ובו יתבאר, העניין של האחריות האישית של האדם ושל לקיחת אחריות. וכאן לא יתבאר, האם באמת האדם אחראי למעשיו, ועד כמה האדם אחראי למעשיו (עניין הבחירה החופשית וחופש הבחירה). אלא יתבאר רק העניין של לקיחת האחריות של האדם על עצמו.
ולקחת אחריות פירושו, שהאדם יוצר קשר, בין המצב של המציאות, אליו. כי כאשר קורה במציאות איזה דבר כלשהו, אז יש סיבה כלשהי שגרמה לדבר הזה לקרות. והסיבה שגרמה לדבר הזה לקרות, היא האחראית לכך שהדבר קרה. ואם יש כמה גורמים שגרמו לדבר לקרות, הרי שיש כמה גורמים שעליהם לקחת אחריות, על מה שקרה.
וכאשר קורה (בזמן הווה) איזה דבר במציאות, אז הסיבה לכך שהדבר הזה קורה בהווה, היא האחראית לכך שהדבר הזה קורה. וכאשר רוצים שאיזה דבר יקרה בעתיד. אז הדבר שבו תלוי, האם הדבר הזה יקרה בעתיד או לא, הוא האחראי לכך, האם הדבר הזה יקרה בעתיד או לא.
ולקיחת אחריות, פירושה, שהאדם מזדהה עם הרעיון, שאומר, שהוא הסיבה לכך שהדבר קרה / קורה / יקרה. והסרת אחריות פירושה, שהאדם מזדהה עם האפשרות, שלא הוא הסיבה לכך שהדבר קורה. ויש גם לקיחת אחריות חלקית, שפירושה, שהאדם אחראי רק באופן חלקי בלבד, לדבר שקורה. דהיינו, שגם האדם הוא חלק מהסיבות לכך שהדבר קורה. אך לא רק האדם הוא הסיבה היחידה, לכך שהדבר קורה.
ומי שיתבונן יראה, כי יש צד מאוד חיובי, בלקיחת אחריות. דהיינו, מי שלוקח אחריות על מה שקורה לו, דהיינו, מי שמזדהה עם הרעיון שאומר שמה שקורה לו זה בשליטתו, הרי שיש בכך דבר מאוד חיובי. והוא, שעל ידי זה שהאדם לוקח אחריות, על ידי זה הוא בעצם יכול לשנות את המציאות כרצונו, ולהתאים אותה לרצון האישי שלו.
כי מי שלא לוקח אחריות, ומי שמסיר אחריות מעצמו, וחושב שמה שקורה לו בפרט ומה שקורה סביבו בכלל, זה לא בשליטתו. דהיינו, הוא לא אחראי לכך. הרי שבכך בעצם הוא מחליש אצל עצמו את הרצון העצמי שלו, לנסות לגרום למציאות להיות כרצונו. כי אם הדבר הוא לא באחריותך, דהיינו, אינך אחראי לכך שהדבר קורה, דהיינו, הדבר קורה בלי שליטה שלך, הרי שממילא אין טעם לנסות לשנות את המצב.
ולקחת אחריות אישית, פירושו, שהאדם מזדהה עם המחשבה שאומרת, שהוא כן אחראי למה שקורה. ואז ממילא, כאשר יש לאדם חוסר שביעות רצון מהמציאות מדבר כלשהו, אז האדם לוקח אחריות, ומשנה את המציאות להיות כרצונו. ואם האדם יסיר מעצמו אחריות על מה שקורה לו, אז ממילא המציאות תהיה נגד רצונו, והוא לא יעשה מאומה, כדי לגרום לה להיות כרצונו. כי הוא חושב, שהוא לא אחראי למה שקורה לו.
ונמצא אם כן, כי לקחת אחריות, זה נראה הדבר הטוב ביותר. כי מי שייקח אחריות מלאה על מה שקורה לו, ממילא הוא יצליח לגרום לכל המציאות שקורית לו, להיות בדיוק כפי מה שהוא רוצה. אבל, זה בדיוק גם החיסרון של לקיחת האחריות. וזה בדיוק היתרון, של הסרת האחריות של האדם.
והעניין הוא, כי מנקודת מבט מסוימת, האדם אחראי לכל מה שקורה לו, בשלמות מוחלטת. כי כל הטוב והרע שיש לאדם בחיים, הכל תלוי ברצון של האדם. כי אם האדם רוצה את הדבר, אז טוב לו. ואם האדם לא רוצה את הדבר, אז רע לו ממנו. ואך ורק הרצון של האדם, אך ורק הוא אחראי לכל הטוב והרע של האדם בחיים.
