הסיבה היחידה שאני פוחד מהמוות גם כמו שכתבת/ה הוא עזיבת המשפחה עזיבת הנאות החיים העזיבה של כל הדברים שגורמים לנו להרגיש אך גם מה שהכי מפחיד במוות זה הכלום הכלום זה מה שמפחיד אבל רגע תחשבו על זה מה אם באמת אין כלום אחרי המוות מה אם יש רק חושך ואפלה ובדידות ושאי אפששר לזוז לדבר לשמוע או כל דבר אחר בקיצר אי אפשר לזוז לדבר לשמוע וליהיות רק במקום חשוך ואפל לבד לנצח זו הסיבה שאנשים פוחדים מהמוות שאחרי המוות הם לא יעשו יותר כלום אלא רק אפלה ובדידות לנצח!

מזה אני הכי פוחד והשאלה האמיתית שלי היא למה ה' יצר אותנו אם בסוף אנחנו מתים בכל מקרה מה הטעם בזה שאנחנו חיים ובסוף מתים?

נולדנו למציאות הכי אכזרית אי פעם!

לא בקשתי שתבוא חיפשתי את עצמי שנים רבות במסלול הרוך מאוד חמיש עשרה שנים עברו ולפתע מולי המוות נמצאה לי מול העינים פחדים חרדות תחושות שדנים אותי מי למעלה הגוף משתתק לא מבין מה קורה כאן באמצע החיים כל השנים היהתי אדם חזק מול הכל אבל בסוף משהו שבר אותי ערס עצמי לא ידעתי מי אני ונפלתי לסמים ואלכוהול ברמות קשות והבנתי שקורה משהו לא בסדר היו ימים שלא ידעתי איך אני חוזר לבית היו לי חיים טובים מלאה חברים הרגשתי שאני חי בתוח הצגה אחת גדולה כל עוד אני לא מכיר את עצמי והמשכתי לשאול ולכוון את עצמי מי בפנים לשאול מי אני אחרי ערב של צריכה גדולה של אלכוהול וסמים הגעתי לבית חולים הנשמה שלי יצאה וחזרה ומי אז הפחתי לזומבי חי מת גם כאן וגם שם מתחנן להשאר כאן שכחתי מי אני כאילו מעולם לא חיית כאן לא היה לי דבר טוב אחד לזכור על עצמי הלכתי חיפשתי את עצמי לאסוף את עצמי מחדש את האנרגיות שלי חזרתי לעיר מגורי לבית של הורי חזרתי בגיל פתאום אני חווה דברים של ילד נזכר במי שהיהתי האמת התפוצצה לי בפנים ההורים שלי ראו אותי בגיל מבוגר שלושים ושש ואני מרגיש בין 17 היחס שלהם פגע בי מאוד שלא הבינו את הפער שנוצר כל המציאות השתנתה לי חברים בכל מהלך החיים שאלו אותי מה המטרה שלך תלמד משהו וכל הזמן בתוחי משהו אומר לי לא צריך המטרה שלך היה לדעת מי אתה באמת אתה צריך לקבל איזו הערה גדולה מי היקום מעצמך לבכות ולהבין מי אתה שנתיים לא עובד מטופל בכדורים אצל פסכיטר לא מאמין לאנשים ולא למשפחה כולם שקרו אותי במהלך החיים בתוח כל זה אני מרגיש לבד בעולם רק אני ואלוהים בדרך נפגעתי גם מי אלוהים והבנתי שאני לבד כאן בעולם וכבר לא נשאר לי בשביל מה לחיות ואני נלחם להשאר ולא יודע למה שום דבר כבר לא כומו שהיה והמוות מאים עלי הנשמה רוצה לצאת מי הגוף שלי ולהשתחרר ואני לא נותן מרגיש חושך בחצי הגוף שלי ומרגיש אור בצד השני שזה אני ולא נותן לכל הקולות האילו במה ומסכים איתם הם זה אני ואיך אני לא יכול לשקר לעצמי המוות קרוב וידוע מול העינים שלי ואז אני מוצאה תפיסה חדשה לא להאמין לעצמי ומבין שבתוחי קיים כוח הישרדותי שיכול לצאת נגד עצמי ולהתגונן