוא כלום, אז גם הצורות הם כלום. אם יש כדור, בתוכו יש אויר ומחוצה לו יש אויר, איפה אין אויר, במעטפת עצמה, אבל למעשה המעטפת היא הכדור. אבל יש דבר, שכאילו שום דבר לא יכול לקחת ממנו את המקום שלו, וזה המקום. המקום הזה עצמו נמצא בתוך הכדור, מחוצה לו וגם במעטפת. אין מקום שאין בו מקום, ואין זמן שאין בו זמן. לכן המקום והזמן ממלאים את הכל.
היד היא גם יד וגם גוף, היד היא לא חלק מהגוף, אלא הגוף, כי אם נעלים את כל החלקים של הגוף, לא יישאר גוף, ומכאן היד היא הגוף עצמו.
למעשה כל הצורות, כמו התפוח והבננה, הקיום שלהם תלוי במקיף שלהם, ומה מקיף אותם, המקום והזמן. המקום והזמן מקיף את כל הדברים - גם את המחשבה, את התודעה ואת הכל.
אז אנחנו מסכימים שהכל תלוי במקום ובזמן. עכשיו אפילו אלוהים ואפילו אני, נמצאים במקום ובזמן, אז אם לא היה מקום, שיכולת להגיד זה אני או זה אלוהים, אז לא היית יכול להגיד שזה העולם וזה אלוהים.
לכן, מה זה אומר? שאם לא היה קיים מקום וזמן, לא היה קיים שום דבר. אז זה אומר שהבקבוק הוא זמן ומקום. למעשה על כל דבר אתה יכול להגיד שזה זמן ומקום. אתה צריך לראות שהבקבוק הוא המקום. אתה יכול להגיד שזה אטומים אבל ניתן להגיד שהבקבוק גם מקום. הבקבוק הוא צורה של מקום, והמקום הוא צורה של כלום. ומכאן הבקבוק הוא הכלום. עכשיו כרגע הבקבוק זה כלום, למה? כי המקום והזמן הם עצמם עשויים מכלום כרגע. מכאן שהכל עשוי מכלום.
ואם נקצין את זה, גם להגיד שההוויה של הצורה היא כלום, זוהי גם נפרדות, כי אתה אומר למעשה שההוויה היא כלום והצורה היא משהו. עדיין יש הפרדה בין הצורה להוויה, בסוף אתה מגיע להבנה שהצורה וההוויה הם אחד. יש רק ישות אחת. אם תבין זאת, תחווה את זה. הצורה והלא צורה הם אחד. אם היית מבין שכול הצורות הם אחד, אז לא הייתה לך שאלה.
היש תמיד ישנו, רק הצורה שלו משתנה.
יש מקום וזמן אין סופי ובתוכו המון צורות. מה זה כרגע הבקבוק? התהוות של זמן ומקום, בצורה של כלום. המקום והזמן עשויים מכלום. מה יותר גדול מהזמן והמקום? הכלום. מחוץ למקום אין שום דבר כי הוא אין סופי.
אני רוצה שתביני שכשאת מבקשת מהמוכר סוכרייה, את תביני שאת מבקשת כלום בצורת משהו.
שאלה: אם הבקבוק הוא כלום, למה אני חווה אותו כמשהו?
אליעד: השאלה היא למה אתה חווה את עצמך כמשהו? הפואנטה היא שבסוף אתה מבין שהכל אחד, ולא משנה איך תקרא לו. שבעין אתה רואה שהבקבוק והקיר למשל הם אחד.
לדוגמה, יש כמה בקבוקי פלסטיק, אז יש משהו שמאחד אותם והוא הפלסטיק. אז למעשה מה שמאחד את הכל זה המקום והזמן. ולכן הכל אחד.
יש מציאות אחת, ובתוכה יש את המקום והזמן. אם אתה רוצה להבין מה יש לפני המקום והזמן, אתה מבין שזה הכלום, שזה הדבר הראשון ממנו עשוי הכל. מה המכנה המשותף של המקום וזמן, משהו שהוא לא מקום וזמן, וזה הכלום.