ומי שייקח אחריות מלאה על מה שקורה לו, ממילא הוא יראה תכף ומיד, שהוא יכול לחוות שלמות אמיתית, בלי שום צורך לשנות את המציאות. ואיך? על ידי שליטה ברצון העצמי של האדם. דהיינו, מי שייקח אחריות על מה שקורה לו, הוא יבין תכף ומיד, שהכל תלוי ברצון העצמי שלו, האם הוא רוצה או לא רוצה את הדבר. שרק בזה תלוי, האם האדם מאושר או סובל מהמציאות.
וברגע שהאדם יבין את זה באמת, אז הוא יתמקד כל כולו בלשנות את הרצון העצמי שלו. ולהביא את עצמו למצב, שבו, הוא ירצה את המציאות בשלמות אמיתית, בלי שום התנגדות רצון, בינו לבין המציאות.
והסיבה שאנשים לא עושים את זה, היא רק בגלל שהם מסירים מעצמם אחריות, וחושבים שהרצון שלהם הוא לא בשליטתם העצמית. כי האדם חושב, שהרצון שלו, הוא לא לגמרי בשליטתו. כי מי שחושב שהרצון שלו הוא בשליטתו, הרי שהוא שולט ברצון שלו, ורוצה את המציאות תמיד כפי מה שהיא, ואז ממילא הוא חווה שלמות תמידית.
אבל, זאת בדיוק הסיבה, שלקיחת אחריות מלאה, יש בה גם חיסרון. ודווקא בהסרת אחריות, ודווקא בלהסיר אחריות מלאה, יש בזה דווקא יתרון. ולמה? כי כנ"ל, אחריות מלאה מביאה את האדם למצב, שבו, הכל כרצונו תמיד. כי אם האדם חושב שהוא אחראי באופן מלא למצבו, הרי שהוא לוקח אחריות מלאה למצבו, ואז ממילא המציאות שלו, תהיה בדיוק כפי מה שהוא רוצה.
ואז, אם הכל יהיה בדיוק כפי מה שהאדם רוצה, אז ממילא האדם כבר לא יוכל להרגיש טוב. ולמה? כי ברגע שהכל כרצונו של האדם, אז כבר אין רע. ואז ממילא גם אין טוב. וכאשר הכל כרצונו של האדם, אז כבר אין אצל האדם טוב או רע. כי הוא חווה את הכל כרצונו תמיד, בלי שום יכולת לחוות...
ולקחת אחריות פירושו, שהאדם יוצר קשר, בין המצב של המציאות, אליו. כי כאשר קורה במציאות איזה דבר כלשהו, אז יש סיבה כלשהי שגרמה לדבר הזה לקרות. והסיבה שגרמה לדבר הזה לקרות, היא האחראית לכך שהדבר קרה. ואם יש כמה גורמים שגרמו לדבר לקרות, הרי שיש כמה גורמים שעליהם לקחת אחריות, על מה שקרה.
וכאשר קורה (בזמן הווה) איזה דבר במציאות, אז הסיבה לכך שהדבר הזה קורה בהווה, היא האחראית לכך שהדבר הזה קורה. וכאשר רוצים שאיזה דבר יקרה בעתיד. אז הדבר שבו תלוי, האם הדבר הזה יקרה בעתיד או לא, הוא האחראי לכך, האם הדבר הזה יקרה בעתיד או לא.
ולקיחת אחריות, פירושה, שהאדם מזדהה עם הרעיון, שאומר, שהוא הסיבה לכך שהדבר קרה / קורה / יקרה. והסרת אחריות פירושה, שהאדם מזדהה עם האפשרות, שלא הוא הסיבה לכך שהדבר קורה. ויש גם לקיחת אחריות חלקית, שפירושה, שהאדם אחראי רק באופן חלקי בלבד, לדבר שקורה. דהיינו, שגם האדם הוא חלק מהסיבות לכך שהדבר קורה. אך לא רק האדם הוא הסיבה היחידה, לכך שהדבר קורה.
ומי שיתבונן יראה, כי יש צד מאוד חיובי, בלקיחת אחריות. דהיינו, מי שלוקח אחריות על מה שקורה לו, דהיינו, מי שמזדהה עם הרעיון שאומר שמה שקורה לו זה בשליטתו, הרי שיש בכך דבר מאוד חיובי. והוא, שעל ידי זה שהאדם לוקח אחריות, על ידי זה הוא בעצם יכול לשנות את המציאות כרצונו, ולהתאים אותה לרצון האישי שלו.
