איך להתמודד עם התחושה של אפסיות וחוסר ערך?

תחושת האפסיות, חוסר הערך, והחוסר אונים היא תחושה שהרבה אנשים חווים במהלך חייהם. לעיתים, אדם מרגיש שהוא כלום, חסר ערך, ושהוא לא מסוגל לעשות דבר. לעיתים הוא מרגיש כאילו הוא קליפת אשום או עלה ברוח, חסר כל יכולת, ללא משמעות או מטרה. התחושה הזאת מלווה לעיתים בתחושת חוסר אונים קיומי, כאילו אין לו שום יכולת לשלוט במציאות.

האם באמת אנחנו כלום?

אחת הדרכים להתמודד עם תחושות אלו היא להבין שהן מבוססות על אמת עמוקה - אנחנו באמת כלום. אם נתבונן ביקום הרחב, נגלה שאנחנו כגרגיר חול זעיר במרחב אינסופי. בתוך גרגיר החול יש אטומים, פרוטונים ואלקטרונים, וכל אחד מהם מורכב מחלקיקים קטנים יותר, שאין להם באמת משמעות כשאנו משווים אותם ליקום הבלתי נגמר. גם אם נניח שהעולם תמיד היה קיים, אנחנו רק חלק מזעיר בציר הזמן והמרחב האינסופיים.

התחושה שאנחנו כלום אינה בהכרח רעה. כשנבין שאנחנו באמת כלום, נוכל להתחיל לקבל את זה ולפעול מתוך תחושה של חיבור לכל המציאות.

האם יש פתרון או בשורה טובה?

הבשורה היא שברגע שאדם מקבל את תחושת האפסיות ומפנים אותה, הוא מתחיל להתמזג עם כל מה שסובב אותו. כאשר אדם מבטל לחלוטין את ה"אני" הפרטי שלו ומקבל שהוא כלום, הוא למעשה הופך להיות כלום ובו זמנית גם כל המציאות. כשהוא לא נפרד מהמציאות, הוא חווה אותה כחלק ממנו, וכתוצאה מכך הוא מתחיל לחוות תחושה של שלמות. כל מה שקורה מסביבו - הוא חלק ממנו.

העיקרון הזה עוזר לאדם להגיע לאיזון פנימי ולהרגיש שלם, כי ברגע שהוא מקבל את אפסותו, הוא מרגיש גם כוח בלתי מוגבל. זה לא מדובר בסיסמאות או תיאוריה רוחנית בלבד, אלא בתפיסה שמבוססת על חיבור אמיתי למציאות. כך, כל גשם שיורד, כל דבר שקורה סביבו, הוא חלק ממנו, הוא שליח שלו.

מהי הדרך להפוך להיות אלוהים?

היכולת להפוך לאלוהים, לפי התפיסה הזאת, עוברת דרך ההבנה שאתה כלום. ברגע שאתה מבטל את ה"אני" שלך, אתה הופך להיות הכל, את כל מה שקורה אתה תופס כמשהו שאתה יזמת. כשה"אני" שלך מתאחד עם המציאות, כל מה שמתרחש בסביבה נתפס כרצונך. לכן, כדי להפוך להיות אלוהים, אתה צריך להסכים להיות כלום. ברגע שאתה כלום, אתה הופך להיות הכל.

איך להגיע לשלמות אישית?

כשהאדם מפנים את העובדה שהוא כלום, הוא מפסיק לחוות את עצמו כאדם מנותק מהמציאות. תחושת האפסיות מפסיקה להיות כאב, והופכת לאנרגיה שמחברת אותו לכל דבר. הוא מגלה ששום דבר לא מחוץ לו, הוא לא תלוי בשום דבר חיצוני. דבר זה יכול להוביל אותו למקום של שלמות פנימית, שבו הוא מרגיש מאושר במאה אחוז.

איך מתעוררת לפעמים התחושה של חוסר אונים?

לפעמים אדם מרגיש שהוא אפס, שהוא כלום, שהוא לא שווה כלום ושאין לו שום יכולת. הוא מרגיש חסר אונים, מרגיש תלוי, מרגיש כאילו הוא קליפת אשום או כמו עלה ברוח. תחושת אפסיות כזאת מביאה לעתים לתחושת חוסר ערך מוחלטת, כאילו הוא לא מסוגל לעשות כלום ושהוא שום דבר.

