כדי להבין איך נוצר הרצון ומהו "האני" של האדם, יש תחילה להבין מהו בכלל רצון. כאשר אדם אומר "אני רוצה לאכול תפוח", חשוב להבין מה גרם לו לרצות דווקא תפוח ולא משהו אחר. אליעד מסביר שהרצון של האדם מורכב מכמה שלבים, ובמקום לשאול מיד "למה אני רוצה דווקא את הדבר המסוים הזה?" יש לשאול קודם: "למה אני בכלל רוצה?". השאלה צריכה ללכת כמה צעדים אחורה עד להבנה עמוקה יותר של מושג הרצון עצמו.
לפי אליעד, המשפט "אני רוצה לאכול תפוח" מורכב מרובדים רבים:
- הצורה החיצונית: "אני רוצה לאכול תפוח".
- מתחת לזה: "אני רוצה לאכול".
- ומתחת לזה עוד רובד כללי יותר: "אני רוצה".
- ובתחתית: "אני".
ההבדל בין אפשרי למחויב המציאות?
כדי להבין את האני, יש להבין את ההבדל בין "אפשרי" ל"מחויב". דבר אפשרי הוא כל דבר שמורכב מחלקים, ולכן יכול להיות קיים ויכול לא להיות קיים. למשל, שולחן מורכב מחלקים, ולכן קיומו אינו מחויב. לעומת זאת, דבר שאינו מורכב משום דבר, חייב להיות קיים תמיד וקיומו נקרא מחויב.
האדם צריך לשאול את עצמו: האם האני שלי מורכב? אליעד מסביר שכן, האני מורכב, משום שהאני הוא ישות שנמצאת מול ה"לא אני". אם לא היה "לא אני", לא היה ניתן לזהות "אני". זה אומר שהאני איננו דבר אחד אלא ישות מורכבת, ולכן הוא אפשרי המציאות ולא מחויב.
האם התודעה של האדם מחויבת או אפשרית?
האני שאנו חווים כתודעה, הוא ישות מורכבת ולכן אפשרית. האדם, גופו, והמחשבות שלו יכולים להיות קיימים או לא קיימים, ולכן אינם מחויבים. אבל אם ניקח את כל המציאות ונפרק אותה עד הסוף, נגיע לדבר אחד בלבד, והוא מחויב המציאות.
הישות הזאת שממנה הכל מורכב, שהיא מעבר לזמן ולמקום, ומעבר לכל צורה, נקראת ההוויה, והיא למעשה מחויבת המציאות. היא ההוויה הראשונית של הכל, שאין בה צורה כלל.
איך אפשר להבין את מהות האין?
כדי להבין באמת את האני והרצון, אליעד אומר שצריך להבין גם את האין, שהוא ההוויה שממנה הכל עשוי. האדם שואל: "מה יש לפני האני והלא אני?" והתשובה היא - כלום מוחלט, העדר מוחלט של מקום וזמן. כאשר מפרקים את כל הצורות של העולם (כולל את המקום והזמן עצמם), נשאר רק כלום, וזוהי ההוויה האמיתית של המציאות. לכן אליעד מסביר שהמהות האמיתית של האדם, של הרצון, ושל כל המציאות היא כלום, אין, והעדר מוחלט.
איך האדם יכול לחוות את הכלום?
אליעד מדגים שבחוויה הפנימית ביותר, האדם הוא כלום, הוא לא קיים כלל. כשהאדם מסתכל עמוק לתוך עצמו ושואל "מי אני?", הוא מגלה שאין שם שום דבר, לא מחשבות, לא תחושות, אלא רק כלום מוחלט. אבל הכלום הזה הוא בכל זאת משהו ממשי, למרות שהשכל האנושי אינו מסוגל להבין אותו עד הסוף.
ככל שהאדם מתבונן יותר, הוא מתחיל לחוות שהדברים הם בעצם כלום בצורת "משהו". בשלב זה האדם מבין שהיש והאין הם בעצם ישות אחת ממש, שבה אין יותר הבדל בין קיום לחוסר קיום, והאדם...
- איך נוצר הרצון?
- מהו האני?
- מהי מחויב המציאות?
- איך אפשר להבין את הכלום?
- מהי ההוויה?
