כי יש את אפשרי המציאות ויש גם את מחויב המציאות. ואפשרי המציאות, פירושו, כל דבר שקיומו הוא רק אפשרי, מאחר שקיימת האפשרות שהוא לא יהיה קיים. וכל דבר, קיומו הוא רק אפשרי המציאות. כי כל דבר שקיים, תמיד יש את האפשרות, שהוא לא יהיה קיים. וכל דבר שקיים, יש עוד משהו אחר ששונה ושנפרד ממנו. ולכן, כל דבר שקיים, קיומו הוא רק אפשרי ולא מחויב. כי אם קיומו של הדבר היה מחויב, הרי שלא היה יכול להיות קיים שום דבר אחר מבלעדיו. ומאחר שתמיד קיים עוד דבר אחר, הרי ששום דבר, קיומו הוא לא מחויב, אלא רק אפשרי בלבד.
וא"כ מהו הדבר, שקיומו הוא מחויב המציאות, ומה מחויב שיהיה קיים? תשובה: שום דבר. כי כל דבר, קיומו הוא רק אפשרי. ורק הכלום / שום דבר, רק הוא מחויב להיות קיים. שגם העדר הקיום שלו, גם הוא זהה לקיום שלו. כי גם האין כלום, גם הוא זהה ליש כלום. וכאשר גם ההעדר של הדבר, זהה לדבר עצמו, אז ורק אז, קיומו הוא מחויב. ומנקודת מבט נוספת, גם הכלום, קיומו הוא לא מחויב, כי יש גם את מה שאינו כלום. וא"כ שום דבר ממש לא מחויב וכולי.
וכאשר האדם הופך את האפשרי למחויב, על ידי זה נוצרת נפרדות של טוב ורע. שהיא גם טובה מאוד, אך גם רעה מאוד.
והעניין הוא, כי שום דבר, אינו מחויב כלל. וכל דבר בעולם, תמיד ניתן לשאול, אולי ההפך שלו הוא הנכון?! וכאשר האדם חושב על איזה דבר, וכאשר האדם מבין איזה דבר, הרי שכל ההבנות של האדם, הן רק אפשרי המציאות, אך אף אחת מהן, היא אינה מחויבת המציאות.
כי כל אמת שאליה מגיע האדם, תמיד ניתן לשאול, אולי ההפך שלה הוא הנכון?! כי כל הידיעות של האדם, כולן תלויות בשכל של האדם. ותמיד ניתן להטיל ספק ולשאול, אולי השכל עצמו טועה לגמרי?! ואולי כל המסקנות של השכל, כולן שגויות לגמרי?!
וכאשר האדם בוחר להתחבר אל האמת המוחלטת, דהיינו, שהאדם לא מזדהה עם שום רעיון שהוא אינו נכון באופן מוחלט, על ידי זה, האדם משחרר את כל האחיזה שלו בכל הצורות השונות, והאדם אוחז בשום דבר. כי כל מחשבה שיש לאדם, אמיתותה היא רק אפשרי המציאות. כי יכול להיות שהיא אמת, ויכול להיות שהיא שקר.
והאדם לא יכול להיות בטוח, האם דעתו היא אמת אובייקטיבית, או שמא דעתו היא רק אמת סובייקטיבית בלבד. כי אין לאדם שום דרך אובייקטיבית, לאמת באופן אובייקטיבי את הידיעות שלו. כי האדם מאמת את הידיעות שלו, באמצעות השכל שלו. ואם השכל טועה, אז אין שום משמעות לאימות שהאדם עושה בשכל שלו. ותמיד יכול להיות שהשכל עצמו טועה. ולכן לא ניתן לאמת באמצעות השכל, את המסקנות של השכל עצמו. ולכן, כל האמיתות של האדם, הן נכונות רק באופן סובייקטיבי בלבד.
וכאשר האדם מתבונן בדבר הזה, וכאשר האדם בוחר (ואיך הוא בוחר ובמה תלויה הבחירה שלו?), שלא להזדהות עם שום רעיון שאינו נכון באופן מוחלט, על ידי זה האדם לא מזדהה עם שום רעיון כלשהו. כי כל רעיון, יכול להיות שהוא אינו נכון. ולא ניתן להוכיח שום דבר באופן מוחלט. וכאשר האדם באופן מוחלט, לא מזדהה עם שום דבר אפשרי, דהיינו, כאשר האדם נותן 100% מעצמו, ובכל כוחו הוא מחפש את המוחלט, ולא נאחז בשום דבר שהוא רק אפשרי, על ידי זה ממילא האדם מתחבר למחויב המציאות. עד שאפילו קיומו הנפרד של האדם, גם הוא נעלם לגמרי.