כי מי שלא לוקח אחריות, ומי שמסיר אחריות מעצמו, וחושב שמה שקורה לו בפרט ומה שקורה סביבו בכלל, זה לא בשליטתו. דהיינו, הוא לא אחראי לכך. הרי שבכך בעצם הוא מחליש אצל עצמו את הרצון העצמי שלו, לנסות לגרום למציאות להיות כרצונו. כי אם הדבר הוא לא באחריותך, דהיינו, אינך אחראי לכך שהדבר קורה, דהיינו, הדבר קורה בלי שליטה שלך, הרי שממילא אין טעם לנסות לשנות את המצב.
ולקחת אחריות אישית, פירושו, שהאדם מזדהה עם המחשבה שאומרת, שהוא כן אחראי למה שקורה. ואז ממילא, כאשר יש לאדם חוסר שביעות רצון מהמציאות מדבר כלשהו, אז האדם לוקח אחריות, ומשנה את המציאות להיות כרצונו. ואם האדם יסיר מעצמו אחריות על מה שקורה לו, אז ממילא המציאות תהיה נגד רצונו, והוא לא יעשה מאומה, כדי לגרום לה להיות כרצונו. כי הוא חושב, שהוא לא אחראי למה שקורה לו.
ונמצא אם כן, כי לקחת אחריות, זה נראה הדבר הטוב ביותר. כי מי שייקח אחריות מלאה על מה שקורה לו, ממילא הוא יצליח לגרום לכל המציאות שקורית לו, להיות בדיוק כפי מה שהוא רוצה. אבל, זה בדיוק גם החיסרון של לקיחת האחריות. וזה בדיוק היתרון, של הסרת האחריות של האדם.
והעניין הוא, כי מנקודת מבט מסוימת, האדם אחראי לכל מה שקורה לו, בשלמות מוחלטת. כי כל הטוב והרע שיש לאדם בחיים, הכל תלוי ברצון של האדם. כי אם האדם רוצה את הדבר, אז טוב לו. ואם האדם לא רוצה את הדבר, אז רע לו ממנו. ואך ורק הרצון של האדם, אך ורק הוא אחראי לכל הטוב והרע של האדם בחיים.
ומי שייקח אחריות מלאה על מה שקורה לו, ממילא הוא יראה תכף ומיד, שהוא יכול לחוות שלמות אמיתית, בלי שום צורך לשנות את המציאות. ואיך? על ידי שליטה ברצון העצמי של האדם. דהיינו, מי שייקח אחריות על מה שקורה לו, הוא יבין תכף ומיד, שהכל תלוי ברצון העצמי שלו, האם הוא רוצה או לא רוצה את הדבר. שרק בזה תלוי, האם האדם מאושר או סובל מהמציאות.
וברגע שהאדם יבין את זה באמת, אז הוא יתמקד כל כולו בלשנות את הרצון העצמי שלו. ולהביא את עצמו למצב, שבו, הוא ירצה את המציאות בשלמות אמיתית, בלי שום התנגדות רצון, בינו לבין המציאות.
והסיבה שאנשים לא עושים את זה, היא רק בגלל שהם מסירים מעצמם אחריות, וחושבים שהרצון שלהם הוא לא בשליטתם העצמית. כי האדם חושב, שהרצון שלו, הוא לא לגמרי בשליטתו. כי מי שחושב שהרצון שלו הוא בשליטתו, הרי שהוא שולט ברצון שלו, ורוצה את המציאות תמיד כפי מה שהיא, ואז ממילא הוא חווה שלמות תמידית.
אבל, זאת בדיוק הסיבה, שלקיחת אחריות מלאה, יש בה גם חיסרון. ודווקא בהסרת אחריות, ודווקא בלהסיר אחריות מלאה, יש בזה דווקא יתרון. ולמה? כי כנ"ל, אחריות מלאה מביאה את האדם למצב, שבו, הכל כרצונו תמיד. כי אם האדם חושב שהוא אחראי באופן מלא למצבו, הרי שהוא לוקח אחריות מלאה למצבו, ואז ממילא המציאות שלו, תהיה בדיוק כפי מה שהוא רוצה.
ואז, אם הכל יהיה בדיוק כפי מה שהאדם רוצה, אז ממילא האדם כבר לא יוכל להרגיש טוב. ולמה? כי ברגע שהכל כרצונו של האדם, אז כבר אין רע. ואז ממילא גם אין טוב. וכאשר הכל כרצונו של האדם, אז כבר אין אצל האדם טוב או רע. כי הוא חווה את הכל כרצונו תמיד, בלי שום יכולת לחוות...
050-3331-331