3:57להתייאש, לקוות לטוב, יאוש או תקווה, אין שום יאוש בעולם כלל, אין שום תקווה בעולם כלל, הייאוש הגדול ביותר, השלמות היא חיסרון, החיסרון הוא שלמות
למה המשפט "אין שום יאוש בעולם כלל" הוא זהה ל"אין שום תקווה בעולם כלל"?
אליעד כהן מתחיל בהסבר על המשפט המפורסם של רבי נחמן מברסלב: "אין שום יאוש בעולם כלל". הוא מדגיש שהמשפט המקורי מדבר על כך שאסור לאדם להתייאש משום דבר, כי תמיד ישנה תקווה כלשהי. אולם, אליעד מציע נקודת מבט הפוכה לחלוטין וטוען שניתן להפוך את המשפט הזה בדיוק להפך, כלומר, ל"אין שום תקווה בעולם כלל, יש רק יאוש". הוא מסביר ששני המשפטים האלה נראים מנוגדים אך למעשה מבטאים את אותו רעיון בדיוק, רק מזוויות שונות.
הוא מסביר, כי כאשר האדם נמצא במצב הקשה ביותר מבחינתו, כלומר, הוא חושב שהגיע לייאוש מוחלט, הוא מרגיש שאין לו עוד למה לקוות. לעומת זאת, כאשר הוא נמצא בשלמות מוחלטת, הוא עדיין ימצא בה חיסרון כלשהו. מכאן נובע שכל דבר במציאות, גם השלמות וגם החיסרון, מכילים זה את זה. אליעד מדגיש שלכן לומר "אין שום יאוש בעולם" ו"אין שום תקווה בעולם" אלו למעשה שני משפטים זהים, כי הם מראים שאין מצב אחד מוחלט שיכול להתקיים בלי ההפך שלו.
מדוע גם השלמות הגדולה ביותר מכילה חיסרון?
אליעד כהן ממשיך להסביר שכאשר מדברים על שלמות מוחלטת, אנשים מדמיינים משהו שאין בו שום פגם. אבל אליעד טוען שזה בלתי אפשרי, משום שכל דבר שנחשב לשלמות מוחלטת יתגלה בסופו של דבר כבעל חיסרון. הוא נותן דוגמה שאפילו האדם הכי עשיר או האדם הכי מצליח עדיין יחוש חיסרון כלשהו. המוח של האדם תמיד ימצא מה חסר לו, גם אם הוא כבר השיג את כל מה שרצה.
הוא מדגיש כי עצם המחשבה על "שלמות" יוצרת את התחושה של חיסרון. משום שברגע שאתה חושב על דבר כשלם, אתה מיד שם לב למה שעדיין חסר לך או מה שעלול להתקלקל. מכאן, טוען אליעד, נובע שגם בשלמות מוחלטת יש חיסרון מובנה.
למה אם תתייאש לגמרי לא יהיה לך רע בכלל?
אליעד מסביר כי מקור הסבל של האדם הוא הפער בין התקווה לבין הייאוש. האדם מקווה להשיג משהו אבל באותו הזמן הוא גם מפחד שהוא לא יצליח להשיג אותו. הפער הזה בין התקווה והייאוש הוא מה שמייצר את תחושת הסבל. הוא אומר כי דווקא כאשר אדם מתייאש באופן מוחלט, כלומר, לא מצפה כבר לשום דבר, הוא משתחרר מהסבל. מדוע? כי אז אין לו כבר ציפייה להשיג משהו ולכן הוא לא חווה יותר את האכזבה או הפחד מלא להשיג את מה שהוא רוצה.
הוא מוסיף דוגמה דרמטית במיוחד: אפילו אם אלוהים בעצמו יבוא לאדם שהתייאש לגמרי ויציע לו את כל העזרה בעולם, האדם הזה יגיד "עזוב, כבר לא צריך". אליעד מדגיש כי זהו הייאוש המוחלט ביותר, שהאדם אפילו לא מעוניין בעזרה מאף גורם, אפילו לא מאלוהים עצמו, משום שאיבד לגמרי כל ציפייה. הוא טוען שאפילו האנשים הכי מיואשים שראינו עדיין היו מוצאים משהו לבקש אם אלוהים היה נגלה לפניהם, אך הוא מדבר על ייאוש עמוק יותר - כזה שאפילו הצעה מאלוהים כבר לא משנה כלום.
