מהו היגיון או תועלת בלהאשים מישהו אחר בטראומה?

ההתמודדות עם פגיעות, כמו אונס או פגיעות אחרות, היא מורכבת וכוללת לא רק את האירועים הפיזיים עצמם, אלא גם את המשמעות שהקורבן מייחס להם. כאשר אדם נפגע, בין אם מדובר באונס, גניבה, רמאות או כל אירוע אחר, הבעיה המרכזית אינה תמיד בהכרח באירוע עצמו, אלא בתפיסות המחשבתיות והרגשיות שהנפגע מפתח לאחר מכן. לדוגמה, בחורה שנאנסה לא רק חוותה את האונס עצמו, אלא גם מפתחת מחשבות שליליות על עצמה: "אני לא שווה", "אני חלשה", "אני לא יכולה להגן על עצמי", "החיים שלי נהרסו". לכן, הבעיה המרכזית היא לא רק מה שקרה לה פיזית, אלא גם איך היא תופסת את עצמה בעקבות האירוע.

כאשר אנו באים לעזור למי שנפגע, לרוב המטרה שלנו היא לטפל בנזקי הנפש, כלומר, לפרק את המחשבות השליליות ולהפחית את הסבל שהוא חווה בעקבות האירוע. אחד הפתרונות שמציעים הוא להוריד את האחריות מהנפגע ולהגיד לו: "אתה לא אשם, זה מישהו אחר אשם". הרציונל מאחורי זה הוא להוריד את רגשות האשמה של הנפגע, על ידי שלילת הבחירה החופשית ממנו. כאשר אנו אומרים לאדם שנפגע, שאין לו שליטה על מה שקרה לו, אנחנו בעצם משדרים לו שאין לו סיבה להאשים את עצמו.

הבעיה היא שגישה זו לא תמיד מועילה. נכון, הכעס על עצמו לא נשאר, אך במקום זאת הכעס הזה מועבר כלפי הפוגע. אם נאמר לאדם שנפגע כי אין לו שליטה על מה שקרה לו, הכעס על מה שקרה לו מועבר כלפי הפוגע, והרגשות השליליים לא נעלמים, אלא פשוט משנים את יעד הכעס.

האם זו באמת הדרך הטובה ביותר לעזור?

בהחלט לא תמיד. אחת הבעיות המרכזיות בגישה של האשמת הפוגע היא שהיא מעודדת את הנפגע להישאר בעמדה של קורבן. כאשר אדם משוכנע שהוא חסר אונים, שאין לו שליטה על מה שקורה לו, ושמישהו אחר הרס את חייו, הוא למעשה מקבע את עצמו בתפקיד של נפגע. גישה זו אינה עוזרת לו להשתקם ולהתפתח, אלא רק מזינה את תחושת הקורבנות.

האלטרנטיבה האפקטיבית יותר היא לא להאשים את הפוגע, אלא לעזור לנפגע לשנות את הדרך בה הוא רואה את עצמו ואת האירוע. במקום להתמקד בכאב ובזעזוע שהאירוע גרם לו, אפשר להתמקד בשאלה איך ניתן לשנות את התפיסה של הנפגע על עצמו. אם האישה הנפגעת אומרת שהיא חשה חוסר אונים או בושה, אפשר לעזור לה לחזק את תחושת השליטה שלה, ולפתח קבלה עצמית, כך שהיא תוכל להחלים ולהמשיך בחיים בלי תלות בשאלה אם הפוגע אשם או לא.

השלכות נוספות של התפיסה הקורבנית

אחת הבעיות העמוקות בגישה של האשמת הפוגע היא שהיא לא עוזרת לנפגעים להחלים באמת. למעשה, היא יכולה להחמיר את המצב, כי היא מחזקת את תחושת הקורבנות והחוסר אונים. כשאדם חושב שכל מה שקרה לו הוא תוצאה של גורמים חיצוניים שהוא לא יכול לשלוט בהם, הוא נשאר במצב של חסר אונים, ללא יכולת לפתח תחושת שליטה על החיים.