כי גם קיומו של האדם, הוא רק אפשרי המציאות. כי הוא אפשרי, רק כאשר יש הפרדה בין האדם לבין שאר הדברים. אך האדם יכול גם שלא להיות קיים. ויכול להיות, שאין הפרדה בין האדם לבין שאר הדברים, שאז האדם לא קיים כנפרד כלל. וכאשר האדם מתחבר כל כולו אל המוחלט, על ידי זה גם חווית הקיום הנפרד שלו, גם היא נעלמת.
וכאשר האדם מתחבר כל כולו אל המוחלט, דהיינו, כאשר האדם מרחיק את עצמו בכל כוחו, מהזדהות עם כל דבר שקיומו הוא רק אפשרי, שאז ממילא האדם מתחבר אל המחויב, על ידי זה, כל הנפרדות של האדם נעלמת, ונשארת רק חוסר ידיעה אחת. דהיינו, ידיעה אחת של כל הנפרדות כולה כישות אחת. ואז אין שום טוב ורע כלל, אלא רק שלמות אחת, כישות אחת.
כי כאשר האדם מרחיק מעצמו את כל המחשבות שהן אינן נכונות באופן מוחלט, דהיינו, כל מחשבה שהיא. כי שום מחשבה, קיומה הוא לא מחויב, אלא קיומה הוא רק אפשרי. כי כל מחשבה, ניתן לחשוב על ההפך שלה. וכל מחשבה, ניתן לחשוב על מחשבה אחרת, ששונה ונפרדת ממנה. ולכן, שום מחשבה, קיומה אינו מוכרח, אלא רק אפשרי בלבד. וכאשר האדם לא חושב על שום דבר שהוא רק אפשרי המציאות להיות אמת, אלא הוא מחויב המציאות להיות אמת, על ידי זה האדם מתאחד עם "שום דבר", שרק הוא מחויב המציאות.
ובפועל, מי שרוצה להתאחד עם המציאות, צריך לשים לב לכך, שהוא לא מאמין כלל, ושאין לו שום אמונה כלל. כי האמונה אפשרית, רק בדבר שקיומו הוא אפשרי בלבד. כי כאשר דבר, יכול להיות נכון ויכול גם לא להיות נכון, דהיינו, אפשרי המציאות בלבד, אז שייך להאמין שהדבר הזה הוא אכן נכון או לא נכון. אך כאשר האדם לא מזדהה עם שום רעיון אפשרי, על ידי זה לא שייכת שום אמונה כלל.
וכל הזדהות של האדם, היא אמונה. כי האדם מזדהה ומתייחס אל הדבר האפשרי, כאילו הוא היה מחויב. ובלי אמונה, לא היה ניתן להתייחס אל אפשרי המציאות, כאל מחויב המציאות. והאמונה, היא מאפשרת להתייחס אל האפשרי, כאל מחויב. שהאדם מאמין שהדבר הוא נכון, למרות, שלא מחויב שכך היא האמת האובייקטיבית, שאותה לא ניתן להשיג בצורה מוגדרת.
וכאשר האדם שומע לדוגמה איזה משפט, והאדם מאמין שהפירוש שהוא מבין את המשפט הזה, הוא אכן האמת. והאדם שוכח, שבאמת הפירוש שהוא מבין את הדבר, הוא רק אפשרי המציאות בלבד להיות נכון, אך לא מחויב שהוא אכן כך, על ידי זה האדם מאמין, והופך את האפשרי למחויב. שהאדם חושב, שהפירוש וההבנה שלו, שהיא רק אפשרית להיות נכונה, היא נדמית לו, כאילו היא אכן מחויבת להיות נכונה.
ובכל פעם ופעם, שהאדם לוקח רעיון כלשהו, שהוא רק סובייקטיבי בלבד, והאדם מתייחס אליו, כאילו הוא היה נכון בצורה אובייקטיבית, הרי שזו אמונה, שבה האדם הופך את האפשרי למחויב.
וכאשר האדם הופך את האפשרי למחויב, על ידי זה נוצרת נפרדות של טוב ורע.