- איך להיות אלוהים?
למשל לאדם יש התלבטות בחיים, אז השאלה היא, למה אני רוצה את זה או את זה? אבל לפני ששואלים זאת, יש לשאול, למה אני בכלל רוצה? למה יש לי רצון? השלב הבא, יש לפרק את האני רוצה, ופרקנו לאני ורוצה. כאן צריך להבין מי רוצה? אם תבין מי הוא זה שרוצה, אז אולי תבין למה הוא רוצה. אז אם אתה לא מבין מה הוא האני, אז איך תבין מה אתה רוצה.
והסברנו שלכל דבר יש מחויב ואפשרי. למשל אני רוצה לאכול, לאכול זה אפשרי, והמחויב זה אני רוצה. ובמשפט, אני רוצה, האני זה המחויב והרוצה זה האפשרי.
ואז נשאלת השאלה איך נבין מי זה האני. ואז אמרנו שיש מחויב המציאות ואפשרי המציאות. כל דבר שמורכב מכמה ישויות הוא אפשרי המציאות, יכול להיות קיים ולא קיים, כי הקיום שלו מורכב מחלקים אחרים. לכן כל דבר שמורכב, לפחות משני דברים, קיומו הוא אפשרי בלבד. מה זה אומר, שדבר שלא מורכב משום דבר, קיומו הוא מחויב. מה זה אומר? שלא יכול להיות שהוא לא יהיה קיים.
לכן אנו צריכים לבדוק האם האני או התודעה של האדם מורכב. וכדי לבדוק עלינו לראות, אם יש עוד דברים שהם לא האני. למה? כי אם יש עוד משהו שהוא לא האני, זה אומר שקיום האני לא מחויב.
כשאנו לוקחים את המילה אני, מה זה האני? התודעה שחווה שהיא קיימת. כשהאדם אומר אני, הוא חווה למעשה שיש משהו שהוא לא אני. אם אדם לא היה יודע להבדיל בין אני ללא אני, לא הייתה משמעות למילה אני. ואם יש משהו שהוא לא אני, זה אומר שהאני של האדם מורכב, ולכן האני הוא אפשרי ולא מחויב.
לכאורה האני נראה בסיסי וראשוני, אבל יש לא אני, ולכן האני הוא לא הראשון, האני הוא לא מחויב. כך שהאני לא יכול להוות את הלא אני. לא יכול להיות רק אני, כי הרי יש לא אני. אם יש אני ולא אני מקבילים, אז זה אומר שיש מכנה משותף לאני וללא אני.
אם ניקח את כל הדברים, בסוף נגיע לאחד, אם האני שלי היה האחד, אז לא יכול להיות שבמקביל אליו יהיה לא אני. ולכן האני הוא ישות מורכבת, ולכן יש הוויה אחת שמהווה את האני והלא אני.
למשל ניקח כדור, ונעלים אותו, איך? לכדור היה רצף אטומים מסוים, ושינינו את רצף האטומים האחר, וכך העלמנו אותו. ואם יש אני בעולם, ונמחק אותו, מה נשאר שם? מה שהיה בתוך האני. כמו שלמשל היה כדור בחדר והעלמנו אותו, מה נשאר? החדר בלי הכדור, כך שהישות של הכדור בחדר, מורכבת גם מהחדר וגם מהכדור. למעשה החדר מקיף את הכדור, אבל הוא גם בתוך הכדור.
עכשיו, אותו דבר לגבי האני, יש מציאות שיש בה אני ולא אני, למשל האני זה הגוף, הגוף יכול להיות קיים ולא להיות קיים, אז אם לא תהיה קיים, מה יישאר? מה שהיה שם קודם, המקום והזמן שבתוכם אתה קיים. יש משהו כללי שבתוכו יש אני ולא אני, עכשיו אתה יכול להוציא את האני, ויכול להכניס אני, יכול לעשות אני קטן ויכול לעשות אני גדול וכו'. אבל האני עצמו מורכב משני דברים, מהאני עצמו, אבל הבסיס שלו הוא הישות שלו, היש. מה המכנה המשותף של אני ולא אני? ששניהם קיימים.
