חמשת החושים, איך עובד המוח? חוש הראיה, חוש השמיעה, ניסוי מדעי, משחקי מוח, נשיונל גאוגרפיק, ניתוח תהליך, מהירות תגובה, איך המוח חושב?
האם המוח מגיב מהר יותר לגירוי ראייתי או שמיעתי?
אליעד כהן מסביר את הנושא של מהירות תגובה לגירויים של חוש הראייה לעומת חוש השמיעה, תוך התבססות על ניסוי שהוצג בתוכנית "משחקי מוח" בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. בניסוי ניסו לבדוק האם אנשים מגיבים מהר יותר לגירוי חזותי (ראייה) או לגירוי שמיעתי (שמיעה). לצורך כך, הושיבו אדם על כיסא, מאחוריו צפצפה ומולו דגל. כשהצפצפה הופעלה, האדם היה צריך לקום מיידית, וכאשר הדגל זז מולו, הוא היה צריך לקום גם כן. הפעולות צולמו והושוו כדי למדוד איזו תגובה הייתה מהירה יותר.
אליעד מתאר את הניסוי ומצביע על כמה בעיות אפשריות בשיטה שבה בוצע. למשל, בתגובה לשמיעה היה ברור מתי בדיוק האדם צריך לפעול, משום שהצפצוף הוא אירוע ברור ומיידי. לעומת זאת, בתגובה לראייה, האדם לא תמיד ידע מתי בדיוק עליו לפעול - האם כשהדגל מתחיל לזוז או כשהוא מגיע לנקודה מסוימת? בנוסף, בדיקת הראייה הייתה בעייתית מכיוון שהדגל הוצב קרוב מאוד לפנים, מה שגרם לנבדק להסס ולא להגיב מידית מחשש לפגיעה.
עוד כשלים בניסוי שאליעד מציין הם הסדר שבו נערכו הבדיקות, מכיוון שאם בדיקת השמיעה נעשתה ראשונה, הנבדק היה יכול להיות עייף יותר בבדיקה השנייה. כמו כן, הוא מציין כי גורמים אישיים כמו גיל, עייפות ופציעות יכולים להשפיע מאוד על זמני התגובה, ולכן התוצאות אינן חד - משמעיות ואינן מייצגות בהכרח את כל בני האדם.
למה משתמשים באזעקות קוליות ולא באזעקות חזותיות במצבי חירום?
אליעד כהן מסביר מדוע לרוב משתמשים באזעקות קוליות במצבי סכנה או חירום ולא באזעקות חזותיות. אזעקה קולית מתאימה יותר למצבים שבהם אנשים לא מסתכלים לכיוון מסוים, או נמצאים במצב שינה. אדם אינו יכול לראות סימן ויזואלי אם עיניו סגורות, אך הוא תמיד יכול לשמוע. מסיבה זו, אזעקות קוליות הן יותר אפקטיביות להעברת מסרים דחופים במצבים כאלה.
עם זאת, אליעד מציין שזו אינה הוכחה לכך שהשמיעה תמיד מהירה או אפקטיבית יותר מהראייה. למשל, אדם שנמצא בכביש יגיב פעמים רבות מהר יותר למראה של רכב מתקרב לעברו מאשר לצליל שהוא עשוי לשמוע, מכיוון שלעתים הרכב יהיה עדיין רחוק מדי מכדי להישמע.
באיזה חוש אנשים מאמינים יותר - ראייה או שמיעה?
אליעד כהן מעלה שאלה נוספת: האם אנשים נוטים לסמוך יותר על מה שהם רואים או על מה שהם שומעים? הוא מביא כדוגמה מצב שבו אדם שומע ילד בוכה לעומת מצב שבו הוא רואה ילד שנפצע. בדרך כלל אנשים נוטים להאמין יותר למה שהם רואים במו עיניהם, כי המוח האנושי תופס מידע ויזואלי כמדויק יותר. עם זאת, יש מצבים שבהם דווקא השמיעה היא שמשכנעת יותר, במיוחד כשהמראה אינו ברור או חד משמעי. לכן, הוא מדגיש שאין כלל מוחלט באיזה חוש אנשים מאמינים יותר, אלא שהדבר תלוי מאוד בסיטואציה ובמידת הבהירות של המידע המגיע מכל חוש.