כי כאשר האדם לא מזדהה עם שום דבר שקיומו הוא רק אפשרי בלבד, על ידי זה אין שום קיום לשום צורה נפרדת. כי שום צורה, קיומה אינו מחויב המציאות. כי קיים, גם ההעדר שלה. ורק במהות המציאות, שאין שם שום צורה כלל, אלא רק הוויה וישות אחת, רק שם הקיום הוא מחויב. וכאשר האדם לא מזדהה עם שום דבר שלא מוכרח שהוא יהיה קיים, על ידי זה האדם לא מזדהה עם שום דבר. או במילים אחרות, האדם מזדהה עם "שום דבר". ובכלום / שום דבר, אין טוב ורע.
אך כאשר האדם מזדהה עם אפשרי המציאות והופך אותו למחויב, על ידי זה נוצרת האפשרות לקיומן של ישויות שונות, שקיומן אינו מחויב אלא רק אפשרי בלבד. ואז יש אפשרות של טוב ושל רע.
כגון לדוגמה, אדם, שמבחינתו, כדי שהוא יהיה מאושר, מחויב המציאות שהוא יהיה בריא. שמצד האמת, הבריאות של האדם, היא דבר שקיומו הוא רק אפשרי המציאות בלבד. שאפשרי שהאדם יהיה בריא, ואפשרי גם, שהאדם לא יהיה בריא. כי לא מחויב המציאות, שהאדם תמיד יהיה בריא. והאושר של האדם, הוא קיים בנפרד מהבריאות של האדם. והאדם יכול להיות מאושר, גם כאשר הוא בריא וגם כאשר הוא אינו בריא.
כי הבריאות של האדם, לא מחייבת את האושר של האדם. כי האדם יכול להיות בריא, ועדיין לא להיות מאושר. והאדם יכול להיות מאושר, גם כאשר הוא לא בריא. והאושר והבריאות של האדם, אלו שני דברים שונים, שקיומם לא מחייב אחד את השני. ולמרות שאולי בד"כ נראה, שהאדם מאושר יותר כאשר הוא בריא, הרי שהאושר של האדם, לא תלוי בבריאות שלו.
ונמצא אם כן, כי האושר של האדם, לא תלוי באופן מחויב, בבריאות שלו. והבריאות של האדם, היא רק אפשרית בלבד. ומצד האמת, האדם יכול להיות מאושר, כאשר הוא בריא, וגם כאשר הוא חולה, בדיוק באופן שווה.
אך, כאשר האדם הופך את האפשרי למחויב, דהיינו, כאשר האדם מתייחס אל המצב הבריאותי שלו, שהוא רק אפשרי, כאל דבר שהוא מחויב. דהיינו, כאשר האדם חושב לעצמו, שמחויב המציאות שהוא יהיה בריא, ושמחויב המציאות שהוא יהיה בריא, כדי שהוא יהיה מאושר, שאז בעצם האדם הופך את האפשרי למחויב. כי לא מחויב שהוא יהיה בריא, וגם לא מחויב שהאדם יהיה בריא, כדי שהוא יהיה מאושר. וכאשר האדם מחייב את האפשרי, שהאדם חושב שמוכרח שהוא יהיה בריא, כדי להיות מאושר, על ידי זה נוצר טוב ורע.
כי מי שלא יזדהה עם שום דבר אפשרי, הוא יעבור לעולם שכולו אחד, עולם שאין בו טוב ורע. כי שום דבר, קיומו הוא לא מחויב. וגם האושר של האדם, גם קיומו לא באמת תלוי בשום דבר שיש בעולם. כי מצד האמת, האדם יכול להיות מאושר בכל מצב, אם הוא רק ירצה אותו. ומי שלא יאחז בשום דבר אפשרי, ולא ירצה באופן מחויב, שום דבר שקיומו הוא רק אפשרי, על ידי זה לא יהיה לו רע כלל.
כי רע, הוא כאשר האדם רוצה באופן מחויב, שיקרה דבר שקיומו הוא רק אפשרי. כגון, כאשר האדם רוצה להיות בריא, דווקא באופן מחויב. למרות שבאמת, לא מחויב המציאות שהוא יהיה בריא, אלא זו רק אפשרות בלבד. וכאשר האדם מתעקש, שהמציאות תהיה דווקא כרצונו, על ידי זה נוצר סבל. כי שום צורת מציאות, היא אינה מחויבת. וכאשר האדם רוצה באופן מחויב, שהמציאות תהיה בצורה כזו או אחרת, על ידי זה נוצר סבל.