כשאתה אומר אני ולא אני, אתה חווה שהם נפרדים זה מזה, אבל אתה גם חווה חיבור ביניהם, והחיבור הוא ששניהם קיימים, ששניהם חלק מהמציאות.
שאלה: האם במקום קיום אפשר להשתמש במילה הווה?
אליעד: כן, זה לא משנה, כי בכל מקרה מפרקים אותו. אתה יכול לקרוא לו הישות שלפני האני. אין משמעות לשם.
עכשיו צריך להבין מה הוא הדבר ממנו עשוי האני. והמהות של האני, היא היש עצמו כישות, ללא כל צורה.
מי שבאמת מבין את מה שהסברנו, אז זה אמור לשנות לו את החוויה שהוא חווה בחיי היום יום. בדרך כלל האדם חושב שהוא המרכז וממנו הכל החוצה, יש את ה"אני" ועליו תבנה את השאר, אבל האמת היא שהאדם הוא רק צורה אחת של משהו שישנו.
להיות אלוהים, פירושו שאתה הראשון הראשון הראשון, המחויב. מה האדם היה לפני שהוא היה? אלוהים, מכאן שכול אחד מאיתנו היה פעם אלוהים. מה זה פעם? עכשיו, ברובד הפנימי שלך אתה אלוהים. ומה האדם רוצה יותר מכל? לחזור להיות אלוהים.
לכן לאדם נדמה שהוא מרכז היקום, כי אם היית יודע מי אתה באמת, היית יודע שאתה מרכז היקום. כשאדם אומר אני הראשון, זה נכון, אם הוא היה יודע מי הוא באמת. אבל הצרה היא שאף אחד לא מרגיש את זה בשלמות. למעשה כל אחד יכול לחשוב שהוא במרכז היקום, עד שקורה משהו שהוא לא רוצה ואז הוא אומר שזה לא בשליטתו.
אבל אם אתה מרכז היקום והראשון בשרשרת, אז למה זה לא בשליטתך? אז זה מגלה לך שהאני שלך הוא לא מרכז היקום. אבל הרעיון הוא שהאדם שחווה אני, ושחווה שהוא המרכז, המחשבה הזאת באה בגלל שבאמת אתה הראשון.
אם היית יודע מי אתה באמת, היית יודע שאתה הראשון. האדם שחושב שהאני שלו הוא לא מורכב אלא הראשון, זה בגלל שהאני האמיתי שלו באמת לא מורכב והוא הראשון.
ושתדעו לכם שמצד האמת האמיתית אין הבדל בין האני הנפרד לבין האלוהים. למרות שזה לא הגיוני שהרי האני הוא חלק ואלוהים הוא הכל.
יש כמה דרגות, בהתחלה אומרים, אתה לא אלוהים, זאת הבנה בסיסית, יש אלוהים אבל אני זה לא הוא. הבנה נוספת אומרת, יש אלוהים ואם אני אכנס פנימה לתוכי אני אגלה שאני אלוהים, אבל אתה לא מנהל את העולם, אלא אלוהים מנהל אותו, אבל אתה ביטוי של אלוהים. אך יש הבנה נוספת שאומרת, שאין אני ואלוהים, אין חלק ושלם, החלק והשלם הם אחד.
בסוף התהליך שהאדם אומר שהוא אלוהים, זה נכון, כי אין הבדל בין החלק לשלם. כי מצד האמת אין אלוהים, אלא יש רק אלוהים, ולכן אין הבדל בין החלק לאלוהים. ואם האדם מבין את זה, נגמרות לו השאלות. ולהיות אלוהים פירושו שיש כאן תהליכים שכליים של התבוננות, התבוננות רגשית ושכלית, ובסוף יחליפו לך את השכל. השכל לא יכול להבין, איך אם זה אחד יש כאן שתיים? הוא לא מבין, ולכן הוא לא מבין שהוא אלוהים.
אבל אם תחפור פנימה עמוק, תקבל שכל חדש שתבין שהדברים שונים זה מזה אבל גם שווים, אתה לא תבדיל בין האלוהים לבין הצמצום. וכאשר לא תבדיל בין המהות לצורה, אז אתה בחוויה של אלוהים, ואין לך יותר שאלות. וזה כמובן יתבטא בחיי היום יום. אין הבדל בין הנפרדות לאחדות.
