ובו יתבאר העניין של חינוך נכון, באופן כללי, ושל חינוך ילדים, באופן פרטי. ויתבאר, מהו חינוך ילדים נכון? ואיך לחנך ילדים בכלל וילדים עקשנים / ילדים בעייתיים בפרט? ויתבארו שיטות לחינוך ילדים. וכמובן מהי השיטה הטובה ביותר לחינוך ילדים? ויתבאר גם, איך לגדל ילדים מאושרים? ועוד.

ואת עניין חינוך הילדים, ניתן לתאר לנתח ולהגדיר אותו, בכל מיני צורות. וכאן נבחר לנתח את עניין חינוך הילדים, כתהליך של מכירה. שבו, ההורה של הילד, הוא המוכר. הילד, הוא הקונה. והמוצר שאותו ההורה מנסה למכור לילד, הוא צורת התנהגות / צורת חשיבה וכיו"ב, שאותה ההורה מנסה לחנך את הילד.

כי מי שיתבונן על חינוך ילדים בעין פקוחה יראה, כי בעצם, יש כאן שתי ישויות שונות. שלכל אחת מהן, יש תודעה עצמית ובחירה חופשית עצמאית. והישות הראשונה, היא ההורה / המחנך. והישות השנייה, היא הילד שאותו רוצים ומנסים לחנך. וחינוך ילדים, הוא תהליך, שמנסה לקחת תובנה כלשהי של ההורה, ולחנך את הילד. דהיינו, ההורה מנסה לקחת את צורת המחשבה שלו, והוא רוצה שהילד יאמץ את צורת החשיבה שלו. ומהצד של ההורה, אם צורת החשיבה שלו כהורה, תהפוך להיות צורת החשיבה של הילד עצמו, הרי שזה הדבר הטוב ביותר.

וזהו כמובן תהליך של מכירה, לכל דבר ועניין. כי הילד, לא מחויב לקנות ולקבל ולהסכים, עם המוצר ועם הרעיון של ההורה שלו. כי הילד, הוא ישות עצמאית, ויש לו בחירה חופשית משל עצמו, ויש לו דעה עצמאית משל עצמו. בין אם היא נראית כדעה חכמה ובין אם היא נראית כדעה טיפשית. אבל בכל מקרה, לילד יש את קו החשיבה שלו, ויש לו את הזהות העצמית של עצמו.

ובפרט, ילד בגיל ההתבגרות. שבגיל ההתבגרות, הילד המתבגר בונה לעצמו ומגדיר לעצמו את הזהות העצמית שלו. והוא מגדיר לעצמו, את קו החשיבה העצמאי שלו, ואת ההעדפות האישיות שלו. שאז כמובן, הרבה יותר קשה לשכנע את הילד. משום, שהוא רוצה להגדיר לעצמו זהות עצמית משל עצמו, והוא רוצה להיות קיים בזכות עצמו, ולא בזכות ההורים שלו. ובפרט אז, הילד מתמקד בכך, שההתנהגות שלו, תבוא מתוך עצמו, ולא מתוך מה שאומרים לו.

ולכן, בפרט בגיל ההתבגרות, קשה יותר לחנך ילדים. כי הילדים רוצים לפעול מתוך זהות עצמית של עצמם, ולא לפי מה שאומרים להם. ולכן, דווקא בגיל ההתבגרות של הילד, דווקא אז תהליך חינוך הילדים, הוא תהליך של מכירה לכל דבר ועניין. כי ההורה, אמור למכור את הרעיון שלו, לילד מתבגר. שהוא, כעקרון, רוצה לא לעשות את מה שאומרים לו, רק בגלל שאומרים לו. אלא, לעשות את מעשיו, מתוך זה, שהוא עצמו יסכים באופן אישי, עם מה שאומרים לו לעשות.

ובכל מקרה, הרעיון הוא, שחינוך ילדים, הוא תהליך של מכירה לכל דבר ועניין. שבו, ההורה הוא המוכר, שהוא מנסה למכור לילד שלו את הרעיון ואת המסר שהוא מנסה להעביר לו. והילד, הוא בעצם קונה פוטנציאלי. כי הוא יכול לקנות או לא לקנות את המוצר. וחינוך ילדים נכון, בכל שלב שהוא, עובד בדיוק כמו תהליך מכירה נכון, לכל דבר ועניין.

ונחדד עוד יותר, שבעצם, מנקודת מבט מסוימת, גם הילד, הוא המוכר, וההורה, הוא הקונה. כי גם הילד מנסה למכור להורה שלו, את זה שההתנהגות שלו כילד, היא התנהגות תקינה. וכאשר ההורה והילד מתווכחים על איזה עניין, זה תהליך של משא ומתן לכל דבר ועניין. שבו, גם הילד מנסה לשכנע את ההורים שלו, שהם יקנו ממנו את צורת החשיבה שלו כילד וכולי.

והמסר הוא פשוט: מי שרוצה לדעת איך לחנך ילדים בצורה נכונה, צריך להתייחס ולנתח את תהליך חינוך הילדים, בדיוק כמו שמנתחים תהליך של: מכירה ללקוח / גישור / הסכם שלום וכיו"ב.

