האם מצב הרוח שלך באמת תלוי בסרוטונין?

אליעד כהן מסביר שיש אנשים שחושבים שהתודעה והנשמה של האדם הן אלו שקובעות את המצב הנפשי שלו, בעוד אחרים סבורים כי רמת הסרוטונין במוח היא שקובעת הכל. הוא מדגיש שזוהי נקודת מבט חלקית בלבד. מהזווית של אלוהים, שהיא זווית מוחלטת, הכל משפיע על הכל. כלומר, אפילו החלקיק הכי קטן ביקום משפיע על כל הדברים האחרים. לכן, מנקודת מבט מוחלטת, אי אפשר לומר שרק רמת הסרוטונין קובעת את המצב הנפשי שלך או שהתודעה שלך היא זו שקובעת. שני ההסברים האלה נכונים מנקודת מבט מסוימת בלבד, אך מנקודת מבט גבוהה יותר, הכל מחובר ומשפיע אחד על השני.

אליעד מביא דוגמה ואומר: נניח שאתה מאמין שהסרוטונין משפיע על מצב הרוח שלך, זה נכון במידה מסוימת. הרי אם הסרוטונין שלך נמוך, יכול להיות שתהיה בדיכאון. אבל האם זה אומר שה"אני" שלך הוא סרוטונין? האם אתה הוא סך החומרים במוח שלך? לא בהכרח. ומנגד, אם אתה מאמין שאתה נשמה, האם זה אומר שהנשמה אינה מושפעת מרמות הסרוטונין? גם כאן יש בעיה, כי אנו רואים שהגוף משפיע על התודעה, והתודעה מושפעת מהגוף. המשמעות היא שאין אמת מוחלטת ברורה אחת, אלא רק אמת יחסית.

האם זהות האדם היא הגוף, הנשמה או המתבונן?

אליעד כהן מסביר שגם התפיסה שהאדם הוא רק הנשמה או רק התודעה שלו היא טעות ונובעת מהפרדה מלאכותית. הוא מציג ביקורת על אנשים שמגיעים להבנה רוחנית מסוימת וחושבים שהם "המתבונן" או "הצופה". אנשים אלו מרגישים שהגיעו להארה מסוימת ושכעת הם "מעל" הדברים. אליעד מדגיש שזו רק עוד אשליה. הוא מסביר שכאשר אתה חושב שאתה המתבונן, אתה למעשה עדיין תקוע בהזדהות. כלומר, גם להיות "המתבונן" זה סוג של הזדהות ואשליה של נפרדות. האדם עדיין לא נמצא באמת מחוץ למשחק, הוא עדיין נמצא בתוך ההזדהות עם משהו, במקרה הזה - עם המתבונן.

אליעד משתמש בדוגמה ואומר שאנשים שמרגישים שהם "רק מתבוננים", בעצם לא יצאו משום מקום. הם לא השתחררו מכלום, אלא החליפו הזדהות אחת באחרת. זה שהם חושבים שהם "צופים" או "מתבוננים" אינו מוציא אותם באמת מהמשחק של ההזדהות והנפרדות. הם עדיין כלואים בהנחות שקריות לגבי מהותם. להיות המתבונן זו רק עוד עמדה, וכמו כל עמדה אחרת, גם היא מוגבלת.

מדוע לחשוב שאתה נשמה זו עדיין הזדהות?

אליעד מסביר שלהאמין שאתה רק נשמה, זו עדיין הזדהות עם חלק מוגבל ממי שאתה באמת. בדיוק כפי שלחשוב שאתה רק הגוף זו טעות, גם לחשוב שאתה רק נשמה זו טעות. אליעד אומר שכאשר האדם חושב שהוא רק בן אדם (כלומר, רק הגוף), הוא מוגבל. אך גם כאשר הוא חושב שהוא רק נשמה או רק תודעה, הוא עדיין מוגבל. כל הגדרה כזו, בין אם פיזית או רוחנית, היא למעשה הגבלה וצמצום של האמת המוחלטת.

האדם לא נמצא במקום הראשון בשרשרת. הוא לא המלך, לא של הגוף ולא של הנשמה. אליעד אומר שהאמירה "אני נשמה, אני תודעה" עדיין משאירה את האדם בתוך נפרדות, כי היא יוצרת הפרדה בין הנשמה לבין דברים אחרים. זו עדיין חשיבה מוגבלת שנובעת מאשליה של נפרדות. האמת המוחלטת נמצאת מעבר לכל ההגדרות האלה, ולכן כל הגדרה שנצמדים אליה - בין אם זו הגדרת "נשמה", "גוף" או "צופה" - היא עדיין הזדהות חלקית בלבד.

האם כל אמונה היא אשליה של נפרדות?

אליעד מדגיש שכל אמונה או תפיסה מסוימת של האדם, בין אם זו אמונה בגוף, בנשמה, בתודעה או במתבונן, היא עדיין אשליה של נפרדות. לדבריו, האמת היא מעבר לכל הדברים הללו. המטרה היא להגיע למצב שבו אתה מבין שאין לך זהות אחת מוגדרת, אלא הכל תלוי בנקודת המבט.

לדוגמה, יש אנשים שחושבים שה"אני" שלהם הוא הנשמה שלהם, והתודעה לא תלויה בגוף. אך אליעד מסביר שזו בדיוק אותה טעות כמו לחשוב שאתה רק הגוף. כי בין אם אתה אומר שאתה רק גוף ובין אם אתה אומר שאתה רק נשמה, בשני המקרים אתה מחזיק בפרספקטיבה צרה ומוגבלת. הדרך לצאת מאשליית הנפרדות היא להבין שכל ההגדרות הן מוגבלות, ושבאמת המוחלטת אין הפרדה בין גוף, נשמה, תודעה, סרוטונין או כל דבר אחר.

אליעד מדגים ואומר שגם מי שאומר "התודעה שלי בדיכאון", משתמש למעשה בהפרדה מלאכותית. מי זה שאומר "התודעה שלי"? מי זה "האני" הזה שמחזיק בתודעה? יש כאן חלוקה נוספת, שהיא שוב חלק מהאשליה.

האם להיות המתבונן משחרר אותך מהזדהות?

אליעד מדגיש שאלה שחושבים שהם "רק המתבונן" אינם נמצאים מעבר לכל הזדהות. הם רק נמצאים בתוך הזדהות אחרת. הוא אומר שאין דרגה רוחנית אמיתית שקשורה לכך שאתה המתבונן או הצופה. מבחינתו, לומר "אני הצופה" או "אני המתבונן" זו עדיין הזדהות חלקית, ועדיין לא מהווה יציאה מוחלטת מנפרדות.

אליעד מסכם שהאמת היא מוחלטת בלבד, והיא שהכל אחד. כל הזדהות אחרת, בין אם עם גוף, נשמה, תודעה או מתבונן - היא עדיין הזדהות עם חלק יחסי בלבד של המציאות, ולכן מהווה אשליה.