אם נתבונן סביבנו נראה, כי בעולם קיימים מסלולי מרוץ שונים, שכל אדם שרוצה להרגיש טוב עם עצמו, הוא הולך לרוץ במסלול המרוץ. כגון לדוגמה תופעת הבהלה לזהב, או לדוגמה כאשר יש איזה משהו שהמון אנשים רצים אחריו, אז בני האדם מרגישים שהם חייבים גם הם לרוץ אחרי הדבר הזה. ולמרות שהאדם יודע שזאת שטות מוחלטת, הרי שהוא רץ אחרי הדבר.

וישנם מצבים, שבהם קבוצה קטנה של בני אדם רצים אחרי איזו שטות, וכל שאר בני האדם שעומדים סביבם יודעים שזו שטות, ובכל זאת גם הם מצטרפים למרוץ האנושי. ומאחר שבני אדם לא טיפשים, א"כ נשאלת השאלה, ממה נובעת תופעת העדר הזאת? כי הרי האדם מבין שהדבר הוא שטות מוחלטת, או על כל פנים האדם מבין שהוא לא צריך לרוץ אחרי הדבר כמו משוגע. ובכל זאת האדם רץ כמו משוגע ומתלהב משטויות. והשאלה היא למה?

ואם נתבונן היטב על עניין המרוץ של בני האדם כמו עדר, אחרי דברים שהאדם יודע שהם שטותיים לחלוטין, נראה שבשעת המרוץ מתרחשים כאן שני תהליכים מקבילים. מצד אחד האדם כלפי חוץ רץ אחרי שטויות. האדם מבין שהדבר הוא שטות, והאדם מבין שאין צורך לרוץ. ושגם אם אפשר להתעסק עם השטות הזאת, הרי שלא צריך לרוץ אחריה. ובכל זאת האדם רץ אחרי השטות. זה מה שקורה כלפי חוץ.

אבל, כאשר האדם רץ אחרי שטויות, בתוך האדם מתרחש תהליך נוסף. והוא החיפוש העצמי של האדם, שמחפש את עצמו ושהוא משתוקק למצוא את עצמו, ולמצוא את הדבר הטוב האמיתי, שאחריו ראוי לרוץ כמו משוגע...

כי באמת, יש במציאות שלנו טוב אמיתי ואין סופי. ומה שהאדם באמת מחפש, זה את מאגר האושר האין סופי, שכאשר האדם יתחבר אליו, האדם ירגיש את תחושת השלמות והאושר. והאדם בתוך תוכו רוצה להתקרב אל הטוב האמיתי.

וכאשר האדם לא יודע מהו הטוב האמיתי הזה, ואיך להשיג אותו, על ידי זה האדם רץ אחרי שטויות. והדבר דומה לאדם ששותה מי ים מלוחים, משום שאין לו מים רגילים לשתיה. והדבר דומה לאדם שאוכל אוכל לא איכותי, בגלל שאין לו אוכל אחר לאכול. ומה שהאדם באמת מחפש, זה את התענוג של השלמות. אבל מאחר שאין לאדם מושג איך להשיג את התענוג הזה, על ידי זה האדם רודף אחרי שטויות.

ושורש העניין הוא, כי האדם מחפש משמעות לחייו. כי מי שמבין את המשמעות האמיתית של החיים, על ידי זה הוא מאושר באמת. והאדם מחפש את המשמעות של החיים, כדי להיות מאושר.

וכאשר האדם רואה בני אדם אחרים שרצים אחרי איזה דבר, בתת המודע של האדם הוא מרגיש שהדבר הזה יש לו משמעות. כי מצד האמת כל בני האדם רודפים אחרי אותו הדבר. דהיינו, אחרי האושר והשלמות הפנימית. וכלפי חוץ זה נראה שבני אדם רודפים אחרי דברים שונים. וכלפי חוץ כל אחד מספר סיפור אחר, שהוא מחפש איזה משהו אחר. אבל בפנימיות המחשבה של כל בני האדם, כולם מחפשים להגיע אל האושר הפנימי.

וכאשר בני אדם רצים אחרי איזה דבר, הדבר הזה הוא ביטוי חיצוני לכך שכל בני האדם מחפשים את משמעות החיים. כי בני אדם רצים אחרי דבר שהם מייחסים לו משמעות. ואם האדם מייחס משמעות לאיזה דבר, על ידי זה הוא רץ אחריו.

וכאשר האדם רואה קבוצה אפילו קטנה של אנשים, שרצים אחרי איזה שיגעון, הדבר הזה משדר לתת המודע של האדם הצופה, שכאן יש איזה משהו שיש לו איזו משמעות חשובה. וככל שבני האדם הראשונים שרצים אחרי הדבר, רצים אחריו ביותר התלהבות ותשוקה ושמחה, כך כלפי חוץ זה משדר שיש כאן משהו בעל המון משמעות.

וככל שיותר בני אדם מצטרפים למרוץ, כך הדבר שכולם רצים אחריו, נראה שהוא בעל יותר משמעות. כי האדם רץ אחרי הדבר שהוא מייחס לו משמעות. וכאשר הרבה בני אדם מתלהבים מאיזה דבר, הדבר הזה משדר לאדם שהנה כאן יש את משמעות החיים.

והשמחה וההתלהבות של האנשים שרצים אחרי שטויות, נובעת מכך שהאדם חווה את התחושה של האדם שמוצא את המשמעות האמיתית של החיים. וכאשר האדם רץ אחרי שטויות, הוא בעצם עובר חוויה חיובית שמלמדת אותו כמה טוב אפשר להרגיש במציאות, כאשר רצים אחרי...