מה הבעיות המרכזיות בניסוי תגובה חושית וכיצד ניתן היה לשפר אותו?
אליעד מדגיש כמה בעיות מרכזיות שגרמו לניסוי להיות לא מדויק ולא מייצג:
אליעד כהן מסביר את הנושא של מהירות תגובה לגירויים של חוש הראייה לעומת חוש השמיעה, תוך התבססות על ניסוי שהוצג בתוכנית "משחקי מוח" בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. בניסוי ניסו לבדוק האם אנשים מגיבים מהר יותר לגירוי חזותי (ראייה) או לגירוי שמיעתי (שמיעה). לצורך כך, הושיבו אדם על כיסא, מאחוריו צפצפה ומולו דגל. כשהצפצפה הופעלה, האדם היה צריך לקום מיידית, וכאשר הדגל זז מולו, הוא היה צריך לקום גם כן. הפעולות צולמו והושוו כדי למדוד איזו תגובה הייתה מהירה יותר.
אליעד מתאר את הניסוי ומצביע על כמה בעיות אפשריות בשיטה שבה בוצע. למשל, בתגובה לשמיעה היה ברור מתי בדיוק האדם צריך לפעול, משום שהצפצוף הוא אירוע ברור ומיידי. לעומת זאת, בתגובה לראייה, האדם לא תמיד ידע מתי בדיוק עליו לפעול - האם כשהדגל מתחיל לזוז או כשהוא מגיע לנקודה מסוימת? בנוסף, בדיקת הראייה הייתה בעייתית מכיוון שהדגל הוצב קרוב מאוד לפנים, מה שגרם לנבדק להסס ולא להגיב מידית מחשש לפגיעה.
עוד כשלים בניסוי שאליעד מציין הם הסדר שבו נערכו הבדיקות, מכיוון שאם בדיקת השמיעה נעשתה ראשונה, הנבדק היה יכול להיות עייף יותר בבדיקה השנייה. כמו כן, הוא מציין כי גורמים אישיים כמו גיל, עייפות ופציעות יכולים להשפיע מאוד על זמני התגובה, ולכן התוצאות אינן חד - משמעיות ואינן מייצגות בהכרח את כל בני האדם.
למה משתמשים באזעקות קוליות ולא באזעקות חזותיות במצבי חירום?
אליעד כהן מסביר מדוע לרוב משתמשים באזעקות קוליות במצבי סכנה או חירום ולא באזעקות חזותיות. אזעקה קולית מתאימה יותר למצבים שבהם אנשים לא מסתכלים לכיוון מסוים, או נמצאים במצב שינה. אדם אינו יכול לראות סימן ויזואלי אם עיניו סגורות, אך הוא תמיד יכול לשמוע. מסיבה זו, אזעקות קוליות הן יותר אפקטיביות להעברת מסרים דחופים במצבים כאלה.
עם זאת, אליעד מציין שזו אינה הוכחה לכך שהשמיעה תמיד מהירה או אפקטיבית יותר מהראייה. למשל, אדם שנמצא בכביש יגיב פעמים רבות מהר יותר למראה של רכב מתקרב לעברו מאשר לצליל שהוא עשוי לשמוע, מכיוון שלעתים הרכב יהיה עדיין רחוק מדי מכדי להישמע.
באיזה חוש אנשים מאמינים יותר - ראייה או שמיעה?
אליעד כהן מעלה שאלה נוספת: האם אנשים נוטים לסמוך יותר על מה שהם רואים או על מה שהם שומעים? הוא מביא כדוגמה מצב שבו אדם שומע ילד בוכה לעומת מצב שבו הוא רואה ילד שנפצע. בדרך כלל אנשים נוטים להאמין יותר למה שהם רואים במו עיניהם, כי המוח האנושי תופס מידע ויזואלי כמדויק יותר. עם זאת, יש מצבים שבהם דווקא השמיעה היא שמשכנעת יותר, במיוחד כשהמראה אינו ברור או חד משמעי. לכן, הוא מדגיש שאין כלל מוחלט באיזה חוש אנשים מאמינים יותר, אלא שהדבר תלוי מאוד בסיטואציה ובמידת הבהירות של המידע המגיע מכל חוש.