האם מוכרח שיהיה המקום? לא, כי יש זמן. והאם מוכרח שיהיה זמן? לא, כי יש מקום. לכן לא מוכרח שיהיו מקום וזמן, אך מוכרח שתהיה מציאות ללא הגדרות, שזה כלום. וזה אומר שזה החומר הראשון.
שאלה: איך אני יודע אם ההבנה השכלית שאליה הגעתי שתפוז אחד = שני תפוזים היא נכונה?
אליעד: החוויה היא כאשר זה משתלט עליך, שאין לך בחירה להגיד שזה אחד או שתיים, זה מצב שאתה לא מסוגל לחשוב על משהו שונה מזה.
יש כמה אפשרויות, אפשרות ראשונה שאתה לא משתמש בשכל עד הסוף, ואז אתה חווה שזה אחד וזה שתיים, זה קיר וזה דלת. אך יש אפשרות נוספת שבה אתה משתמש בשכל עד הסוף ואתה מבין שזה נמצא באותו מקום, ואם אתה כל כולך חושב על זה, אז אתה חווה את זה. אפשרות נוספת שאתה בכלל לא משתמש בשכל, ואז אתה גם לא מבדיל בין דלת לקיר.
כאשר אתה משתמש בשכל עד הסוף, אין לך לאן לברוח, כי למקום היחיד שאתה יכול לברוח מהשכל, זה לאין שכל, אבל משם אתה מגיע לחוויה של השכל. אם השכל שלך מרוכז כולו, מה היא מהות הדבר? אז הכל מתאחד אצלך, והמקום היחיד שאתה יכול ללכת זה מעל השכל, לאין שכל, אבל באין שכל זה גם אותו הדבר, ואז אתה גם בחוויה. אתה למעשה בשכל מאמת את האין שכל.
שאלה: למה אני לא חווה את זה?
אליעד: למה אתה שואל את השאלות הפילוסופיות? כי לא מציק לך כל כך המקום והזמן. האם יש עוד דברים שמציקים לך חוץ מההסתכלות על הזמן והמקום. ההסתכלות על הזמן והמקום, היא הסתכלות פנימה, אבל האם לא מעניינים אותך דברים חיצוניים? רק כאשר כל כולך תסתכל פנימה, אז תוכל לחוות מה קורה פנימה. החוויה היא הסוף של ההסתכלות פנימה. אתה עסוק בחיצוני ולכן אתה לא חווה את הפנימי. זה לא אומר לא להיות עסוק בחיצוני, זה אומר שתבין למה אתה לא חווה את הפנימי.
ולמה? כדי לחוות מה היה לפני, אתה צריך להיות מאוד חכם, כל כך חכם עד שתבין את זה עד הסוף, ואז תחווה את זה. ואתה מסתכל החוצה, כי אתה לא מספיק חכם. זה לא יעזור אם תגיד מהיום אני אסתכל פנימה. רק אם תהיה יותר חכם, אז ממילא תסתכל יותר פנימה. אם תהיה יותר אמיתי כך תהיה הסתכלות יותר פנימית. אי אפשר לזייף את זה. ולכן מה שנשאר לך זה להיות יותר אמיתי בחיים שלך.
אם למשל אתה נגר, תשתמש בשכל שלך להבין טוב יותר את הנגרות. לנסות להיות הכי חכם בנגרות. תרצה להיות הנגר הכי הכי הכי חכם. ביחס למשאבים שלך, תעשה את המוצר הכי טוב בעולם. הכי טוב שאפשר, זה גורם לך לריכוז, להבנה ולמצות את כל המשאבים שלך. וזה יגרום לך להגדיל את השכל.
שאלה: אי אפשר להיות הכי מומחה.
אליעד: איך את יודעת שאי אפשר? אל תשקרי, בזה תהיי מומחית, בלא לשקר. את בטוחה שאי אפשר להיות הכי מומחה?
שאלה: אם אני אישה נשואה, אז אם אהיה אישה הכי מושלמת לבעלי, האם זה יעזור לי בדרך לאמת?