כיצד הייאוש המוחלט יכול להביא לשחרור מסבל?
אליעד כהן מציין כי כאשר האדם מתייאש לחלוטין, ולא מצפה יותר לשום דבר, אז למעשה הוא משתחרר לחלוטין מהסבל. הוא לא סובל כי אין לו כבר תקווה כלשהי לאבד או לפחד לאבד. כלומר, הייאוש המוחלט משחרר את האדם מהמאבק בין התקווה לייאוש, וזהו מצב של שחרור מוחלט מסבל.
לדבריו, האדם סובל כי יש לו תקוות וחששות. אבל אם האדם מבין שבכל מצב שהוא ישיג תמיד יהיה חיסרון, אז הוא כבר לא מצפה לשום דבר. במצב כזה, אין לו סיבה לסבול. האדם מגיע לשלווה פנימית מוחלטת, כי הוא כבר לא מצפה שיקרה לו משהו טוב או רע. הוא פשוט מקבל את המציאות כפי שהיא בלי שום ציפייה לשינוי.
מה החידוש בדבריו של אליעד על ייאוש ותקווה?
אליעד כהן מחדד כי החידוש האמיתי בדברים שלו הוא בהכרה שבייאוש מוחלט יש למעשה סוג של שלמות. כלומר, כאשר האדם באמת לא מצפה לשום דבר, הוא משיג חופש מוחלט מכאב, פחד וסבל. באותה מידה, הוא מדגיש שגם במצב של תקווה מוחלטת יש חיסרון, כי תמיד תופיע המחשבה "אולי זה לא יקרה". לכן, המסר הוא ששני המצבים - יאוש מוחלט ותקווה מוחלטת - מכילים אחד את השני, ושניהם מייצגים מצבים של חוסר אמיתי.
אליעד חוזר ומסכם את הנקודה, ששני הקצוות הם למעשה אותו דבר בדיוק, כי בשניהם אין באמת מה להשיג, וההבנה העמוקה הזאת יכולה לשחרר את האדם מהסבל היומיומי שלו.
אליעד כהן מתחיל בהסבר על המשפט המפורסם של רבי נחמן מברסלב: "אין שום יאוש בעולם כלל". הוא מדגיש שהמשפט המקורי מדבר על כך שאסור לאדם להתייאש משום דבר, כי תמיד ישנה תקווה כלשהי. אולם, אליעד מציע נקודת מבט הפוכה לחלוטין וטוען שניתן להפוך את המשפט הזה בדיוק להפך, כלומר, ל"אין שום תקווה בעולם כלל, יש רק יאוש". הוא מסביר ששני המשפטים האלה נראים מנוגדים אך למעשה מבטאים את אותו רעיון בדיוק, רק מזוויות שונות.
הוא מסביר, כי כאשר האדם נמצא במצב הקשה ביותר מבחינתו, כלומר, הוא חושב שהגיע לייאוש מוחלט, הוא מרגיש שאין לו עוד למה לקוות. לעומת זאת, כאשר הוא נמצא בשלמות מוחלטת, הוא עדיין ימצא בה חיסרון כלשהו. מכאן נובע שכל דבר במציאות, גם השלמות וגם החיסרון, מכילים זה את זה. אליעד מדגיש שלכן לומר "אין שום יאוש בעולם" ו"אין שום תקווה בעולם" אלו למעשה שני משפטים זהים, כי הם מראים שאין מצב אחד מוחלט שיכול להתקיים בלי ההפך שלו.
מדוע גם השלמות הגדולה ביותר מכילה חיסרון?
אליעד כהן ממשיך להסביר שכאשר מדברים על שלמות מוחלטת, אנשים מדמיינים משהו שאין בו שום פגם. אבל אליעד טוען שזה בלתי אפשרי, משום שכל דבר שנחשב לשלמות מוחלטת יתגלה בסופו של דבר כבעל חיסרון. הוא נותן דוגמה שאפילו האדם הכי עשיר או האדם הכי מצליח עדיין יחוש חיסרון כלשהו. המוח של האדם תמיד ימצא מה חסר לו, גם אם הוא כבר השיג את כל מה שרצה.