הדרך הנכונה להתמודד עם טראומה

הדרך היעילה ביותר להתמודד עם טראומה אינה על ידי האשמת גורם חיצוני, אלא על ידי שינוי התפיסה של הנפגע לגבי האירוע. כאשר אדם מבין שהאירוע עצמו אינו הבעיה, אלא הפירושים שהוא נותן לו, הוא יכול להתחיל תהליך של ריפוי אמיתי. למשל, אם אישה שנאנסה מרגישה שאין לה ביטחון עצמי, ניתן לעבוד איתה על חיזוק הביטחון העצמי שלה, לא על האשמת הפוגע. השחרור האמיתי מטראומה לא יקרה על ידי האשמת מישהו אחר, אלא על ידי שחרור פנימי והבנה עמוקה שהעבר לא מכתיב את העתיד.

שחרור אמיתי מטראומה

המטרה הסופית היא להביא את הנפגע למצב שבו הוא יכול להמשיך בחייו בצורה מלאה ומאושרת, ללא תלות באירועים מהעבר. המשמעות היא שהוא צריך ללמוד לקבל את מה שקרה ולהשתמש בזה כדי לבנות חיים חדשים. השחרור מהטראומה נעשה כשאדם מגיע למצב של קבלה מוחלטת, שבו אין התנגדות פנימית למה שקרה, ולא משנה אם זה היה טוב או רע. המטרה היא למצוא את המקום בתוכנו שמוכן לקבל את כל החוויות, כולל את החוויות הקשות ביותר.

סיכום

לסיכום, הדרך הטובה ביותר לעזור לנפגעים היא לא בהאשמת הפוגע, אלא בשינוי הדרך בה הם רואים את עצמם ואת חווייתם. ברגע שנפגעים יבינו שהערך שלהם לא תלוי באירועים שהם עברו, הם יוכלו להתחיל תהליך של ריפוי אמיתי ולהתפתח מעבר לחוויות הטראומטיות.

התשובה לשאלה האם יש היגיון או תועלת בלהאשים מישהו אחר כאשר אנו מנסים לעזור למי שנפגע היא מורכבת, ויש להבין אותה במספר רבדים.

ההתמודדות עם פגיעות והשלכותיהן

כאשר אדם נפגע - בין אם מדובר באונס, גניבה, רמאות או כל אירוע אחר - הוא חווה לא רק את האירוע הפיזי, אלא בעיקר את המשמעות שהוא מייחס לו. לדוגמה, בחורה שנאנסה לא רק חוותה את האונס עצמו, אלא גם מפתחת מחשבות שליליות על עצמה: "אני לא שווה", "אני חלשה", "אני לא יכולה להגן על עצמי", "החיים שלי נהרסו". כלומר, הבעיה המרכזית אינה בהכרח האירוע עצמו, אלא הפירושים שהנפגע נותן לו.

כאשר אנו באים לעזור למי שנפגע, לרוב המטרה שלנו היא לטפל בנזקי הנפש שנגרמו לו, כלומר, לפרק את המחשבות השליליות ולהפחית את הסבל שהוא חווה בעקבות האירוע.

הלוגיקה מאחורי אמירת "אתה לא אשם"

אחת הדרכים הנפוצות להתמודד עם מחשבות שליליות היא להוריד את האחריות מהנפגע. אנו אומרים לו: "אתה לא אשם, זה מישהו אחר אשם". הרציונל מאחורי זה הוא פשוט - אם לנפגע אין בחירה חופשית, אזי אין לו על מה להרגיש אשם. לדוגמה, אם אומרים לאישה שנאנסה שהיא לא אשמה - הרי זה מפני שאנו משדרים לה שאין לה אחריות על מה שקרה.

הבעיה היא שהטיעון הזה מבוסס על שלילת הבחירה החופשית של הנפגע. אנו אומרים לו: "לא יכולת לעשות דבר, זה היה קורה לכל אחד", ובכך למעשה מעבירים את האחריות למישהו אחר. אולם בכך, במקום לפתור את הבעיה, אנו רק מנתבים את הרגשות השליליים כלפי הפוגע, כלומר, - יוצרים שנאה כלפיו.

האם זה באמת מועיל?

מצד אחד, הטכניקה של האשמת גורם חיצוני יכולה להקל באופן זמני על הנפגע, כיוון שהוא לא מאשים את עצמו. מצד שני, הכעס שלו לא באמת נעלם - הוא פשוט מועבר כלפי הפוגע. כלומר, הבחורה שנאנסה, במקום לכעוס על עצמה ולחוש חוסר ערך, מפנה את כל הכעס כלפי האנס. אך בפועל, הכעס עדיין קיים והוא לא באמת נפתר.