אליעד: ברור, יש לך במשך היום כל מיני מערכות יחסים שאת מנהלת. כל כמה זמן יש לך מערכת יחסים אחרת, למשל מערכת יחסים עם האוכל, עם בעלך, עם הילדים, וכו'. את צריכה שכול מערכות היחסים שלך יהיו מושלמות. אם למשל את מנסה להסביר משהו לבעלך, ואת לא מבינה אותו, אז אם את לא מבינה את בעלך, איך תביני את אלוהים? אם את רוצה להבין את המציאות, את צריכה להבין למשל, מה קורה בינך לבין בעלך. את במשך היום עושה פעולות, תנסי להבין מה קורה איתי, למה עשיתי את זה? מה רציתי? למה התכוונתי? מה חשבתי? מה הרגשתי? תנסי להבין זאת, זה יפעיל לך את הגלגלים. ואז תראי שהכל טוב. אם את לא מבינה מה קורה סביבך, איך תוכלי להבין את המציאות, איך תוכלי להבין את אלוהים?
אם קשה לך בזה, תנסי לבדוק מה הכי מציק לך? למשל יש לך מערכת יחסים עם מישהו, ואת לא מרוצה, ותנסי להבין, למה לא טוב לך ביחסים האלה? תשאלי שאלות, וכן תבדקי, האם זה מחויב שאני אסבול ממערכת היחסים? ובסוף תביני את עצמך.
שאלה: למה אנחנו צריכים לחקור דווקא את הדברים שמציקים לנו?
אליעד: אתה לא מוכרח. אם אתה מגדיר שאתה רוצה להגיע לאמת, ההיגיון אומר שאתה צריך להתחיל מהמקום הכי אמיתי עבורך. ולכן תבדוק מה הכי מציק לך ואותו תבדוק, אבל מבחינת המאמץ השכלי תלך עד הסוף עם כל השאלות. אבל כאשר אתה בודק את מה שמציק לך, תבדוק אותו מפרספקטיבה רחבה.
הדבר הכי קשה לאנשים שמחפשים את האמת זה, להודות שהם לא מחפשים את האמת. האמת היא שכולם מחפשים להרגיש טוב. אבל מי שמחפש את האמת, צריך להודות שהוא לא מחפש רק את האמת. האדם מחפש להרגיש טוב באמת. לכן האדם צריך להודות בכך שהוא מחפש גם את הטוב, לא רק את האמת. ולכן תבדוק מה הכי מציק לך.
שאלה: עברתי תהליכים פסיכולוגים, אני מבינה איך עובד הראש, אבל תכלס זה לא נתן לי כלום.
אליעד: נכון, כי הפסיכולוג חופר איתך, למה רע לך, ונניח שיש תשובה, שרע לך בגלל שההורים שלך יתעללו בך, אבל זה לא פותר את הבעיה. איך הפסיכולוג יפתור לך את הבעיה, אם הוא לא יכול לפתור את הבעיות של עצמו?
שאלה: אני רוצה לעזור לעצמי ולא יודעת איך, ולכן הולכת לפסיכולוג.
אליעד: את עדיין מטעה את עצמך, אם את רואה שהפסיכולוג לא עוזר לך, ואת עדיין הולכת אליו, זה מראה שבתוכך יש תשובות לא אמיתיות, ואת נאחזת בהם למרות שהם לא אמיתיות. האם זה שאת לא יודעת מה לעשות, האם זה אומר שאת צריכה לעשות משהו שלא מביא לך תועלת?
אם הפסיכולוג מביא לך תועלת תלכי אליו, אם לא, אז אל תלכי אליו, זה לא קשור בזה שאת לא יודעת מה לעשות.
את צריכה לשאול את עצמך, למה אני באמת הולכת לפסיכולוג? והסיבה שמישהו הולך לפסיכולוג, זה בגלל שהוא חושב שהפסיכולוג מביא לו תועלת כלשהי. ולכן השאלה המתבקשת היא, האם הפסיכולוג מביא לי תועלת?