מה הבעיות המרכזיות בניסוי תגובה חושית וכיצד ניתן היה לשפר אותו?
אליעד מדגיש כמה בעיות מרכזיות שגרמו לניסוי להיות לא מדויק ולא מייצג:
- הנבדקים...
- איך המוח מגיב לגירויים?
- האם הראייה מהירה יותר מהשמיעה?
- למה משתמשים באזעקות קוליות?
- מה משפיע על מהירות תגובה במוח?
- באיזה חוש אנשים מאמינים יותר?
האם המוח מגיב מהר יותר לחוש הראייה או השמיעה?
אליעד כהן מסביר את השאלה האם המוח האנושי מגיב מהר יותר לגירוי חזותי או לגירוי שמיעתי. הוא נותן דוגמה לניסוי מדעי שנועד לבדוק זאת, כפי שהוצג בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק בתוכנית "משחקי מוח". מטרת הניסוי הייתה לבדוק מהירות תגובה של אנשים לאותות שמיעה וראייה, ולבחון איזה חוש מפעיל תגובה מהירה יותר במוח.
בניסוי המדעי שהוזכר, הושיבו אדם על כיסא וביצעו שני סוגים של בדיקות. תחילה הושמעה לו צפצפה מאחוריו, ובכל פעם שהצפצפה התחילה לפעול, האדם היה צריך לקום מיד. לאחר מכן, הציבו מול עיניו דגל, וכשהדגל החל לזוז הוא היה צריך לקום. את שני המצבים הללו צילמו בווידאו ולאחר מכן השוו את זמני התגובה של האדם לשני הגירויים.
אליעד כהן מתאר את תהליך הניסוי ומצביע על מספר בעיות וכשלים אפשריים בשיטה שבה נעשה המחקר. למשל, בניסוי של חוש השמיעה, האדם ידע בדיוק מתי לפעול כי נאמר לו לקום מיד ברגע שהצפצפה מתחילה. לכן התגובה לשמיעה הייתה מהירה וברורה. לעומת זאת, בניסוי של חוש הראייה, האדם היה צריך לראות תנועה של דגל שמוצב ממש מול פניו. מצב זה בעייתי כי כאשר הדגל היה קרוב לפנים, האדם לא יכול היה להגיב מיידית משום שהוא חיכה לסימן ברור ומדויק יותר של תחילת התנועה. אליעד מציין שהניסוי לא הוגדר בבירור - האם להגיב ברגע שהדגל מתחיל לזוז, או כאשר הוא נמצא בנקודה מסוימת.
עוד בעיות שאליעד כהן מתייחס אליהן כוללות את סדר הבדיקות, משום שאם ביצעו תחילה בדיקת שמיעה ולאחר מכן בדיקת ראייה, האדם יכול היה להיות עייף יותר בשלב השני של הניסוי, וכך להטות את התוצאות. הוא מוסיף שגורמים אישיים כמו עייפות, גיל, או פציעות יכולים להשפיע על זמן התגובה, ולכן התוצאות אינן חד - משמעיות.
למה משתמשים באזעקה קולית ולא חזותית במקרה של סכנה?
אליעד כהן עובר לנושא נוסף, דן בשאלה מדוע משתמשים בעיקר באזעקות קוליות ולא באזעקות חזותיות במצבי סכנה. הוא מסביר שאזעקה קולית מתאימה במיוחד למצבים בהם אנשים ישנים או אינם מסתכלים לכיוון מסוים. אדם אינו יכול לראות סימן חזותי אם עיניו סגורות או אם אינו מביט לכיוון הנכון, אך הוא עדיין יוכל לשמוע צליל אזעקה. דוגמה זו מדגישה את היתרון של חוש השמיעה בהעברת מידע דחוף במצבי חירום.