אם נלך צעד נוסף קדימה, הרי שאם נאמר שאין לאף אחד בחירה חופשית - לא רק לנפגע אלא גם לפוגע - נגיע למסקנה שגם הפוגע לא אשם במעשיו, כי גם הוא היה תוצאה של נסיבות חייו. כלומר, אם לנפגע לא הייתה בחירה חופשית, גם לפוגע לא הייתה, ולכן אי אפשר להטיל עליו אחריות מוסרית מוחלטת.

האלטרנטיבה היותר טובה

במקום להאשים את הפוגע, יש דרך טובה יותר לעזור למי שנפגע: לשנות את הפרשנות של הנפגע על מה שקרה לו. כלומר, אם בחורה נאנסה, אין טעם להתמקד בכך שהאנס הוא אדם רע ושפל, אלא יש להתמקד בשאלה - כיצד האירוע הזה משפיע עליה וכיצד ניתן לשנות את התפיסה שלה לגבי עצמה.

לדוגמה, אם היא מרגישה חוסר אונים בעקבות האונס - אפשר לעזור לה לשקם את תחושת השליטה שלה. אם היא חשה בושה, יש לעבוד איתה על קבלה עצמית. כלומר, במקום להילחם בעבר, יש להתמקד בהווה ובעתיד - כיצד ניתן לגרום לה לחיות חיים מלאים ושלמים, ללא תלות במה שקרה לה.

השלכות נוספות של התפיסה הקורבנית

אחת הבעיות המרכזיות בגישה הרווחת של האשמת הפוגע היא שהיא מעודדת את הנפגע להישאר בעמדה של קורבן. כאשר אדם משוכנע שהוא חסר אונים, שאין לו שליטה על מה שקורה לו, ושמישהו אחר הרס את חייו - הוא למעשה מקבע את עצמו בתפקיד של נפגע, ואינו מחפש דרכים להשתקם ולהתקדם.

למעשה, יש גישות טיפוליות המבוססות על כך שמלמדים את הנפגעים "אתם לא אשמים, זה הפוגע אשם", אך הן עלולות להוביל למצב שבו הנפגעים חיים עם כעס ושנאה תמידיים, במקום למצוא בתוכם כוח לריפוי ולהתחדשות.

הדרך הנכונה לטפל בטראומה

הדרך היעילה ביותר להתמודד עם טראומה אינה על ידי האשמת גורם חיצוני, אלא על ידי שינוי התפיסה לגבי מה שקרה. כאשר נפגע מבין שהאירוע עצמו אינו הבעיה, אלא הפירושים שהוא נותן לו - הוא יכול להתחיל תהליך של ריפוי אמיתי.

למשל, אם אישה שנאנסה אומרת: "אני מרגישה שאין לי ביטחון עצמי", יש לעבוד איתה על חיזוק הביטחון העצמי שלה, ולאו דווקא על כמה שהאנס היה אדם נוראי. אם היא אומרת: "אני מרגישה שאני חסרת ערך", יש להראות לה שהערך שלה לא תלוי באירוע שקרה לה.

שחרור אמיתי מטראומה

בסופו של דבר, המטרה היא להביא את הנפגע למצב שבו הוא מסוגל להמשיך בחייו ללא תלות באירוע הטראומטי. המשמעות היא שהוא צריך להגיע לנקודה שבה הוא משלים לחלוטין עם מה שקרה, עד לרמה שבה הוא אפילו לא היה מתנגד אם זה היה קורה שוב. זה לא אומר שהוא ירצה שזה יקרה שוב, אלא שהוא יגיע למצב של קבלה מוחלטת, שבו אין בתוכו התנגדות פנימית למה שקרה.

המסקנה היא שכדי לעזור באמת לנפגעים, אין צורך לגרום להם להאשים מישהו אחר. במקום זאת, יש לשנות את הדרך שבה הם רואים את עצמם ואת חווייתם, ולהוביל אותם למקום שבו הם יכולים לחיות חיים מלאים ומשמעותיים ללא תלות בעברם.