אם את מטופלת על ידי פסיכולוג, ונניח שהפסיכולוג חכם, מקסימום את תהיי חכמה כמוהו, אבל הבעיות שלך יישארו, כי גם הפסיכולוג לא באמת פתר את הבעיות שלו. הפסיכולוג אפילו לא מבין זאת, הוא חושב שהוא עוזר לאנשים, אבל בסך הכל הוא מחליף לאנשים את הבעיות.
כול מי שרוצה לעזור לאנשים, למעשה הוא אדם אומלל, שקשה לו לראות שהאנשים סובלים, אז הוא מנסה לעזור לאנשים כדי להשקיט את המצפון שלו. לא אכפת לו ממך, הוא בדיכאון, וכשהוא עוזר לך, זה עוזר לו לפתור את הדיכאון שלו. אם הוא משוכנע שיש בעיה, אז הוא לא יכול לעזור לך.
אם את באה אלי, ואומרת לי שיש לך בעיה, אני אראה לך שאין לך בכלל בעיה.
שאלה: אז מה אני עושה עם כל מה שלמדתי מהפסיכולוגים?
אליעד: את צריכה להתמקד במטרה הסופית, ומה המטרה הסופית? שיהיה לך טוב. מה אני עושה כדי שעכשיו יהיה לי טוב? אם הידע עוזר לך, אז טוב. ואם לא עוזר, אז אל תשתמשי בו. לא משנה מה היה אתמול, צריך להתקדם קדימה.
אם את עושה משהו שאת רגילה לעשות אותו, אז את בבעיה. את צריכה לחשוב מה אני רוצה לעשות עכשיו, זה נקרא בן אדם חי. אבל אם את הולכת למקום מסוים בגלל שהלכת לשם אתמול, אז את בן אדם מת. הולך כמו ישן.
שאלה: אני מבינה שהרצון לא שלי...
אליעד: למה את שואלת שאלה? מה את באמת רוצה?
שאלה: אני רוצה לדעת מי אני?
אליעד: תנסי להבין, למה אני רוצה לדעת, מי אני? כשאת אומרת מי אני, יש בתוכך משהו שאת מאוד רוצה אותו, ואת חושבת שתדעי אותו אם תשאלי מי אני. מה שאת אומרת, שיש לך שאלות ובסוף את מגיעה לשאלה, מי אני? למעשה השאלה מי אני? אמורה לתת לך תשובה על שאלה אחרת. אז מה הבעיה הסופית שאת רוצה לפתור אותה?
אני רוצה שתהיי אמיתית. מה באמת מציק לך? אם תדעי, מי אני? האם זה יפתור לך את כל הבעיות בחיים?
שאלה: אולי, אני אדע אם אני בכלל קיימת.
אליעד: מה זה משנה, בסוף תביני שאת קיימת ואז תמשיכי לסבול. מה זה משנה לך אם את קיימת או לא? אני חושב שזה משנה, אבל במצב שלך זה לא משנה לך.
שאלה: אבל עצם הקיום גורם לסבל.
אליעד: נכון, אבל את לא באמת חווה שזה מה שמפריע לך בחיים. כאשר בועטים לך ברגל, ומה שמפריע לך זה שאת קיימת, אז תבררי, למה את קיימת?
שאלה: כשאני מרכזת את כל הבעיות שלי, אני מזהה שהבעיה העיקרית שלי היא, ההזדהות עם הגוף.
אליעד: מה שאמרת נכון, אבל לא כל כולך חווה את השאלה הזאת. שוב, אם עכשיו בועטים בך ברגל, ואת אומרת רע לי, ואשאל אותך מדוע רע לך?
שאלה: בגלל שכואב לי.
אליעד: לכן את לא מזדהה לגמרי עם השאלה, מדוע אני מזדהה עם הגוף? זה אומר שאת לא באמת מבינה, שהבעיה היא שאת מזדהה עם הגוף. את אמורה לחבר את ההבנה, שאת מזדהה עם הגוף, לכאב בזמן אמת.