עם זאת, אליעד מציין שהמסקנות מניסוי התגובה בין הראייה לשמיעה אינן מוחלטות. הוא מוסיף שכאשר אדם נוהג בכביש ורואה רכב המתקרב אליו, לעיתים...
אליעד כהן מסביר את השאלה האם המוח האנושי מגיב מהר יותר לגירוי חזותי או לגירוי שמיעתי. הוא נותן דוגמה לניסוי מדעי שנועד לבדוק זאת, כפי שהוצג בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק בתוכנית "משחקי מוח". מטרת הניסוי הייתה לבדוק מהירות תגובה של אנשים לאותות שמיעה וראייה, ולבחון איזה חוש מפעיל תגובה מהירה יותר במוח.
בניסוי המדעי שהוזכר, הושיבו אדם על כיסא וביצעו שני סוגים של בדיקות. תחילה הושמעה לו צפצפה מאחוריו, ובכל פעם שהצפצפה התחילה לפעול, האדם היה צריך לקום מיד. לאחר מכן, הציבו מול עיניו דגל, וכשהדגל החל לזוז הוא היה צריך לקום. את שני המצבים הללו צילמו בווידאו ולאחר מכן השוו את זמני התגובה של האדם לשני הגירויים.
אליעד כהן מתאר את תהליך הניסוי ומצביע על מספר בעיות וכשלים אפשריים בשיטה שבה נעשה המחקר. למשל, בניסוי של חוש השמיעה, האדם ידע בדיוק מתי לפעול כי נאמר לו לקום מיד ברגע שהצפצפה מתחילה. לכן התגובה לשמיעה הייתה מהירה וברורה. לעומת זאת, בניסוי של חוש הראייה, האדם היה צריך לראות תנועה של דגל שמוצב ממש מול פניו. מצב זה בעייתי כי כאשר הדגל היה קרוב לפנים, האדם לא יכול היה להגיב מיידית משום שהוא חיכה לסימן ברור ומדויק יותר של תחילת התנועה. אליעד מציין שהניסוי לא הוגדר בבירור - האם להגיב ברגע שהדגל מתחיל לזוז, או כאשר הוא נמצא בנקודה מסוימת.
עוד בעיות שאליעד כהן מתייחס אליהן כוללות את סדר הבדיקות, משום שאם ביצעו תחילה בדיקת שמיעה ולאחר מכן בדיקת ראייה, האדם יכול היה להיות עייף יותר בשלב השני של הניסוי, וכך להטות את התוצאות. הוא מוסיף שגורמים אישיים כמו עייפות, גיל, או פציעות יכולים להשפיע על זמן התגובה, ולכן התוצאות אינן חד - משמעיות.
למה משתמשים באזעקה קולית ולא חזותית במקרה של סכנה?
אליעד כהן עובר לנושא נוסף, דן בשאלה מדוע משתמשים בעיקר באזעקות קוליות ולא באזעקות חזותיות במצבי סכנה. הוא מסביר שאזעקה קולית מתאימה במיוחד למצבים בהם אנשים ישנים או אינם מסתכלים לכיוון מסוים. אדם אינו יכול לראות סימן חזותי אם עיניו סגורות או אם אינו מביט לכיוון הנכון, אך הוא עדיין יוכל לשמוע צליל אזעקה. דוגמה זו מדגישה את היתרון של חוש השמיעה בהעברת מידע דחוף במצבי חירום.
עם זאת, אליעד מציין שהמסקנות מניסוי התגובה בין הראייה לשמיעה אינן מוחלטות. הוא מוסיף שכאשר אדם נוהג בכביש ורואה רכב המתקרב אליו, לעיתים...
- איך המוח מגיב לגירויים?
- האם הראייה מהירה יותר מהשמיעה?
- למה משתמשים באזעקות קוליות?
- מה משפיע על מהירות תגובה במוח?
- באיזה חוש אנשים מאמינים יותר?