אך מי שיתייחס אל המציאות כפי מה שהיא, הוא ירצה שיהיה באופן מחויב, רק את מה שקיומו הוא באמת מחויב, דהיינו, שום דבר. כי רק השום דבר (= קיומה של המציאות ללא כל הגדרה), רק הוא, קיומו מחויב, והוא תמיד קיים. וכאשר האדם רוצה כל כולו באופן מחויב, ששום דבר יהיה קיים, אז תמיד רצונו מלא.
וכאשר האדם מתייחס אל כל הצורות, כאל אפשרי בלבד. דהיינו, שהאדם לא רוצה...
וא"כ מהו הדבר, שקיומו הוא מחויב המציאות, ומה מחויב שיהיה קיים? תשובה: שום דבר. כי כל דבר, קיומו הוא רק אפשרי. ורק הכלום / שום דבר, רק הוא מחויב להיות קיים. שגם העדר הקיום שלו, גם הוא זהה לקיום שלו. כי גם האין כלום, גם הוא זהה ליש כלום. וכאשר גם ההעדר של הדבר, זהה לדבר עצמו, אז ורק אז, קיומו הוא מחויב. ומנקודת מבט נוספת, גם הכלום, קיומו הוא לא מחויב, כי יש גם את מה שאינו כלום. וא"כ שום דבר ממש לא מחויב וכולי.
וכאשר האדם הופך את האפשרי למחויב, על ידי זה נוצרת נפרדות של טוב ורע. שהיא גם טובה מאוד, אך גם רעה מאוד.
והעניין הוא, כי שום דבר, אינו מחויב כלל. וכל דבר בעולם, תמיד ניתן לשאול, אולי ההפך שלו הוא הנכון?! וכאשר האדם חושב על איזה דבר, וכאשר האדם מבין איזה דבר, הרי שכל ההבנות של האדם, הן רק אפשרי המציאות, אך אף אחת מהן, היא אינה מחויבת המציאות.
כי כל אמת שאליה מגיע האדם, תמיד ניתן לשאול, אולי ההפך שלה הוא הנכון?! כי כל הידיעות של האדם, כולן תלויות בשכל של האדם. ותמיד ניתן להטיל ספק ולשאול, אולי השכל עצמו טועה לגמרי?! ואולי כל המסקנות של השכל, כולן שגויות לגמרי?!
וכאשר האדם בוחר להתחבר אל האמת המוחלטת, דהיינו, שהאדם לא מזדהה עם שום רעיון שהוא אינו נכון באופן מוחלט, על ידי זה, האדם משחרר את כל האחיזה שלו בכל הצורות השונות, והאדם אוחז בשום דבר. כי כל מחשבה שיש לאדם, אמיתותה היא רק אפשרי המציאות. כי יכול להיות שהיא אמת, ויכול להיות שהיא שקר.
והאדם לא יכול להיות בטוח, האם דעתו היא אמת אובייקטיבית, או שמא דעתו היא רק אמת סובייקטיבית בלבד. כי אין לאדם שום דרך אובייקטיבית, לאמת באופן אובייקטיבי את הידיעות שלו. כי האדם מאמת את הידיעות שלו, באמצעות השכל שלו. ואם השכל טועה, אז אין שום משמעות לאימות שהאדם עושה בשכל שלו. ותמיד יכול להיות שהשכל עצמו טועה. ולכן לא ניתן לאמת באמצעות השכל, את המסקנות של השכל עצמו. ולכן, כל האמיתות של האדם, הן נכונות רק באופן סובייקטיבי בלבד.
וכאשר האדם מתבונן בדבר הזה, וכאשר האדם בוחר (ואיך הוא בוחר ובמה תלויה הבחירה שלו?), שלא להזדהות עם שום רעיון שאינו נכון באופן מוחלט, על ידי זה האדם לא מזדהה עם שום רעיון כלשהו. כי כל רעיון, יכול להיות שהוא אינו נכון. ולא ניתן להוכיח שום דבר באופן מוחלט. וכאשר האדם באופן מוחלט, לא מזדהה עם שום דבר אפשרי, דהיינו, כאשר האדם נותן 100% מעצמו, ובכל כוחו הוא מחפש את המוחלט, ולא נאחז בשום דבר שהוא רק אפשרי, על ידי זה ממילא האדם מתחבר למחויב המציאות. עד שאפילו קיומו הנפרד של האדם, גם הוא נעלם לגמרי.
