דיון מעניין...

בתפישה שלי הצחוק מבטא פורקן ושחרור ממתח, שמגיע לאחר שהתרחש משהו פתאומי.

עצם ההפתעה, בין אם זה בבדיחה או באירוע שהיה בלתי צפוי, גורם לך להיכנס לחלקיק שניה למתח שבסופו של דבר משתחרר בצורה של צחוק.

השכל, שמקובע בתבניות חשיבה שבלוניות, מופרע ע"י אירוע בלתי צפוי ובלתי הגיוני, ומשום שלשכל לוקח זמן לעכל את האירוע (כי הרי זה נקלט כמשהו חדש לחלוטין) נוצר מתח שמסתיים בו ברגע שהשכל החליט האם זה לחיוב או לשלילה.

במידה והשכל תופש את הדבר המפתיע כחיובי (או לא שלילי) - המתח משתחרר ונוצר צחוק שעוצמתו נגזרת מכמות המתח שהצטבר. (שגודלו תלוי בתפישת השכל עד כמה האירוע הוא בלתי הגיוני ומפתיע)

אבל ברגע שהשכל מבין שהשינוי הפתאומי במציאות הוא דוקא שלילי, התוצאה בסופו של המתח תהיה אכזבה.

לכן להבנתי ההפך מצחוק הוא לא בהכרח רצינות אלא אכזבה (תדהמה, שוק וכו').

לדוגמא שתי קבוצות כדורגל שמשחקות אחת נגד השניה ושתיהן מאמינות ומקוות (מתוך ציפייה ריאלית) לנצחון.

נניח וקבוצה אחת כובשת גול בדקה האחרונה של המשחק... אין ספק ששחקניה יחוו רגעים של צחוק עז

ולעומתם שחקני היריבה אכזבה מרה (שוב, תלוי עד כמה המשחק חשוב ועד כמה ההתרחשות קרתה באופן מפתיע עפ"י תפישת השחקנים והקהל).

דוגמא נוספת: אתה מגיע לרכבך ומתאכזב למצוא דו"ח חניה על גבי השמשה, אבל אם יתברר לך שלא מדובר בדו"ח אלא בסתם פלייר פירסומי, תנשום לרווחה והאכזבה תהפוך לצחוק.

כמובן שבבדיחות הציפייה היא מראש למשהו מצחיק (דבר לא הגיוני ומפתיע ברצף הסיפור) אבל בדיחה שסופרה יותר מפעם פעמיים... כבר לא מצחיקה יותר כי אפקט ההפתעה נגמר... אעפ"י שיש אנשים שצוחקים מאותה בדיחה שלושים פעם...

עוד דבר שבא מהחוויה שלי, לפעמים ישנה אכזבה מתרחיש לא רצוי שקורה בחיים ולפעמים האכזבה הולכת וגדלה עד שבסופה קורה שכבר אי אפשר לסבול יותר את האכזבה ואז מופיע צחוק גדול ומשחרר...

שאלה: מדוע אלכוהול גורם לי לצחוק הרבה יותר?

האם זו תפישת המציאות המשתנה, או רפלקס גופני בלבד?

(בין הפותרים נכונה יוגרל שעון קוקייה יד שנייה במצב טוב)

לעמוד 2 דקות מבחינתי זה לעצור לרגע את שטף החיים הרגיל ולהתייחד עם זכר הנופלים.

לא בהיבט של לעשות "כבוד" לנפטרים, אלא כדי שנזכור כולנו שיש מי שנתן בדמו למען חיי כולנו, ולכן אל לנו לקחת הכל כמובן מליו. בעיניי זאת מסורת יפה לכשלעצמה, אעפ"י שאני באופן אישי לא מתחבר לאבלות שאופפת את היום הזה. לתת כבוד למשפחות, לעשות חשבון נפש ולהמשיך הלאה, לא יותר מזה.

הייתי כמובן שמח יותר לו היינו מקדישים 2 דקות בשנה לעצור ולחשוב למה עדיין אנחנו במצב של מלחמה ומה היו מעשינו במשך השנה למען השגת שלום.

בנוגע לנושא על עם ישראל ומתן תורה מאוד התחברתי.

רק בזמן האחרון אני מתחיל לזוז מהקיבעון השתול בי (וכנראה בכולנו) שאנחנו העם הנבחר.

מי יודע, אולי כל הצרות והנוראות באות אלינו מהתפישה השגויה והמתנשאת שאנחנו מעל כולם.

מצד אחד עם ישראל שרד אלפי שנים ועבר אינספור מכשולים, כך שלכאורה יש כוח שדואג לכך.

מצד שני עם ישראל סובל אלפי שנים, האם אותו כוח אחראי גם לכך? ולמה אנחנו עדיין מתפארים בו?

מזכיר לי את מה שקרה בזמן ההתנתקות, כאשר מתנחלים רבים האמינו בכל ליבם שההתנתקות לא תצא לפועל בסופו של דבר, כי ה' לא ייתן שזה יקרה. הם ממש האמינו שמשהו ישתבש ברגע האחרון אבל לצערם הם התבדו.

השאלה האם יש הבדל בין 2 סוגי החוויות?

אצלי היו רגעים במהלך החיים שנדמו (כמו שאליעד מתאר אותם) כרגעים של התמזגות.

כנראה זמנים עם כמות גדולה של שלווה שהתודעה מפסיקה להיות עסוקה בעצמה והיא משתחררת ומתמזגת עם המציאות. השאלה שוב, האם זו תחושה פחות עילאית מהתחושה שלגמרי אין אני ואין שכל ואתה מתמזג לגמרי עם כל היקום ושהיש והאין הם אחד וכו', או שדוקא ההתמזגות העכשיוית עם המציאות, היא היא הדבר האמיתי.

מההבנה החלקית שלי

מנקודת מבטה של האחדות אין בכלל נפרדות, היא לא קיימת, היא לא מציאותית.

מצד הנפרדות האחדות בלתי נתפשת, בלתי מוגדרת, בלתי סבירה.

אך מצד האמת (אולי) האחדות המושלמת (מושלמת בשלמות) והנפרדות המושלמת הם בעצם אותו הדבר.

דהיינו שאחדות שווה לנפרדות ואין בינהם שום הבדל בכלל והם שונות לחלוטין אחת מהשניה באותו זמן.