עלי מול עצמי וויכוח ארוך הרבה בלבול שותף את המוח מי אני ולמה זה קורה לי וכל יום מלחמה חדשה על עצמי חיפוש אחרי החיים אחרי האושר הביא אותי למצב נפשי גרוע פחד אימים אולי היה עדיף שאני לא ידע מי אני ולא יפחד מי כל זה והחרדות יפסקו והאיום הזה יוסר מימני כל הרגשות שהיו לי לאנשים פתאום הופרדו כל דבר שהיה קשור אלי באופן אינטרס מעלה בי תחושה יותר קרובה למוות כאילו לוקחים מימני משהו את האנרגיה שלי ואני נחלש אבדתי קשר עים הסביבה הקרובה אים המשפחה פרנויות שרודפים אותי מאימים עלי גרתי במחסן רק לברוח מי כולם להתבודד עים עצמי ובשביל לחיות ומה עכשיו מרגיש נטוש מהם הם לא אוהבים אותי לא שיקרתי את עצמי ידעתי שמה שיש בהם זה שקר ולא אמיתי כל הזמן אני מחפש את האמת והקולות שלהם מלאים בשקר שרוצה להיות אמת ואני מנסה ונלחם בשקר ונשבר יותר מבין שהיה אפשר להילחם בשקר שלהם ולשנות אותו בחרתי לשנות טת עצמי מול כולם כולם חושבים שאני השתגעתי ועכשי הם מתחילים לקבל את האמת שלי ולהבין אותה והם מבינים שדרך האמת שלהם אני בורח ומתרחק לא קונה שקרים יותר ומי שמדבר אמת אז זה בסדר לעלות את האמת על פני השתח מול הורים אחים חברים מול כל העולם ולהגיד הכל בפרצוץ לפני זה לא היהתי קיים בכלל היהתי מובן מי אילו ועכשיו פתאום כולם מתענים בי ובמצב שלי ומה שאני עובר ומבינים שאני סובל בגללם משהו בתוחם מתכיל להשתנות לקראת האמת שלי ולא מתוח כוונה זאת התנגשות חזיתית פתאומית ואני עובר יסורים קשים בכל מה שקורה לי בפנים וגם הם קשה להם פתאום לפניהם אדם שהם לא הכירו וגם אני לא הכרתי את עצמי כך משהו באה לחבר בין הדברים! מצוקה קשה לחיות תחת בעיות נפשיות ולא לקבל את העזרה הנכונה ולהיות לבד ובודד בלי תמיכה ועזרה אף אחד לא מבין מה שאני עובר!

כל שנכתב בהחלט נכון ומעורר השראה אבל אני לא מצליחה להתגבר על החרדה העמוקה שלי ממוות.. אני חושבת על זה תמיד והפחד משתק... אני לא מצליחה לקבל את המוות כחלק מהחיים.. איני משלימה איתו.. אני חרדה לחיי אך בעיקר חרדה לחיי היקרים לליבי.. תמיד חושבת על הגרוע מכל ואני מרגישה ממש אבודה..

אולי ה' ברא את העולם כדי שתהיה משמעות לנשמה. הרי כל החיים אנחנו מחפשים טעם ומשמעות. הנשמה רוצה להתייחד עם הכל בנקודה אחת שאין בה זמן ויש בה שלמות. הנקודה האחת דומה לציר המספרים. כל אין סוף המספרים היא הנשמה האחת שה' הוא הציר שלה. אנחנו מתקדמים, מבחינת הנשמה בלבד, אל מה שקיים ובין כה וכה לא ניתן להגדרה, לתפיסה. אנחנו במעטפת של מחשבות ורגשות שיכולים להבחין בין יש לאין וליצור בלבולים וקונפלקטים. בפועל לנשמה אין שום בעיות וקונפלקטים היא שואפת להיות חלק מהכלל. חלק מציר המספרים. בציר המספרים אין התחלה ואין סוף. אין מספר חשוב ומספר נחות. יש ציר. האדם יוצר ערכים למספרים, אבל בפועל המספרים מהווים יחידה אחת שהיא נשמת העל של כל מה שנוצר.

