מהי הדתה והאם באמת קיימת הדתה בישראל?

אליעד כהן מסביר בהרצאתו את המושג "הדתה" ומה המשמעות המדויקת שלו. הוא פותח בכך שההגדרה הנפוצה של הדתה במערכת החינוך היא הכנסת אלמנטים הנתפסים כדתיים לתוך תכני הלימוד החילוניים, ובכך לעורר תחושת איום מצד הציבור החילוני. הוא מפרט שהפחד העיקרי הוא מהאפשרות שישלטו בתודעה של הילדים דרך תכנים דתיים.

עם זאת, אליעד מבהיר כי יש הבדל משמעותי בין לימודי יהדות לבין "הדתה" כפי שהיא נתפסת בציבור. לימוד יהדות, לדבריו, הוא דבר לגיטימי ואף הכרחי, שכן הוא חלק מהידע הכללי בעולם. הוא נותן כדוגמה את הרעיון שגם בסין כדאי ללמוד יהדות, וגם בישראל הגיוני ללמוד סינית. לפי אליעד, דווקא לימודי יהדות יכולים להגן מפני מניפולציות של רבנים דתיים, שכן אם תלמידים היו יודעים לעומק מה באמת כתוב ביהדות, הם לא היו ניתנים להשפעה בקלות כשאומרים להם משפטים כמו "כך כתוב בתורה".

אליעד מדגיש כי "הדתה" האמיתית, לשיטתו, היא הכנסת פירושים דתיים סמויים לתכנים שלא קשורים כלל ללימודי יהדות. הוא נותן דוגמה מפורטת לכך, ומסביר שאם בשיעור מתמטיקה מופיע תרגיל שבו נשאל התלמיד "כמה תפילות עולות לשמיים?", זוהי הדתה, כי מושגים דתיים הוכנסו לתרגיל בדרך סמויה וללא קשר לתוכן המקצוע הנלמד.

מהי הדרך הנכונה ללמד יהדות בבתי ספר?

אליעד מסביר שלימוד יהדות בבתי הספר הוא דבר רצוי ואף חיוני, אך עליו להיעשות באופן ברור ומפורש. אם, לדוגמה, בית הספר מחליט ללמד גמרא או תנ"ך, עליו להכריז במפורש על כך שמדובר בשיעור שעוסק ביהדות, ולא להכניס את התוכן הזה בדרך אגב. הוא מבהיר באמצעות דוגמה נוספת, שאם בשיעור גאוגרפיה נאמר לתלמידים "התנ"ך הבטיח את הארץ לעם ישראל", הדבר מהווה הדתה, משום שהמסר הדתי מוחדר בדרך עקיפה ומוסווה.

כדוגמה נוספת להבדל בין לימודי יהדות תקינים לבין הדתה הוא מתייחס לתיאור בריאת העולם. להגיד לתלמידים שביום השביעי אלוהים נח זו טענה דתית, שהיא פירוש ואמונה. לדבריו, הדרך הנכונה ללמד זאת היא לומר מפורשות שביהדות מאמינים שבשבת אלוהים נח, ולא להציג זאת כעובדה. הוא מסביר שההבדל הזה חשוב כדי שהתלמיד יוכל להבחין בין ידע כללי לבין אמונה דתית ספציפית.

מהו הפרדוקס הקשור בהדתה לפי אליעד כהן?

אליעד כהן מציג פרדוקס מעניין בנושא ההדתה: בעוד שבמערכות החינוך החילוניות מחדירים תכנים דתיים במסווה, הרי שבמערכות חינוך דתיות לעולם לא יאפשרו כניסה של תכנים חילוניים. הוא נותן דוגמה לכך שבמוסדות דתיים יש פיקוח הדוק על התכנים, ואפילו ספרים שנקנים בחנויות עוברים בדיקות ואישורים על ידי רבנים, כדי לוודא שלא יסתננו לתוכם רעיונות הסותרים את ההשקפה הדתית.

הוא מציין בהרחבה איסורים שונים שנוהגים במערכת החינוך הדתית, כגון איסור להציג תמונות של נשים או ילדות בספרי לימוד. לדבריו, אם המערכת הדתית דוחה כל אפשרות לכניסת תוכן חילוני לספריה, זה יוצר מצב אבסורדי, כי באותו זמן המערכת החילונית מקבלת, לעיתים בלי התנגדות מספקת, תכנים דתיים במסווה של ידע כללי או "עובדות".

הוא מדגיש את הצורך להפריד באופן ברור בין "אמונות" לבין "עובדות", ואת החשיבות בלומר לתלמידים מראש מתי מדובר בשיעור יהדות ובאמונה דתית, ומתי מדובר בשיעור המתבסס על עובדות מדעיות וידע אובייקטיבי.

לסיכום, האם צריך להיות בעד או נגד הדתה?

אליעד כהן מבהיר כי הוא אינו מתנגד כלל ללימודי יהדות, וכי לימודים אלו חיוניים להבנת התרבות היהודית וההיסטוריה שלה. עם זאת, הוא מתנגד באופן נחרץ להחדרת רעיונות דתיים בצורה מוסווית לתוך שיעורים שאינם קשורים לכך כלל. הדוגמה המרכזית שהוא חוזר עליה שוב ושוב היא שבמקום להכניס רעיון דתי בשיעור מתמטיקה או גאוגרפיה, עדיף ללמד את התלמידים בשיעור מוגדר של יהדות שבו הם יודעים מראש שמדובר ברעיונות דתיים.

אליעד מסיים את ההרצאה בכך שהוא קורא לכבוד הדדי בין המערכות, ומבקש מהממסד הדתי שלא לדחוף פירושים דתיים למקומות שבהם אינם רלוונטיים, בדיוק כפי שהממסד החילוני אינו דוחף רעיונות חילוניים לספרי לימוד דתיים.