אדם שחוקר את עצמו לעומק, לעיתים מגיע להבנה שהוא למעשה דמות בסרט מצויר, כלומר, שהוא בעצם חסר בחירה חופשית, ורצונותיו אינם שייכים לו אלא מתגלים דרכו כישות אחרת. אדם כזה, יכול למצוא עצמו במצב שהוא כבר לא רוצה שום דבר, כי הוא מבין שהרצונות אינם שלו, אבל מצד שני הוא עדיין לא נהנה מהחיים. הוא בעצם חווה את המציאות כאילו הוא רק דמות מצוירת בתוך סרט שאינו יכול לשלוט בו.
מה הקשר בין העדר בחירה חופשית לבין סבל ואושר?
אליעד כהן מסביר שהבנת חוסר הבחירה לכשעצמה לא אמורה לגרום לאדם ליהנות מהחיים. למעשה, אי אפשר באמת להבין את העדר הבחירה החופשית ועדיין להישאר בסבל או בחוסר הנאה. אם אדם באמת התבונן לעומק והבין בצורה מלאה שהוא חסר בחירה, הוא אמור לעבור לשלב הבא של ההבנה, שבו הוא יראה שגם התודעה שלו, לא רק הרצונות, היא ביטוי של ישות אחרת, משהו שנמצא מעבר לקיום הנפרד שלו.
מהו התהליך שמוביל את האדם לאושר אמיתי?
אליעד מתאר שלושה שלבים עיקריים שהאדם עובר בתהליך ההתבוננות הפנימית:
- שלב ראשון: האדם חושב שיש לו רצונות משלו והוא ישות עצמאית. זה מצב הבסיסי שבו נמצאים רוב האנשים, שמאמינים שיש להם שליטה מלאה על חייהם.
- שלב שני: האדם מתחיל להבין שהרצונות שלו אינם באמת שלו, אלא שיש ישות אחרת שמחליטה עבורו מה ירצה. בשלב זה האדם כבר מזהה שאין לו בחירה חופשית.
- שלב שלישי: האדם מבין שגם הישות שלו, התודעה והקיום שלו, הם לא דבר נפרד בפני עצמם, אלא גם הם מתהווים כל הזמן מתוך ישות אחרת גדולה יותר.
איך ההבנה שהאדם הוא גם דמות וגם צייר, מסלקת את הסבל?
אליעד כהן מסביר שבנקודה הגבוהה ביותר, האדם מבין שהוא לא רק דמות בסרט מצויר, אלא גם הצייר של הסרט עצמו. הוא מגלה שהמציאות כולה היא בעצם החלום שלו, והוא עצמו גם החולם וגם הדמות בתוך החלום. במצב כזה, האדם חי במציאות בלי פיצול אישיות, כלומר, הוא מבין בצורה מלאה שמה שנראה כאני ומה שנראה כמציאות הם לא באמת נפרדים זה מזה.
אנשים רגילים שחושבים שהם נפרדים מהמציאות, נמצאים למעשה במצב של פיצול אישיות. אבל כאשר האדם מבין שכל מה שקיים במציאות, כולל הרצונות שלו והתודעה שלו, הוא חלק מאותה ישות אחת אינסופית, אז הוא מרפא את עצמו מהפיצול הזה.
מה קורה כאשר מבינים שגם הצייר הוא דמות בסרט מצויר גדול יותר?
אליעד מחדד שההבנה יכולה להגיע רחוק יותר, כאשר האדם מגלה שגם הצייר עצמו (הישות האלוהית, הבורא), הוא בעצם דמות בתוך סרט מצויר גדול יותר. זאת אומרת, שישנה ישות גדולה אף יותר מהאלוהים, וההבנה הגבוהה ביותר היא שהצייר, הציור והדמויות שבתוך הציור הם כולם למעשה ישות אחת. מנקודת המבט הזו, אין באמת הבדל בין "יש בחירה" או "אין בחירה", כי הכל הוא ישות אחת שמתגלמת בצורות שונות, פעם אחת כצייר ופעם אחת כדמות מצוירת.
כאשר האדם מבין זאת, הוא חי את החיים מנקודת מבט שלמה ושלווה לחלוטין, כי הוא כבר לא נמצא בקונפליקט עם המציאות או עם עצמו. הוא מבין שהוא גם הדמות המצוירת, גם הצייר, וגם הדבר הגדול יותר שיצר את הצייר.
איך אפשר לחוות אושר אמיתי מתוך ההבנה הזו?
האושר האמיתי שאליעד מתאר מגיע כאשר האדם מצליח לתפוס באופן חווייתי בו - זמנית את שתי הפרספקטיבות: הוא גם מבין את עצמו כישות בתוך הסרט, וגם מזהה שהוא הצייר שיוצר את כל מה שמתרחש. כשאדם מבין שאין באמת הבדל מהותי בין להיות בתוך הסרט או להיות הצייר של הסרט, נעלם הסבל, נעלמות השאלות והספקות על בחירה חופשית או על חוסר בחירה, והאדם חי חיים טובים באמת.
האדם שימשיך לחקור לעומק, יגיע בסופו של דבר להבנה שהוא הוא הכול: גם הצייר, גם הדמות, וגם כל מה שנמצא סביבו. הוא יגלה שכל הפיצולים שהיו קיימים בתודעה שלו אינם אמיתיים, ושהמציאות כולה היא ישות אחת שלמה ואינסופית.