כי יש הורים, שלפעמים, אחת מהסיבות שהם מביאים ילדים, זה כדי לגלות את מלכותם. דהיינו, להורה יש בתת המודע שלו, רגשי נחיתות כאלו ואחרים. וההורה, מרגיש מושפל ולא שווה יותר מידי. וההורה מפיק הנאה, מכך שהוא מחלק פקודות והוראות לאחרים. וההורה מרגיש חזק ושהוא שווה משהו, כאשר הוא מתנשא על אנשים אחרים. ואז, תת המודע של אותו אדם, שולח אותו להביא ילדים ולהפוך להיות הורה.

כי בתת המודע של ההורה, הוא חושב, שכאשר יהיו לו ילדים, אז יהיה לו על מי למלוך. ואז, הילד שלו, הוא סוג של עבד עבורו. וההורה חושב שהוא המנהל של העולם, והוא קובע את החוקים בעולם של הילד, והוא יגיד לילד מה לעשות, והילד יהיה משועבד אליו. ואז ההורה מרגיש, שהוא כאילו מלך, בביתו.

ומי שמביא ילדים גם מתוך שיקול כזה, אז ממילא הוא לא מתנהג כלפי הילדים שלו, בצורה ראויה, של דו שיח בגובה העיניים. אלא, הוא מתנהג כלפי הילד שלו, כמו רודן. וכאשר ההורה משדר לילד שלו, שהוא (ההורה) המלך בבית, אז בעצם הוא משדר לילד שלו, שהוא הילד שלו, הוא רק עבד בבית. או אדם, מסוג נחות יותר. שהוא רק מקבל הוראות, ושלא ממש מתחשבים בשיקולים ובצרכים שלו, כילד.

ואז, כאשר ההורה מתייחס כלפי הילד שלו, כאילו הוא מלך וכאילו הילד שלו הוא אחד מהנתינים שלו, וכאשר ההורה משדר לילד, שהילד מחויב להקשיב לו, ושהילד לא יכול לבחור לעשות כרצונו. אלא, הוא כאילו סוג של רובוט אנושי, שהוא צריך לעשות, רק את מה שאומרים לו, אז ממילא הילד מרגיש מושפל, כמו עבד. ואז ממילא, העבד רוצה להתמרד נגד המלך. והילד, רוצה לפגוע ברגשות של ההורה. שבחוויה שלו כילד, הוא (ההורה), מתנשא עליו כל הזמן.

ולכן כנ"ל, תהליך של חינוך ילדים, הוא בדיוק כמו תהליך של מכירה ושל משא ומתן, לכל דבר ועניין. ומי שחושב שחינוך ילדים, הוא תהליך, שבו, הוא המלך, שהוא נותן את ההוראות ואת הפקודות לעבד שלו, אז שלא יתפלא, שהעבד שלו מתמרד כנגדו. והורה שמתפלא שהילד שלו לא מקשיב לו, והורה שתמהה, כיצד זה שהילד שלו שצריך להקשיב לו, כיצד זה שהילד שלו לא מקשיב לו, הורה כזה, בהחלט מתייחס לילד שלו, גם כמו אל עבד.

כי ברגע שהאדם מנסה למכור ללקוח איזה מוצר, והלקוח מסרב לקנות את המוצר, המוכר מבין, שאולי הלקוח לא מעוניין במוצר, ושאולי המוצר לא מתאים ללקוח. אבל המוכר, לא חושב שהלקוח מחויב לקנות ממנו את המוצר. אלא הוא מבין, שללקוח יש בחירה חופשית ודעה עצמית ויכולת להחליט בצדק או בטעות, האם הוא רוצה או לא רוצה לקנות את המוצר.

אבל הורה שחווה בתוכו ושחושב לעצמו, שזה לא הגיוני שהילד שלו לא יקשיב לו, ושזה לא הגיוני, שהילד שלו שמקבל ממנו כ"כ הרבה, יתחצף אליו כ"כ, ושזה לא הגיוני, שלילד יש עזות פנים להתחצף אליו ולסרב להקשיב לו, המחשבות האלו מעידות על כך, שההורה חושב, שהילד מחויב להקשיב לו.

דהיינו, ההורה חושב, שהוא המלך, ושהילד שלו הוא העבד שלו. ושהילד שלו כעבד, מחויב להקשיב לו. כי רק העבד, מחויב להקשיב למלך. ואנשים שהם באותה חשיבות, הם לא מחויבים להקשיב אחד לשני. אלא, כל אחד זכותו לעשות כרצונו, גם אם זו טעות. כי לאדם, יש בחירה חופשית. ורק לעבד, לוקחים את הבחירה החופשית.

וכאשר ההורה חווה תמיהה גדולה, על זה שהילד שלו מתחצף אליו, וכאשר ההורה חושב, שהילד שלו מחויב להקשיב לו. הרי שההורה חושב בתת המודע שלו, שהילד שלו הוא נחות ממנו. ושהוא ההורה, הוא המלך...