כי גם קיומו של האדם, הוא רק אפשרי המציאות. כי הוא אפשרי, רק כאשר יש הפרדה בין האדם לבין שאר הדברים. אך האדם יכול גם שלא להיות קיים. ויכול להיות, שאין הפרדה בין האדם לבין שאר הדברים, שאז האדם לא קיים כנפרד כלל. וכאשר האדם מתחבר כל כולו אל המוחלט, על ידי זה גם חווית הקיום הנפרד שלו, גם היא נעלמת.
וכאשר האדם מתחבר כל כולו אל המוחלט, דהיינו, כאשר האדם מרחיק את עצמו בכל כוחו, מהזדהות עם כל דבר שקיומו הוא רק אפשרי, שאז ממילא האדם מתחבר אל המחויב, על ידי זה, כל הנפרדות של האדם נעלמת, ונשארת רק חוסר ידיעה אחת. דהיינו, ידיעה אחת של כל הנפרדות כולה כישות אחת. ואז אין שום טוב ורע כלל, אלא רק שלמות אחת, כישות אחת.
כי כאשר האדם מרחיק מעצמו את כל המחשבות שהן אינן נכונות באופן מוחלט, דהיינו, כל מחשבה שהיא. כי שום מחשבה, קיומה הוא לא מחויב, אלא קיומה הוא רק אפשרי. כי כל מחשבה, ניתן לחשוב על ההפך שלה. וכל מחשבה, ניתן לחשוב על מחשבה אחרת, ששונה ונפרדת ממנה. ולכן, שום מחשבה, קיומה אינו מוכרח, אלא רק אפשרי בלבד. וכאשר האדם לא חושב על שום דבר שהוא רק אפשרי המציאות להיות אמת, אלא הוא מחויב המציאות להיות אמת, על ידי זה האדם מתאחד עם "שום דבר", שרק הוא מחויב המציאות.
ובפועל, מי שרוצה להתאחד עם המציאות, צריך לשים לב לכך, שהוא לא מאמין כלל, ושאין לו שום אמונה כלל. כי האמונה אפשרית, רק בדבר שקיומו הוא אפשרי בלבד. כי כאשר דבר, יכול להיות נכון ויכול גם לא להיות נכון, דהיינו, אפשרי המציאות בלבד, אז שייך להאמין שהדבר הזה הוא אכן נכון או לא נכון. אך כאשר האדם לא מזדהה עם שום רעיון אפשרי, על ידי זה לא שייכת שום אמונה כלל.
וכל הזדהות של האדם, היא אמונה. כי האדם מזדהה ומתייחס אל הדבר האפשרי, כאילו הוא היה מחויב. ובלי אמונה, לא היה ניתן להתייחס אל אפשרי המציאות, כאל מחויב המציאות. והאמונה, היא מאפשרת להתייחס אל האפשרי, כאל מחויב. שהאדם מאמין שהדבר הוא נכון, למרות, שלא מחויב שכך היא האמת האובייקטיבית, שאותה לא ניתן להשיג בצורה מוגדרת.
וכאשר האדם שומע לדוגמה איזה משפט, והאדם מאמין שהפירוש שהוא מבין את המשפט הזה, הוא אכן האמת. והאדם שוכח, שבאמת הפירוש שהוא מבין את הדבר, הוא רק אפשרי המציאות בלבד להיות נכון, אך לא מחויב שהוא אכן כך, על ידי זה האדם מאמין, והופך את האפשרי למחויב. שהאדם חושב, שהפירוש וההבנה שלו, שהיא רק אפשרית להיות נכונה, היא נדמית לו, כאילו היא אכן מחויבת להיות נכונה.
ובכל פעם ופעם, שהאדם לוקח רעיון כלשהו, שהוא רק סובייקטיבי בלבד, והאדם מתייחס אליו, כאילו הוא היה נכון בצורה אובייקטיבית, הרי שזו אמונה, שבה האדם הופך את האפשרי למחויב.
וכאשר האדם הופך את האפשרי למחויב, על ידי זה נוצרת נפרדות של טוב ורע.
כי כאשר האדם לא מזדהה עם שום דבר שקיומו הוא רק אפשרי בלבד, על ידי זה אין שום קיום לשום צורה נפרדת. כי שום צורה, קיומה אינו מחויב המציאות. כי קיים, גם ההעדר שלה. ורק במהות המציאות, שאין שם שום צורה כלל, אלא רק הוויה וישות אחת, רק שם הקיום הוא מחויב. וכאשר האדם לא מזדהה עם שום דבר שלא מוכרח שהוא יהיה קיים, על ידי זה האדם לא מזדהה עם שום דבר. או במילים אחרות, האדם מזדהה עם "שום דבר". ובכלום / שום דבר, אין טוב ורע.