אמרסון, אחד מגדולי הדעות, אמר שהכל הוא ה'. אני בהחלט מסכימה איתו. לפי דעתי אין דבר כזה ה' של היהודים, ה' של הנוצרים וה' של המוסלמים. יש ה' אחד בלבד והוא נמצא בנו, בבשרנו, בדמנו, ובכל מה שאנחנו קולטים בחושינו. מטרתנו להגיע לגן העדן באמצעות הבינה. חרדים פועלים ממקום של חולשה. זאת דעתי האישית. הם חרדים במקום לאהוב. אהבה יוצרת יש מאין. היא גן העדן האבוד לכאורה שמטרתנו למצוא בחיינו. אמרסון, מושל את החומר מימנו מורכב האדם למים. המים משנים מצב צבירה אבל אינם משנים את קיומם. האדם משנה את מצב הצבירה אחרי מותו אבל הגרעין העמוק שנמצא בו מאז ומתמיד (ציר המספרים) ממשיך להיות כל הזמן בלי קשר לכך שהוא בחיים או במוות.

בחיים אנחנו מלבישים לנשמות שהם הציר בגדים ומכנים כל מספר בשם בפועל המספר לא מת הוא תמיד חלק מהציר בין אם נותנים לו משמעות בצורה של חיים ובין אם נותנים לו משמעות בצורה של חלק מהכל. הציר הוא אחד. כולנו אחד. אין כאן תחרות. אין כאן צודק. אין כאן חכם. הכל הוא המושלם כי הוא מכיל את אין סוף. בפועל אנחנו חיים ולא מתים, קוראים וחושבים ולכן מה שטוב, בעיני, הוא לחיות באופן שנגרום לעצמנו ולזולת טוב. אחרי הכל אם כולנו אחד יש לנו איטרס לעזור לאחר כדי לעזור לנו. אפשר להמשיל זאת לגוף האדם. כל איבר חשוב והכרחי, ולא פחות מי כך חשובה עבודת הצוות של כל הגוף אחד בשביל השני ובשביל עצמו.

ממליצה בחום רב לקרוא ספר נפלא שפותח את החשיבה: "שורשים ושיעורים בזמן, ד"ר בריאן ל. וייס "

* אלוהים, העולם הזה, העולם הבא, הרצון, הבחירה, הטוב, הרע, כל יכול, נהמא דכיסופא ועוד.

למה אלוהים ברא בכלל את הרצון של האדם? ובעצם השאלה הרחבה יותר, למה אלוהים ברא את העולם? את הנפרדות?

ואם כבר אדם הראשון, אז העניין הוא כך:

אלוהים ברא את אדם הראשון כבר בגן עדן.

בטרם אדם הראשון חטא, הוא לא ידע להבדיל בין טוב לרע, דהיינו הוא ראה את הטוב שיש בכל דבר בלבד ללא שום רע.

זה קרה משום שעוד לא הייתה לו "דעת", דהיינו הוא לא ראה הבדל בין שום דבר לשום דבר, שמצד האמת זאת הדעת הגדולה.

לאחר מכן הוא אכל מעץ הדעת, דהיינו קיבל שכל להבדיל בין דברים שונים. וכאשר יש דברים שונים, אז כבר יש בחירה של טוב ורע.

וזה בדיוק הרגע שבו הוא נזרק החוצה מגן עדן ונגזר עליו המוות.

