מה ההבדל בין "מחויב" ל"אפשרי" ואיך זה משפיע על החיים?

אליעד כהן מסביר שהמציאות שלנו מורכבת משני סוגי מושגים מרכזיים: מושג מחויב ומושג אפשרי. מושג מחויב הוא דבר שמבחינתנו הוא מוחלט, אין אפשרות להתנגד לו, ואנחנו מרגישים שאי אפשר אחרת. מושג אפשרי הוא דבר שניתן להטיל ספק בקיומו, והוא לא מחויב המציאות.

למשל, כשיש רצון מסוים שאנחנו מרגישים שהוא מחויב, כמו הרצון לאהבה, הרצון לאכול או הרצון להיות מוערכים - הוא מרגיש לנו מוחלט, כאילו אין לנו בחירה אלא למלא אותו. אבל אליעד מדגיש שבמציאות, אף רצון אינו מחויב באמת, והכל הוא בגדר אפשרות שאנחנו בוחרים להאמין בה, לפעול לפיה, או לוותר עליה.

דוגמה מפורטת שנתן אליעד היא של אדם שמרגיש שהוא חייב לשתות נס קפה. נדמה שהרצון לשתות נס קפה הוא מחויב, מוחלט, שאין אפשרות להתנגד לו. אבל בפועל, מדובר ברצון אפשרי. הוא מסביר שאם אדם היה מבין לעומק שהרצון הזה הוא רק אפשרות, ולא מחויב, הוא היה מסוגל לעצור לרגע ולשאול "למה אני חייב את הנס קפה הזה?" ואז הייתה מתבררת האמת: אין שום סיבה מוחלטת לחייב את זה.

אליעד נותן דוגמה נוספת לגבי עישון: אם מישהי מעשנת סיגריה, זה נראה לה משהו מחויב, שאין לה אפשרות להתנגד לו. הוא טוען שהסיבה לכך היא שהאדם לא באמת מבין שהרצון לעשן הוא בסך הכל אפשרות שהמוח הפך אותה למחויבת. אליעד מדגים שאם אותה בחורה הייתה באמת מודעת לעובדה שהעישון גורם לה סבל, ושהוא האויב שלה ממש, היא הייתה יכולה להתנגד לו באופן מוחלט, ממש כפי שהייתה מתנגדת לאדם שמנסה לפגוע בה פיזית, למשל אם מישהו היה מאיים לחתוך לה אצבע בכל פעם שהיא בוחרת באובססיה שלה. במקרה כזה, היא לא הייתה מעשנת, כי הפחד לאבד אצבע היה יותר גדול. אלא שבחיים האמיתיים, האדם לא באמת רואה את הסבל שנגרם לו מהרצונות שלו בצורה כל כך ברורה ומוחשית, ולכן הוא נכנע להם שוב ושוב.

למה קשה לנו להתנגד לרצונות שלנו למרות שהם פוגעים בנו?

אליעד מסביר שכאשר מגיע רצון חזק, כמו עישון סיגריה או הרצון שיאהבו אותנו, אנחנו לא עוצרים לשאול שאלות אלא פשוט פועלים מתוך אוטומט. הוא נותן דוגמה ברורה מאוד: אם היית עומדת מול אדם שמכריח אותך לעשות משהו שמזיק לך - היית מתנגדת, כי היית רואה את האיום מול העיניים. אבל כשהרצון בא מתוכך, את לא רואה אותו כאויב ברור, אלא כמשהו מפתה ונעים, ולכן את נכנעת לו ומרגישה שאין לך יכולת להתנגד.

אליעד ממחיש גם את הנקודה באמצעות דוגמה קיצונית יותר: אם היית יודעת שבכל פעם שאת משקרת לעצמך, או מגזימה במשהו, מישהו מיד יחתוך לך אצבע - היית מפסיקה מיד לשקר. מדוע? כי היית רואה באופן ברור שהשקר מוביל לכאב. הוא מסביר שהסבל הנפשי והחרדות שיש לנו בגלל ההגזמות וההכללות, הם יותר גרועים מאיבוד של אצבע. אך אנחנו לא רואים זאת בבירור, ולכן ממשיכים לסבול.

איך רצונות קטנים משפיעים על החרדות והסבל שלנו?

אליעד מדגיש שהסבל הנפשי, החרדות והאובססיות שאנשים חווים, מתחילים מהדברים הכי קטנים והכי פשוטים. הוא נותן דוגמה נוספת עם "נס קפה": אדם...