אך כאשר האדם מזדהה עם אפשרי המציאות והופך אותו למחויב, על ידי זה נוצרת האפשרות לקיומן של ישויות שונות, שקיומן אינו מחויב אלא רק אפשרי בלבד. ואז יש אפשרות של טוב ושל רע.
כגון לדוגמה, אדם, שמבחינתו, כדי שהוא יהיה מאושר, מחויב המציאות שהוא יהיה בריא. שמצד האמת, הבריאות של האדם, היא דבר שקיומו הוא רק אפשרי המציאות בלבד. שאפשרי שהאדם יהיה בריא, ואפשרי גם, שהאדם לא יהיה בריא. כי לא מחויב המציאות, שהאדם תמיד יהיה בריא. והאושר של האדם, הוא קיים בנפרד מהבריאות של האדם. והאדם יכול להיות מאושר, גם כאשר הוא בריא וגם כאשר הוא אינו בריא.
כי הבריאות של האדם, לא מחייבת את האושר של האדם. כי האדם יכול להיות בריא, ועדיין לא להיות מאושר. והאדם יכול להיות מאושר, גם כאשר הוא לא בריא. והאושר והבריאות של האדם, אלו שני דברים שונים, שקיומם לא מחייב אחד את השני. ולמרות שאולי בד"כ נראה, שהאדם מאושר יותר כאשר הוא בריא, הרי שהאושר של האדם, לא תלוי בבריאות שלו.
ונמצא אם כן, כי האושר של האדם, לא תלוי באופן מחויב, בבריאות שלו. והבריאות של האדם, היא רק אפשרית בלבד. ומצד האמת, האדם יכול להיות מאושר, כאשר הוא בריא, וגם כאשר הוא חולה, בדיוק באופן שווה.
אך, כאשר האדם הופך את האפשרי למחויב, דהיינו, כאשר האדם מתייחס אל המצב הבריאותי שלו, שהוא רק אפשרי, כאל דבר שהוא מחויב. דהיינו, כאשר האדם חושב לעצמו, שמחויב המציאות שהוא יהיה בריא, ושמחויב המציאות שהוא יהיה בריא, כדי שהוא יהיה מאושר, שאז בעצם האדם הופך את האפשרי למחויב. כי לא מחויב שהוא יהיה בריא, וגם לא מחויב שהאדם יהיה בריא, כדי שהוא יהיה מאושר. וכאשר האדם מחייב את האפשרי, שהאדם חושב שמוכרח שהוא יהיה בריא, כדי להיות מאושר, על ידי זה נוצר טוב ורע.
כי מי שלא יזדהה עם שום דבר אפשרי, הוא יעבור לעולם שכולו אחד, עולם שאין בו טוב ורע. כי שום דבר, קיומו הוא לא מחויב. וגם האושר של האדם, גם קיומו לא באמת תלוי בשום דבר שיש בעולם. כי מצד האמת, האדם יכול להיות מאושר בכל מצב, אם הוא רק ירצה אותו. ומי שלא יאחז בשום דבר אפשרי, ולא ירצה באופן מחויב, שום דבר שקיומו הוא רק אפשרי, על ידי זה לא יהיה לו רע כלל.
כי רע, הוא כאשר האדם רוצה באופן מחויב, שיקרה דבר שקיומו הוא רק אפשרי. כגון, כאשר האדם רוצה להיות בריא, דווקא באופן מחויב. למרות שבאמת, לא מחויב המציאות שהוא יהיה בריא, אלא זו רק אפשרות בלבד. וכאשר האדם מתעקש, שהמציאות תהיה דווקא כרצונו, על ידי זה נוצר סבל. כי שום צורת מציאות, היא אינה מחויבת. וכאשר האדם רוצה באופן מחויב, שהמציאות תהיה בצורה כזו או אחרת, על ידי זה נוצר סבל.
אך מי שיתייחס אל המציאות כפי מה שהיא, הוא ירצה שיהיה באופן מחויב, רק את מה שקיומו הוא באמת מחויב, דהיינו, שום דבר. כי רק השום דבר (= קיומה של המציאות ללא כל הגדרה), רק הוא, קיומו מחויב, והוא תמיד קיים. וכאשר האדם רוצה כל כולו באופן מחויב, ששום דבר יהיה קיים, אז תמיד רצונו מלא.
וכאשר האדם מתייחס אל כל הצורות, כאל אפשרי בלבד. דהיינו, שהאדם לא רוצה...
050-3331-331