- האם יש בחירה חופשית?
- איך ליהנות מהחיים?
- מהי התודעה?
- האם המציאות היא חלום?
- מי הוא אלוהים באמת?
חקרתי את הרצונות שלי ואת הדברים, והגעתי למסקנה שאני דמות בסרט מצויר, מה שזה גרם לו שכביכול הוא לא רוצה שום דבר, אבל הוא לא נהנה מהחיים.
והשאלה מה היא האמת?
הוא חקר לתוכו, גילה שכל הרצונות שלו הם של ישות אחרת, דהיינו, גילה שאין לו בחירה חופשית
ועכשיו הוא אומר, אבל איך בעצם ההבנה הזאת, גורמת לי ליהנות מהחיים?
התשובה היא די פשוטה, ההבנה הזו, לא אמורה לגרום לך ליהנות מהחיים.
כאשר אתה לא מבין בשלמות את ההבנה הזו, לא יתכן שתהנה מהחיים.
לא יתכן שאדם יגיד התבוננתי התבוננתי, הבנתי בשלמות, ואני לא נהנה וחווה שאין לי בחירה חופשית, אין דבר כזה, ולמה? אם האדם התבונן בתוכו והגיע להבנה של העדר בחירה חופשית
מה זה העדר בחירה חופשית, העדר בחירה חופשית פירושו, שאתה מבין שהרצון שלך הוא לא שלך, שהוא בעצם התגלות של ישות אחרת של משהו אחר.
וכאשר האדם יתבונן בזה עוד ועוד, הוא יבין שגם התודעה שלו היא ביטוי של משהו אחר.
לא רק שהרצון שלו הוא ביטוי של משהו אחר שזה נקרא חוסר בחירה, אלא גם התודעה שלו היא ביטוי של משהו אחר, וכאשר האדם חווה שגם התודעה שלו היא ביטוי של משהו אחר
מה בעצם קורה? הוא מבין שהתודעה שלו היא לא מי שהוא חשב שהוא, אלא שהתודעה שלו היא אותה ישות ראשונה, שהיא בעצם מהווה את התודעה המצומצמת שלו.
מה זאת אומרת? אדם חווה שיש לו רצון, שלב ראשון הוא חווה את הרצון כישות נפרדת בזכות עצמו, ושהוא שולט ברצון שלו ויש לו בחירה, זה מה שהטיפשים חושבים.
אחר כך מתבונן, ומבין, רגע, הרצון שלי בכלל לא בשליטתי, יש בכלל ישות אחרת, שמחליטה לי מה אני ירצה.
בשלב הבא הוא מבין שגם הישות שלו היא גם ביטוי של משהו אחר, זה לא שיש לך ישות בפני עצמך ומישהו מלביש עליך רצונות, לא, גם הישות שלך עם הרצונות שלה, גם הם מתהווים כל הזמן
וכאשר האדם מבין את זה הוא הופך להיות כלום, מה זאת אומרת כלום? הוא הופך להיות האין!
האינסוף, מה שלפני הזמן ולפני המקום.
דהיינו, הוא מגלה שהוא אלוהים בעצם!! וחוה את האלוהים.
1. האדם מבין קודם כל שהרצון לא שלו.
2. אחר כך הוא מבין שהתודעה לא שלו.
3. אחר כך הוא מגיע לקצה, ומבין שכל המציאות זה הוא, וכל הרצונות של המציאות זה הוא, ואז הוא
בעצם, חווה בחירה חופשית.
וזה שהבין שהוא בסרט מצויר, נכון שאתה בסרט מצויר, אבל... בקצה אתה מבין שאתה גם הצייר.
אתה בתוך חלום של עצמך, גם אתה החולם, וגם אתה בתוך החלום.
וברגע שהאדם חווה את המציאות הזו בו זמנית, ואין לו פיצול אישיות, דהיינו, הוא לא מפצל את עצמו, כי אנשים רגילים בטוחים, שהם זה הם, והמציאות זה ישות אחרת, והם לא מבינים מה הקשר בין זה לזה, זה נקרא שהאדם סובל מפיצול אישיות.
אבל על ידי שהאדם מחפש את האמת, משתמש בשכל לחפש, מה זה אומר? דהיינו, מחבר את שתי הישויות האלו לישות אחת, מחבר את הכוח הראשון הסיבה הראשונה שמניעה את כל התהליכים
ויש גם את הישות הסופית שזה האדם עצמו עם הלבוש שלו הגשמי בתודעה המצומצמת.
וכאשר האדם מבין את זה, אז הוא גם חווה את זה, ואז הוא נהנה מהמציאות!!
כי אז יש לו את הפרספקטיבה שהוא בתוך הסרט, וגם, את הפרספקטיבה שהוא הצייר.
ואחדד יותר מזה, שמי שהולך יותר רחוק מזה, הוא מגלה שגם הצייר עצמו, הוא בתוך סרט מצויר.
גם אלוהים הוא דמות של ישות גדולה יותר, בשכל הגדול יותר הוא ההבנה שהצייר והציור והישויות שבתוך הציור, הן ישות אחת.
ואז אין את השאלה של יש בחירה, אין בחירה, וכו'.
ואז יחיה חים טובים באמת.