הוא מדגיש כי עצם המחשבה על "שלמות" יוצרת את התחושה של חיסרון. משום שברגע שאתה חושב על דבר כשלם, אתה מיד שם לב למה שעדיין חסר לך או מה שעלול להתקלקל. מכאן, טוען אליעד, נובע שגם בשלמות מוחלטת יש חיסרון מובנה.
למה אם תתייאש לגמרי לא יהיה לך רע בכלל?
אליעד מסביר כי מקור הסבל של האדם הוא הפער בין התקווה לבין הייאוש. האדם מקווה להשיג משהו אבל באותו הזמן הוא גם מפחד שהוא לא יצליח להשיג אותו. הפער הזה בין התקווה והייאוש הוא מה שמייצר את תחושת הסבל. הוא אומר כי דווקא כאשר אדם מתייאש באופן מוחלט, כלומר, לא מצפה כבר לשום דבר, הוא משתחרר מהסבל. מדוע? כי אז אין לו כבר ציפייה להשיג משהו ולכן הוא לא חווה יותר את האכזבה או הפחד מלא להשיג את מה שהוא רוצה.
הוא מוסיף דוגמה דרמטית במיוחד: אפילו אם אלוהים בעצמו יבוא לאדם שהתייאש לגמרי ויציע לו את כל העזרה בעולם, האדם הזה יגיד "עזוב, כבר לא צריך". אליעד מדגיש כי זהו הייאוש המוחלט ביותר, שהאדם אפילו לא מעוניין בעזרה מאף גורם, אפילו לא מאלוהים עצמו, משום שאיבד לגמרי כל ציפייה. הוא טוען שאפילו האנשים הכי מיואשים שראינו עדיין היו מוצאים משהו לבקש אם אלוהים היה נגלה לפניהם, אך הוא מדבר על ייאוש עמוק יותר - כזה שאפילו הצעה מאלוהים כבר לא משנה כלום.
כיצד הייאוש המוחלט יכול להביא לשחרור מסבל?
אליעד כהן מציין כי כאשר האדם מתייאש לחלוטין, ולא מצפה יותר לשום דבר, אז למעשה הוא משתחרר לחלוטין מהסבל. הוא לא סובל כי אין לו כבר תקווה כלשהי לאבד או לפחד לאבד. כלומר, הייאוש המוחלט משחרר את האדם מהמאבק בין התקווה לייאוש, וזהו מצב של שחרור מוחלט מסבל.
לדבריו, האדם סובל כי יש לו תקוות וחששות. אבל אם האדם מבין שבכל מצב שהוא ישיג תמיד יהיה חיסרון, אז הוא כבר לא מצפה לשום דבר. במצב כזה, אין לו סיבה לסבול. האדם מגיע לשלווה פנימית מוחלטת, כי הוא כבר לא מצפה שיקרה לו משהו טוב או רע. הוא פשוט מקבל את המציאות כפי שהיא בלי שום ציפייה לשינוי.
מה החידוש בדבריו של אליעד על ייאוש ותקווה?
אליעד כהן מחדד כי החידוש האמיתי בדברים שלו הוא בהכרה שבייאוש מוחלט יש למעשה סוג של שלמות. כלומר, כאשר האדם באמת לא מצפה לשום דבר, הוא משיג חופש מוחלט מכאב, פחד וסבל. באותה מידה, הוא מדגיש שגם במצב של תקווה מוחלטת יש חיסרון, כי תמיד תופיע המחשבה "אולי זה לא יקרה". לכן, המסר הוא ששני המצבים - יאוש מוחלט ותקווה מוחלטת - מכילים אחד את השני, ושניהם מייצגים מצבים של חוסר אמיתי.
אליעד חוזר ומסכם את הנקודה, ששני הקצוות הם למעשה אותו דבר בדיוק, כי בשניהם אין באמת מה להשיג, וההבנה העמוקה הזאת יכולה לשחרר את האדם מהסבל היומיומי שלו.
- האם יש יאוש בעולם?
- האם יש תקווה בעולם?
- למה השלמות היא בעצם חיסרון?
- מהו יאוש מוחלט?
- איך להשתחרר מהסבל?
- למה אין שום תקווה בעולם כלל?