מה גורם לאדם להרגיש תחושת חיסרון תמידית?

אליעד כהן מסביר שהבסיס לכל תחושת חיסרון, סבל או חוסר סיפוק הוא האמונה שיש משהו נפרד מאדם, משהו שחסר לו והוא מוכרח להשיגו. הוא מתאר מצב שבו האדם חש חסר סיפוק באופן מתמיד, משום שהרצונות שלו לעולם אינם נגמרים. בכל פעם שאדם ממלא רצון מסוים, מיד מופיע רצון חדש, כך שתמיד יש תחושה של חוסר מתמשך. אליעד מדגיש שכל הרצונות כולם נובעים מתחושת ההפרדה: האדם תופס את עצמו כנפרד מהמציאות שסביבו, ולכן תמיד יחוש שהוא זקוק לדבר - מה נוסף, שיהיה חסר לו.

לדוגמה, אדם שמאוד רוצה להשיג כסף, לאחר שהשיג אותו מיד רוצה דבר נוסף, כמו זוגיות, הצלחה אחרת, או סתם תחושת ביטחון מוגברת. כלומר, בכל שלב ושלב האדם יוצר לעצמו חיסרון חדש.

האם אפשר להגיע למצב שבו אין חיסרון בכלל?

אליעד כהן טוען כי אכן קיימת אפשרות להגיע למצב שבו האדם אינו מרגיש שום חיסרון או כאב, מצב של אושר ושלמות מוחלטת. הוא מסביר שהסוד להגיע לכך טמון בהבנה שהאדם והמציאות הם למעשה דבר אחד. כשאדם מבין באמת שכל המציאות כולה, כולל הוא עצמו, היא ישות אחת שלמה, שאין בה כל הפרדה, הוא כבר אינו חווה שום חיסרון.

לדוגמה, אדם שחושב שהוא והמציאות הם שני דברים שונים, ימשיך לחוות כל הזמן חוסר שלמות. אך ברגע שאותו אדם תופס באמת שהוא עצמו והמציאות סביבו הם בדיוק אותו הדבר, לא נשאר שום דבר שחסר לו.

מדוע האדם מתקשה להבין שהוא והמציאות אחד?

אליעד מסביר שהסיבה העיקרית שהאדם מתקשה להבין את האחדות שלו עם המציאות היא משום שהשכל שלו עובד על בסיס של הפרדה. האדם רגיל כל חייו לחוות דברים כנפרדים - הגוף שלו, הסביבה שלו, הרצונות שלו. ההפרדה הזו, עליה מבוסס כל ההיגיון האנושי, מקשה עליו לראות את המציאות כאחדות אחת מוחלטת.

הוא מדגים זאת באמצעות הדוגמה של אדם המסתכל על השולחן ואומר "אני והשולחן זה שני דברים שונים". במבט שטחי זה אכן נראה נכון, אך כשמתבוננים לעומק יותר, מבינים שהאדם והשולחן שניהם חלק מאותה מציאות אחת וכוללת. לפי אליעד, התפיסה שהדברים הם נפרדים קיימת אך ורק בגלל ההרגל המחשבתי, לא בגלל שהמציאות אכן מחולקת.

כיצד אפשר להגיע לחוויה של אחדות?

אליעד כהן מתאר תהליך שבו האדם בודק ומערער את כל האמונות וההפרדות שיש לו לגבי המציאות. על האדם לשאול את עצמו: מדוע אני חושב שאני נפרד? מה ההבדל המהותי בין מה שאני לבין מה שמסביבי? התהליך כולל חקירה מתמדת של ההפרדה, עד שהאדם מגלה בעצמו שאין באמת בסיס מוחלט להפרדה.

הוא נותן דוגמה נוספת: אם אדם שואל את עצמו "מי אני באמת?" ומגיע למסקנה שאין לו שום הגדרה אמיתית, הוא מתחיל לתפוס שגם מה שמחוץ לו אינו מוגדר. בכך הוא מתקרב להבנה עמוקה שהכל למעשה אחד.

האם פירוש הדבר שאין יותר רצונות בכלל?

אליעד מסביר שבהבנה המוחלטת של אחדות המציאות, לא רק שאין חיסרון, אלא שגם הרצונות עצמם מתמלאים מיידית, שכן האדם כבר חווה שהכל שלם כפי שהוא. זה לא אומר שהאדם מפסיק לפעול או להמשיך לרצות דברים במישור המעשי, אלא שהוא כבר אינו סובל או חש חוסר כלשהו, מאחר שהוא מרגיש בכל רגע שלמות פנימית מוחלטת.

לדוגמה, אם לאדם יש רעב, הוא ימשיך לאכול, אך הוא לא יחוש סבל מהרעב, כי במצב של אחדות הוא חווה בו זמנית גם את הרצון וגם את המילוי של הרצון.

מה ההבדל בין חיים רגילים לחיים מתוך אחדות?

אליעד מציין שחיים מתוך תחושת האחדות הם חיים ללא סבל. האדם הרגיל תמיד נמצא במרדף אינסופי אחרי סיפוק רצונותיו, ובכל שלב שהוא מגיע אל המטרה שהציב לעצמו, כבר מופיעה מטרה חדשה, כך שהסיפוק הוא תמיד זמני וחלקי. לעומת זאת, האדם שחי את תחושת האחדות לעולם לא יחוש שהמציאות חסרה משהו. גם אם יהיו לו רצונות, הוא כבר אינו מזדהה עם החיסרון, ולכן הוא תמיד יהיה במצב של סיפוק פנימי ושלמות מתמדת.

הוא נותן דוגמה: אדם רגיל שחושב שהוא צריך להרוויח יותר כסף, ירגיש סבל כל עוד הוא לא השיג את מטרתו. אך אדם שחי מתוך תחושת האחדות כבר חש שלם באופן קבוע, בין אם יש לו כסף ובין אם לאו. התוצאה היא שהאושר שלו אינו תלוי בהשגת מטרות חיצוניות.

האם יש שיטה מעשית להשיג את האחדות הזו?

אליעד כהן ממליץ על חקירה פנימית מתמדת - לשאול ולבדוק כל מחשבה ואמונה שיש לאדם לגבי המציאות. הוא מבהיר שהדרך היא דרך של הבנה ושכל, והדבר החשוב ביותר הוא שהאדם ישאל את עצמו ללא הפסקה שאלות מהותיות על הזהות העצמית שלו ועל הקשר שלו עם העולם סביבו. ככל שהאדם חוקר יותר לעומק, כך מתגלים הסדקים באמונה בהפרדה, והוא מתחיל לחוות את האחדות שעליה מדבר אליעד.