שאלה: האם אפשר להמשיל את מה שאתה אומר לטיפת מים והים?
אליעד: כן, יש ים ויש טיפה, אבל עדיין בתפיסה שלך אתה לא יכול לחשוב בבת אחת על הטיפה ועל הים. אתה אומר זאת הטיפה ולא הים, וזה הים ולא הטיפה, אבל אתה תגיע להבנה שכשתגיד טיפה תחווה ים, ושתגיד ים תחווה טיפה. לא יהיה אצלך הבדל בראש בין הטיפה לים. בחוויה שלך אתה עדיין תבדיל בין דבר והיפוכו, בין אני ולא אני, אבל בראש שלך תבין שזה לא באמת שתיים אלא זה אחד. הם ישות אחת.
ומי שרוצה להבין את התודעה ואת רצונו, מוכרח להבין את מהות מה שישנו. וכבר עכשיו ניתן להבין, שמה שישנו הוא בעצם האין והכלום. למה אנחנו מבינים שמה שיש לפני האני והלא אני זה בעצם כלום? איך הגענו למסקנה שלפני האני והלא אני יש כלום? אם הולכים לפני האני ולא אני, יש למעשה מקום וזמן לפניהם, אם לא היה מקום וזמן לא יכול להיות אני ולא אני, למשל כדי שיהיה אני צריך שיהיה מקום וזמן.
אם נפרק את כל הצורות, נעלים את כל הצורות, אז נקבל כלום. האני נמצא בתוך מקום וזמן, ויש מקום וזמן שבו האני לא נמצא. מה מקיף את כל הצורות? הכלום.
אם נסיר מהעולם את כל הצורות שהם אני ואת כל הצורות שהם לא אני, מה יישאר? נקבל מקום וזמן ריקים. מה זה מקום וזמן? זה גם שניים.
יש אני ויש לא אני, והלא אני כולל את כל המקום והזמן. ואם אומרים שבהוויה שלי אין שום צורה, אין שם אני ולא אני, אז זה אומר שבהוויה שלי אין את הצורה שלי ואין את הצורה של הלא אני עם המקום והזמן, אז ההוויה זה הכלום.
אני ולא אני, פירושו דבר שקיים בתוך מקום וזמן, אם נסיר את כל הצורות של האני ונסיר את כל הצורות של הלא אני, נקבל מקום וזמן ריקים. מה זה מקום וזמן? זה עדיין שתיים. יש מקום ויש זמן, אם יש הבדל בין מקום לזמן אז הם שניים, אם לא היה הבדל לא היינו אומרים זה מקום וזה זמן. ואם זה שניים, אז אם נפרק אותם, מה נקבל? משהו שהוא בלי מקום וזמן.
שאלה: מה זה לפרק?
אליעד: מקום זה ישות? זמן זה ישות? מה מהווה אותם? משהו שאין בו צורה של מקום ומשהו שאין בו צורה של זמן. מה שמהווה את המקום הוא לא מקום, ההוויה של המקום לא יכולה שיהיה בה מרחב של מקום, הדבר שממנו עשוי המקום לא יכול להיות מקום. אולי המקום עשוי ממקום אחר? אבל המקום האחר הוא כלום וגם הזמן האחר הוא כלום.
שאלה: למה לא נקרא לו קיום?
אליעד: כשאתה אומר שאין פה כלום, אתה מתכוון שיש פה מקום ריק. אבל זה לא כלום, זה עדיין מקום ריק. אבל אם אני אשאל אותך מה הוא כלום מוחלט? תגיד שאין בו אפילו מקום ריק.
שאלה: מה זה האני הזה?
אליעד: מה אתה יודע על האני? שהוא קיים. האם אתה זה המציאות? האם אתה מבין מה זה האני? כן. האם אתה מבין מה זה המציאות? כן. אז אם האני שלך והמציאות זה אותו אחד? לא. בתכלס מה שאתה מבין, זה שהם שניים. בחוויה שלך זה לא אותה ישות. אתה לא חווה שאתה הקיר.