המוות הגיע לו כעונש על זה שהוא ראה את עצמו כנפרד מהבורא.

כאשר הכל אחד, אז גם המוות אינו אפשרי. כי הבורא הוא נצחי.

כאשר הוא התחיל לראות טוב ורע, אז הוא גם ראה את עצמו כנפרד מהבורא, וממילא הוא נזרק מגן עדן ועבר לגור בגהנום שהוא העולם הזה, וגם התחיל לחשוב שהוא יכול למות, מאחר שהוא לא ראה את האחדות שלו עם הבורא.

תיקון חטא אדם הראשון, הוא לחזור לתודעה של אדם הראשון לפני החטא, דהיינו לראות את האחדות בהכל, שזהו גם העדן / העולם הבא, שבו אין "אני" נפרד מהבורא, וממילא אין טוב ורע ואין מוות, אלא יש רק חיים טובים לנצח.

הסוד הוא שאין סוד.

אלוהים ברא את העולם מושלם. אילו הבורא רצה את העולם הבא בלבד, הוא היה בורא אותו ישירות מושלם בלי בושה ובלי כל שאר הסיפורים...

אלוהים ברא את העולם הזה בשביל העולם הזה.

מי שרואה את הבורא בכל דבר, הוא כבר נמצא בעולם הבא.

העומק של התכלית היא העולם הבא, משמעותו היא שהתכלית של הבריאה היא שהאדם יראה את הטוב שבכל דבר ויהנה מכל דבר בשווה שזה עצמו העולם הבא - בדיוק כמו המצב של אדם הראשון לפני החטא.

לפי סיפור הבושה... האם זה אומר שמראש נגזר על אדם הראשון לחטוא?

אלוהים ברא את אדם הראשון כדי שיהיה מכל רגע כפי שהוא, הוא בחר לחטוא והסוף ידוע...

אך מצידו של אלוהים, מי שיודע שהכל זה מהבורא, הוא חוזר למצב של אדם הראשון לפני החטא שבו לא היה רע אל רק טוב שזהו המצב המושלם.

לקבלה: לפי דבריך, אנו חיים עמ' שלא נתבייש. האם הק'בה, לא יכול היה, ברוב גדולתו, לקצר את התהליך, ולחסל אצלנו את רגש הבושה?

ולזאת נאמר, אשרי המאמין, שלכל שאלותיו נתנו תשובות, חבל רק שתשובות אלה נתנו עי' אחרים ולא על ידיו,

כתבתה:

"אך גם זאת שטות גדולה, כי אם התכלית היא מה שקורה אחרי המוות, אז מדוע המציאות יצרה את החיים עצמם. הרי היה אפשר ישר ליצור את מה שיש אחרי המוות ולדלג על החיים. המציאות הרי הייתה יכולה לברוא ישר את הסוף, אז מי צריך את כל התהליך?! "

התשובה לעניין בקצרה:

כדי שלא יתבייש. היינו כדי שלא יאכל לחם חסד.

ההסבר הוא פשוט - כדי שהנשמה היושבת מתחת כיסא הכבוד לא תתבייש שהיא "אוכלת לחם חסד" היינו חינם כמקבצת נדבות... הוריד הקב, ה ברוב רחמיו את הנשמה לעולם הזה בתוך הגוף כדי שתרוויח את הזכות לעולם הבא ביושר ובכבוד, על ידיי מעשים טובים והשתדלות. לכן העולם הזה נקרא "פרוזדור" שהוא רק מעבר זמני לנשמה כדי שתצבור זכויות ולאחר שהאדם נפטר מהעולם החומרי הזה ועובר לעולם הבא עם מעשים טובים ומצוות הרי שהנשמה זוכה לכל הטובות בעולם הבא ללא בושה וכלימה ועוד שהעולם הבא הוא העולם הנצח...

כל זה בקצרה וכמובן שיש יותר עומק בעניין ועוד הסברים על פי הסוד...

שיהיה בהצלחה.