איך תדע אם הגעת להבנת המציאות בשלמות?

השאלה המרכזית שאליעד כהן עוסק בה בהרצאה היא: איך אדם יכול לדעת אם הוא הגיע להבנת המציאות בצורה מלאה ומוחלטת? האדם חוקר ומתעמק בעצמו ובמציאות, מנסה להבין את מהות התודעה, הרגשות, הרצונות שלו, ולמה הדברים קורים כפי שהם. הוא מגיע לתובנות מסוימות ושואל את עצמו שוב ושוב האם התובנה שהגיע אליה היא האמת השלמה והמוחלטת.

התשובה של אליעד לשאלה הזו ברורה וחד - משמעית: כל עוד קיימת בכלל שאלה האם הבנת את המציאות בשלמות, זה אומר שלא הגעת להבנה השלמה. זה כולל גם מצב שבו האדם אומר לעצמו בביטחון שהוא כבר הבין את המציאות בשלמות - גם אז הוא טועה. כי אם ניתן בכלל לשאול או לחשוב האם ישנה אפשרות אחרת, סימן שההבנה אינה שלמה עדיין.

מדוע עצם השאלה מעידה שאין הבנה שלמה?

כאשר אדם שואל אם הבין את עצמו ואת המציאות, זה מעיד על כך שהוא עדיין חי בפרספקטיבה של נפרדות, שבה הוא רואה את עצמו ואת הבנתו כדבר נפרד מהמציאות עצמה. שאלות כמו "האם אני צודק?", "האם הבנתי נכון?" מבוססות על הנחת היסוד שייתכן שיש מציאות אחרת שונה ממה שהאדם תופס. לכן, כל תשובה, אפילו אם היא מגובה בהוכחות ובטיעונים הגיוניים, אינה יכולה להיות אמת מוחלטת. תמיד קיים ההיפך, תמיד ניתן לתהות על ההבנה הקיימת.

לדוגמה, אם אדם הגיע להבנה שהמציאות היא טובה, מיד אפשר לטעון את ההיפך - שהמציאות רעה. אם הוא בטוח שיש לו בחירה, אפשר מיד לטעון גם את ההיפך - שאין לו בחירה. אליעד מסביר שכל משפט או כל תובנה יכולה להיות הפוכה, ולכן כל עוד יש בכלל אפשרות כזאת, ההבנה אינה מוחלטת.

מתי השאלה "האם הבנתי" כבר לא קיימת?

לפי אליעד, ישנו עומק מסוים של הבנה של המציאות, שבו כבר לא ניתן לשאול בכלל אם הבנת את המציאות. בנקודה הזאת עצם השאלה פשוט מתבטלת. היא לא מתבטלת כי האדם חושב שיש לו את התשובה המושלמת והוודאית, אלא כי הוא הגיע להבנת המציאות בצורה שבה כל האפשרויות וכל ההבנות הן חלק מאותו הדבר. כלומר, הוא מכיל בתוכו את כל האפשרויות וכל הפרספקטיבות של המציאות.

כאשר אדם מגיע לנקודה הזו של הבנה, הוא מבין שאין באמת הבדל בין כל הדעות והאפשרויות. הוא מבין שהכל הוא היבטים שונים של אותו הדבר בדיוק. לכן לא קיימת אפילו אפשרות לשאול האם הוא צודק או לא, כי גם ההפך מדבריו הוא נכון באותה המידה.

איך שני הפכים יכולים להיות נכונים בו - זמנית?

כדי להמחיש את הרעיון שהכל הוא היבטים של אותו הדבר, אליעד מביא דוגמה פשוטה: שני אנשים מסתכלים על אותו המקום. אחד אומר: "יש כאן פיל", ואילו השני אומר: "אין כאן פיל". איך זה ייתכן ששניהם צודקים באותה המידה? התשובה היא שהמציאות האמיתית כוללת את כל המקומות וכל הזמנים באותו הרגע ממש. מנקודת מבטה של אחדות מוחלטת, אין באמת הפרדה בין יש ואין, בין טוב ורע, או בין נכון ושגוי.

לפי אליעד, רק כאשר האדם מגיע לפרספקטיבת האחדות הזו, שבה הוא מבין שהכל הוא אחד ממש - שם הוא גם מבין שנפרדות ואחדות מתקיימות יחד, ושכל אפשרות קיימת בו זמנית. ואז לא שייך לשאול: "אולי אני טועה?" כי הטעות והאמת הן בעצם אותו הדבר.

איך אפשר להגיע לפרספקטיבה של אחדות מוחלטת?

הדרך המעשית שאליעד מציע להגיע להבנה הזו היא לבדוק כל דבר לעומק, לשאול כל הזמן "למה?" ולחקור את הנחות היסוד של כל הבנה או אמונה שיש לאדם. בכל פעם שהאדם מגיע להבנה מסוימת, עליו לשאול מיד: "מי אמר שזה נכון? אולי ההיפך הוא הנכון?" מי שמתרגל את הגישה הזאת שוב ושוב, מגיע למצב שבו כל תובנה שתהיה לו, הוא מיד יוכל לראות גם את ההיפך שלה כנכון באותה המידה.

בסופו של דבר, כשהוא מגיע לעומק מסוים של הבנה, כבר לא נותרות שאלות פתוחות, כי כל שאלה כבר נענתה על ידי כך שגם ההיפך שלה נכון בדיוק באותה מידה. אז האדם מבין שהוא נמצא בפרספקטיבה שבה הכל קיים יחד, ואין יותר צורך בשאלות או בוויכוחים על אמת או שקר.

לסיכום, איך יודעים שהגעת להבנת השלמות?

הסימן הוודאי לכך שהגעת להבנת השלמות הוא לא בכך שיש לך תשובה חד - משמעית לכל השאלות, אלא שהשאלה עצמה "האם הגעתי לשלמות ההבנה?" חדלה להתקיים. רק כשאתה מבין שאין שום הבדל אמיתי בין האחדות והנפרדות, בין ההפכים השונים ובין כל האפשרויות - רק אז אתה באמת נמצא בהבנה שלמה ומוחלטת של המציאות. עד אז, כל תשובה שתיתן עדיין תחזיר אותך לשאלה המקורית, ובכך תדע שטרם הגעת להבנת השלמות.