יש שאלה שהיא שאלת כל השאלות, ומי שמבין את השאלה מבין את הכל, מה השאלה? יש פה עניין מאוד רציני, מי שמתבונן מגלה שיש בסוף הוויה אחת, שלא מורכבת משום דבר, מה זה אומר? שאם לא תתבונן מספיק תגלה שיש אולי שתי הוויות, אבל מי שיתבונן, בסוף ייתפס לו בראש שיש הוויה אחת ויחידה, ובגלל שאנחנו קוראים לזה הוויה, אז זה אומר שיש לא הוויה, ולכן ההוויה זה לא ההוויה של הכל, אבל זאת בעצם השאלה. אם יש הוויה אחת, ובלי הוויה לא יכול להיות שום דבר, אז איך יש משהו שהוא לא הוויה?
מה זה הוויה? הוויה פירושו שבלעדיו לא יכול להיות משהו קיים. ההוויה זה הממלא של הכל. ההוויה זה המציאות שחייבת להיות קיימת.
יש הוויה שהיא בסיסית, ושום דבר בעולם לא יכול להיות קיים בלעדיה. כי כל דבר שקיים יש סביבו את ההוויה וגם בתוכו יש את ההוויה. אז השאלה שנשאלת היא, אם ההוויה נמצאת בכל מקום, אז איך יש משהו שהוא לא ההוויה?
אם האדם לא יבין את מהות האין, הוא לעולם לא יבין את מהות הצורות של האין, וגם לא את מהות האני שלו וגם לא את הרצון שלו. כי אם כל הצורות, המהות שלהם היא אין, חסרת כל צורה, אז עד שלא תבין את המהות של הכל, שהיא בלי צורה, איך תבין את הצורה?
אני בזמנו ניסיתי להבין, למה אני לא מבין, וגיליתי שאני לא יכול להבין את עצמי עד הסוף, כי הסוף זה משהו שאי אפשר להבין אותו. אז אם בסוף יש משהו שלא תוכל להבין אותו, אז ברור שלא תוכל להבין את עצמך עד הסוף. בשכל אי אפשר להבין.
אמרתי לעצמי שאני חייב להבין לפחות משהו אחד, ואחר י זה אוכל להתקדם קדימה, וראיתי שאני לא מצליח, למה? כי הבנתי שאני עשוי מכלום כלשהו, אז אם אני לא מבין את הכלום, אז איך אוכל להבין את עצמי שאני צורה של הכלום הזה?
למשל אדם שואל, למה אני רוצה? כי יש כלום שגורם לו לרצות, אבל אם הוא לא מבין את הכלום איך הוא יבין למה הוא רוצה? אז הבנתי למה אני לא מבין, ולמה אי אפשר להבין, אבל מה לעשות שאני מוכרח להבין. אז אם אתה מכריח את עצמך להבין, אתה מבין.
בשלב הראשון לפחות תבין, למה אתה לא מבין. קשה להבין כי הכלום זה דבר כל כך מופשט, שאנחנו אפילו לא מתייחסים אליו. אבל הכלום הזה, שאתה קורא לו כלום, אתה עשוי ממנו.
שאלה: מתי הדיסק מתחלף במוח?
אליעד: יש דרגות שונות. למשל אם אתה מכיר בכך שאתה צורה של זמן ומקום, אז כבר התחלף לך משהו בדיסק. כי פתאום המקום והזמן הם לא סתם משהו, הם משהו פעיל. האדם בחוויית המציאות שלו, כשהוא הולך ברחוב, האם הוא סתם הולך או שהוא מרגיש שהמקום והזמן זזים? זה כבר מראה שהדיסק התחלף.
ואז הוא חושב, מה זה מקום וזמן? זה כלום, אז איך אני מצפה להבין את עצמי, אם זה כלום בסוף. איך אני יכול להבין מה זה כלום? אז כמו שאמרתי, מי שהוא איש חיל ואמיץ בסוף יבין מה זה הכלום.
שאלה: איך הוא יבין?
אליעד: על ידי זה שהוא מתעקש להבין. מכריח את עצמו להבין.
שאלה: האם אפשר להבין את זה לא שכלית?
אליעד: בגלל ששאלת, אתה צריך להבין את זה שכלית. למה? כי כאשר אתה שואל אם אפשר להבין את זה לא שכלית, אתה בעצם מצמצם את החוויה, כי לא יתכן שהחלק השכלי שלך יישאר מחוץ לעניין.
