האם מי שלא מפחד למות הוא באמת אדם אמיץ?

הרבה אנשים אומרים בגאווה שהם לא מפחדים למות, מתגאים בכך שיש להם אומץ. השאלה המרכזית שאליעד כהן מעלה היא האם באמת בן אדם שאינו מפחד למות הוא אמיץ או ראוי להערכה? לדוגמה, אדם שאומר "תהרוג אותי, אני לא מפחד למות" - האם הוא אמיץ באמת?

קודם כל, חשוב להבין שלא כל מי שאומר שהוא לא מפחד למות, באמת לא מפחד למות. יש אנשים שמצהירים שהם רוצים למות, אך כשהם עומדים בפני סכנה ממשית - למשל, כאשר מתקרב אליהם רכב במהירות או מופיע מחבל - הם זזים הצידה או בורחים. מדוע הם בורחים? הרי הם טוענים שהם רוצים למות. זאת מכיוון שבפועל, הם כן מפחדים למות, גם אם טענו אחרת. מכאן עולה מסקנה פשוטה: לא כל הצהרה של אדם על כך שאינו מפחד למות מעידה על אומץ אמיתי או על כך שהוא באמת לא מפחד.

אבל נניח לרגע שאכן יש אדם שבאמת ובתמים לא מפחד למות ומוכן לסכן את חייו. האם אדם כזה באמת אמיץ? לפי אליעד כהן, התשובה מורכבת יותר ממה שנדמה בתחילה.

האם עדיף לא לפחד מהמוות?

לכאורה, מי שאינו מפחד למות חייו טובים יותר, כיוון שהוא לא סובל מהפחד ומהחרדה שהמוות גורם לרוב האנשים. אך אם נסתכל לעומק, נגלה שהיחידים שבאמת אינם מפחדים מהמוות הם אלו שכבר מתו, או אלו שמעולם לא נולדו. עץ, לדוגמה, אינו מפחד שישרפו אותו, ואבן אינה מפחדת שידרכו עליה, פשוט כי אין להן תודעה. הפחד קיים רק כאשר האדם רוצה שדבר מסוים יתרחש וחושש שהוא לא יקרה או יקרה אחרת.

אדם שטוען שאינו מפחד למות, למעשה אומר שהוא לא מספיק נהנה מהחיים. לפי ההיגיון האנושי שאליעד כהן מתאר, אין אפשרות שאדם יהיה מאוהב בחייו, ייהנה מהם בצורה משמעותית ולא יפחד למות. אם היית באמת אוהב את החיים שלך בצורה עמוקה, היית מפחד לאבד אותם. זוהי תגובה טבעית והכרחית.

מדוע יש לרחם על מי שאינו מפחד מהמוות?

אדם שלא מפחד למות צריך, במובן מסוים, לעורר רחמים. בדומה לאדם שאומר "אני לא מפחד לאבד את הזוגיות שלי", כנראה שהזוגיות שלו לא טובה מספיק, או שהוא לא מספיק נהנה ממנה. אילו היה נהנה באמת מהזוגיות, הוא היה מפחד לאבד אותה. באותו האופן, אם אדם אינו מפחד למות, סימן שהחיים אינם בעלי ערך משמעותי עבורו כפי שהם עבור מי שמפחד לאבד אותם.

מהו המצב האידיאלי: לפחד למות או לא לפחד למות?

אליעד כהן שואל מהו המצב הטוב ביותר עבור האדם: האם כדאי בכלל לא לפחד למות, לפחד מאוד למות, או אולי מצב כלשהו באמצע? הוא משיב שהתשובה אינה חד - משמעית, משום שאין זה משנה אם האדם מפחד או לא מפחד למות. הדבר החשוב באמת הוא האם הפחד מהמוות נשלט או לא נשלט.

אם אדם מרגיש שהוא חייב לפחד למות, שהוא לא מסוגל שלא לפחד, אז הוא בבעיה. אבל אם אדם אינו מפחד כלל מהמוות, ומתוך בחירה חופשית מחליט שהוא רוצה ליהנות מהחיים ולכן בוחר לפחד מהמוות - זהו מצב אידיאלי. כאן, הפחד מהמוות אינו כפוי, אלא נובע מבחירה מודעת ואמיתית ברצון לחיות וליהנות מהחיים.

האם יש אנשים שמפחדים לאהוב את החיים כדי לא לפחד מהמוות?

אליעד כהן מציין שיש אנשים שלא מפחדים למות רק בגלל שהם מפחדים לאהוב את החיים יותר מדי. כלומר, הם חוששים שאם יתאהבו בחיים, הם ייאלצו להתמודד עם פחד גדול מהמוות. הוא משווה את זה לאדם שאומר "אני מפחד להתאהב כי אני לא רוצה להיפגע". אותם אנשים מונעים מעצמם את האהבה לחיים כדי להימנע מפחד המוות. זהו מצב שאינו יתרון גדול, משום שהם מפסידים את האפשרות ליהנות מהחיים בצורה עמוקה.

כיצד להשיג את המצב האופטימלי ביחס לפחד מהמוות?

המצב האידיאלי לפי אליעד הוא מצב שבו אתה גם לא מפחד למות (כי המוות כשלעצמו לא מפחיד אותך) וגם לא מפחד לאהוב את החיים עד כדי כך שכן תפחד למות. במצב האופטימלי אתה יכול לבחור: "עכשיו אני רוצה לאהוב את החיים ולפחד למות, " או "עכשיו אני מעדיף לא לפחד למות ולא ליהנות יותר מדי מהחיים." הבחירה היא בשליטה מלאה שלך. כלומר, המטרה היא להיות מסוגל לבחור את רמת האהבה לחיים ואת עוצמת הפחד מהמוות באופן מודע וחופשי, ולא לחוש כפייה של פחד או של חוסר פחד.

אליעד מדגיש שלאהוב את החיים ולפחד מהמוות באים יחד, ושאין צורך לפחד מכך. אפשר לבחור איך לחיות, כמה לפחד, ועד כמה ליהנות מהחיים. זאת השליטה האמיתית שמהווה את המצב האופטימלי שאליו כדאי לשאוף.