את צריכה להביא את עצמך לחוויה של ההבנה, שאת מזדהה עם הגוף. מה זה אומר? שכאשר למשל כואב לך הגב, את מבינה שהבעיה לא בגב, אלא בהזדהות עם בגוף. את צריכה להגיע למצב, שתוך כדי שכואב לך הגב, ושואלים אותך, מה שלומך? ואת אומרת רע לי, ושואלים למה רע לך? את אומרת, זה בגלל שאני מזדהה עם הגוף.
שאלה: במה זה יעזור לי שאני אדע שאני מזדהה עם הגוף?
אליעד: יש פנימי וחיצוני. האדם אומר, כואב לי הגב, מה הוא מבין? שכואב לו הגב. הוא מאשים את הגב, את הכסא. אז האדם מתבונן פנימה ומבין שהבעיה לא בכסא, לא בגב, אלא הבעיה היא שהוא מזדהה עם הכאב של הגב. הוא מזדהה עם התחושה, וגם לא רוצה אותה.
הבעיה היא לא שאת מזדהה עם הגוף, הבעיה היא שאת לא רוצה את התחושה של הכאב. זה פנימי, ואחרי זה יש עוד פנימי, ועוד פנימי, עד שמגיעים לסוף. אבל את צריכה כולך להיות בפנימי.
רק אם מאה אחוז תחווי שהבעיה של הכאב גב, היא בגלל ההזדהות עם הגוף, רק אז תוכלי להבין שהבעיה היא שאת לא רוצה את ההזדהות עם הגוף. וזה יביא אותך להבנה יותר פנימית, עד שתביני שהכל אחד.
ישנם שתי מציאויות שקורות בו זמנית, מציאות פנימית ומציאות חיצונית. למשל קבלת מכה ברגל, ואת מרגישה רע. את יכולה להאשים את זה שנתן לך מכה, זה נקרא מציאות חיצונית. אבל את יכולה לפנות למציאות הפנימית, ולראות שאת לא רוצה את המציאות ולכן רע לך.
את יודעת למה רע לך בחיים? כי את כופרת באלוהים, את יודעת מי האלוהים שאת כופרת בו? את. את אלוהים ואת כופרת באלוהים. כשאת בעבודה ומישהו מציק לך, ואת אומרת שזה הוא, למעשה את מגלגלת את האחריות על אחרים. מי לא יגלגל את האחריות על אחרים? אלוהים. מי לא יאשים אף אחד בבעיות שלו? אלוהים. כי הוא הראשון, הוא עושה הכל. כאשר האדם אומר שמישהו אחר אחראי, זה למעשה הכחשה עצמית. למעשה הוא אומר, שלו אין כוח, הכוח הוא מחוצה לו, למעשה הוא כופר בכוח שבתוכו.
יש לך בחירה חופשית מלאה, את יכולה לבחור להגיד, אני רוצה את זה. ואת יכולה לבחור להגיד שאת לא רוצה את זה. ואם רע לך, זה בגלל שאת בוחרת להגיד, שאת לא רוצה את זה. את יכולה לבחור, להגיד שאת רוצה את זה, ובמאה אחוז יהיה לך הכי טוב בעולם. כשאתה אומר שמישהו אחר אשם, למעשה אתה מפזר את הכוח שלך, וזה נקרא לכפור באלוהים. כי אלוהים מתכחש לזה שהוא אלוהים.
את יכולה לעשות הכל ובמקרה את גם עושה את הכל. ואת גם כל כך רעה לעצמך, שאת אומרת שזה לא את שעושה, כדי שלא תיהני מזה. אם היית חווה שאת עושה הכל, שאת האחראית לכל מה שקורה, האם הייתה נשארת לך בעיה? לא. אבל את רוצה לסבול, ולכן את אומרת לעצמך שאת רוצה לשכוח שאת עושה את הכל, כדי שתוכלי להמשיך לסבול.
ברמה הלוגית אתה יכול לבנות שרשרת של סיבה ותוצאה ולהגיע להבנה שהכל אחד, אבל קל מאוד לתקוף את השרשרת, כי היא חלשה. בתכלס, בסוף יש קו שבו אתה צריך להיות אמיתי...
050-3331-331