איך אפשר להתמודד עם ההרגשה הזאת?

אם היינו ניגשים לאיזה דוקטור לענייני שקר כלשהו, אולי היו מספרים סיפורים ונוסFormula מסוימת, אבל כאן התשובה היא אחרת: אחת הדרכים המרכזיות להתמודדות היא להסכים לקבל את העובדה שאתה באמת כלום. פירוש הדבר להכיר באמת העמוקה שאתה באמת אפס, כלום ושום דבר. כשמסתכלים על היקום העצום, מבינים שאנחנו פחות מגרגיר של גרגיר של גרגיר חול, ובתוך הגרגיר עצמו יש אטומים, ופרוטונים, ואלקטרונים. אם היינו מתבוננים שם לעומק, היינו מוצאים חלקיק זעיר שחושב שהוא "משהו" - אבל למעשה הוא לא יותר מנקודה שאין לה שום משמעות ביחס למרחבי היקום האינסופי.

למה באמת אנחנו כלום?

כי מבחינת המציאות אנחנו יכולים להיעלם בכל רגע. אם יש אלוהים, הוא יכול לעשות כרצונו. הוא לא חייב להסביר, לא חייב למלא שום התחייבות, לא כפוף למה שכתוב בתורה או לשום דבר אחר. אם הוא רוצה להשמיד את העולם מחר בבוקר, הוא יעשה זאת, ואין לנו לאן להתלונן. מי שמאמין באלוהים חושב שהוא יכול לברוא ולהשמיד כרצונו, ומי שלא מאמין באלוהים יכול לראות זאת בפרספקטיבה של המפץ הגדול: בדיוק כמו שהיה מפץ גדול, עלולה להתרחש בכל רגע עוד תופעה כמו מפץ ענק או מפצון קטן שימחק את כל מה שאנחנו מכירים. בכל צורה שבה נסתכל על הדברים, ברור שאיננו חייבים להישאר כאן. אנחנו באמת עלה ברוח, אפס מוחלט.

גם אם נניח שהעולם תמיד היה קיים, אנחנו גרגיר זעיר על ציר זמן אינסופי, נקודה בתוך מרחב עצום ללא גבול. אין לנו שום שליטה אמיתית, אפילו לא על המחשבה שלנו עצמה. אם המציאות רוצה שנחשוב שאנחנו כלום - כך נחשוב, ואם היא רוצה שנחשוב שאנחנו משהו - כך נחשוב. באמת אין לנו שום כוח משלנו.

האם יש בשורה טובה בכל זה?

לצד ההבנה המייאשת שאנחנו כלום ושום דבר, קיימת בשורה טובה: מי שמקבל לחלוטין את העובדה שהוא כלום, ומתמסר לכך באמת, מגיע למצב שבו הוא מרגיש שהוא אלוהים. איך זה קורה? מפני שברגע שאדם מבטל לחלוטין את ה"אני" שלו, הוא מתאחד עם המציאות. הוא מתחיל לחוות שכל מה שקורה מסביב קורה כרצונו, מפני שעכשיו "אני" הוא בעצם המציאות. אדם כזה מרגיש שכל הגשם היורד הוא רצונו, שכל דבר שמתרחש בעולם הוא חלק ממנו עצמו. כך הוא נעשה "כל יכול" מבחינתו, משום שהוא מפסיק לחוות את עצמו כמשהו נפרד מהמציאות.

מה קורה למי שמוכן להיות כלום?

ברגע שאדם באמת מוכן לחוות שהוא אפס ושאין לו כלום, הוא חדל לחוות את ה"אני" המצומצם שלו. אז, מבחינתו, כל המציאות היא ה"אני" החדש שלו, ולכן הוא חש שהכל בשליטתו. הדבר יכול להוביל להרגשה של שלמות מוחלטת, להיות מאושר במאה אחוז. במקום לברוח מהתחושה הקשה של "אני כלום, " אפשר להשתמש בה כדי להתמזג עם המציאות כולה ולהפוך להיות ה"כל."