שאלה: מה קודם צריך להבין, את האני או את הכלום?
אליעד: אם הבנת שאני זה כלום בצורת אני, אז כדי להבין מה זה אני, צריך להבין מה זה כלום.
לכאורה האדם יגיד, אין כלום, מה אני יכול להבין.
אני מוכר מוצר, מה אני מוכר? תפיסת מציאות שיש ואין זה אחד. אז איך אני אצליח למכור זאת? האדם מתנגד ואומר, שאין מה להבין וכו', אבל בגלל שגם אני עברתי את התהליך אני יכול לדעת מה הם ההתנגדויות.
כול מה שישנו, אם תוריד ממנו את כל הצורות, מה תקבל? כלום.
אם תקלף את הצורות יישאר לך מקום וזמן ריקים, איך מורידים את הצורה של המקום והזמן? קודם תדמיין מה זה, ואחר כך תנסה לחשוב על משהו הפוך, תראה שאתה לא יכול לחשוב, נכון? זה נקרא כלום. זה אומר שההפך שלו, זה הדבר שאתה לא יכול לחשוב עליו.
שאלה: אין הפך של זמן ומקום.
אליעד: נכון, האין הפך, הוא הכלום. האין הזה שלא נכנס לי במחשבה, הוא הכלום. אם תחשוב בבית מה זה לפני הזמן והמקום, אתה תגלה שזה הכלום.
גם האין הוא ישות מורכבת. האדם אומר, האין הוא תמיד קיים, איך יכול להיות שהאין לא קיים? לא, גם האין הוא רק אפשרי המציאות, וקיומו לא מוכרח. כאן אנחנו רואים שהמהות / אלוהים / ההוויה גם היא לא מחויבת המציאות.
בעיקרון, אתה קודם צריך להכיר בכך שהאין / לפני הזמן והמקום, הוא ההוויה של הזמן והמקום. ואחרי שאתה מתבונן בזה, האין / הכלום הופך להיות עבורך משהו ממשי. הגעת להבנה שהכלום הוא משהו ממשי. זה תהליך שאתה אמור לעכל אותו בכלל.
כי כל פעם שאתה מסתכל פנימה לתוכך אתה רואה את הכלום. אז זה שלב שאתה צריך להתבונן ולראות שהדברים השונים של המציאות זה בעצם כלום בצורת משהו. זה שלב ראשון.
שאלה: כשאתה מתבונן בתוכך, אתה רואה את הכלום?
אליעד: אם את שואלת, מי אני? את רואה שזה כלום. את רואה שאת לא קיימת, את כלום. כאשר תסתכלי פנימה לתוכך ותנסי להבין מה המילה אני, את תביני שזה כלום. ואז דבר ראשון את תכירי בכך שהכלום הוא גם משהו. זה כלום שזה משהו והדרך שאתה חושב עליו זה באמצעות ההפך, באמצעות השלילה.
אי אפשר לחשוב על כלום, כי לחשוב על כלום, זה לא לחשוב בעצם. לחשוב על כלום זה לחשוב מה ההפך מהמקום והזמן.
יש כאן תהליכים, דבר ראשון שאתה מבין שחשוב זה הפנימיות, אחר כך אתה מבין שמה שחשוב זה מה שאתה רוצה, אחר אתה מבין שהמהות היא הרצון, אחר אתה מבין שהמהות היא הקיום, אחר אתה מבין שאתה זה צורה של זמן ומקום, אחר אתה מבין שהמקום והזמן הם צורה של כלום, ואתה צורה של כלום. ואחרי שאתה מבין וחווה את זה, אחרי שאתה מבין מה זה יש ומה זה אין, מגלים לך מה יש לפניהם, לפני היש מקום וזמן והאין מקום וזמן, מה יש לפניהם? אתה מבין שהם הפכים בעצם, אף אחד מהם לא מחויב.
יש לנו במציאות שלנו, צורות שזה הנפרדות, כי המקום נפרד מהזמן והזמן נפרד מהמקום, וכל מקום נפרד משאר המקומות, וכל זמן נפרד משאר הזמנים, יש אין סוף צורות. וכל הדברים האלה, ההוויה שלהם היא כלום. אבל עדיין...